החדש בסדרת ג'ק ריצ'ר יצא וכל מה שלנו נותר לשאול הוא: איך נפלו גיבורים?

ג'קי זהבי ישב בארומה בית קמה. 110 קילוגרם. 195 סנטימטר. הכיסא חרק. הקפה הוגש ב־86 מעלות. עכשיו הוא היה ב־42. הטמפרטורה המדויקת ללגימה אחת, מהירה. הגבר מולו שקל 90 קילו. 180 סנטימטר. חולצת פולו שחורה. שרשרת זהב. מפתחות של מאזדה.

"אתה יושב בשולחן של דודו", הגבר אמר. קול צרוד מסיגריות נקסט. "דודו לא אוהב מקררים בשולחן שלו". זהבי לא ענה. הוא ביצע חישוב. שמונה שניות עד שהמלצרית תסתובב. ארבע תנועות לנטרול. פיקת הגרון. עצם הבריח. דחיפה אחת דרך הזכוכית עד למשאבות של פז. הוא הניח את הכוס. נקישה עמומה.

"מי אתה בכלל?" הגבר צמצם מרחק. עשרה סנטימטרים. "נראה לי שאתה צריך שיעור בנימוסים". זהבי הרים עיניים. "שירתי שבע שנים ביחידה מיוחדת", זהבי אמר. קולו נמוך. יציב. "ראיתי אנשים מסוכנים ממך".

הגבר היסס. "מטכ"ל? שייטת? מה היית, דובדבן?" זהבי נשען קדימה. שרירי הטרפז נמתחו תחת החולצה. "הייתי במצ"ח", הוא אמר. "ימ"ר. חקירות מיוחדות. שבע שנים של אכיפת חוק בתוך המערכת". זהבי השתתק. הוא חיכה שהמשמעות תחלחל.

היריב שמולו הסתכל עליו במבט רציני, ואז תפס את הבטן ופרץ בצחוק צרוד. "מצ"ח? היית מָאנָאיָאק? על זה כל הדאווין? יאללה עוף, עוף לי מהעיניים".

המוכר והאהוב

כצרכנים אדוקים של תרבות אמריקנית, אנחנו נוטים לעיתים לחשוב שאנחנו דומים מאוד לעם היושב באמריקה, אבל האמת היא שאנחנו שונים. מאוד שונים.

תחשבו על הגיבור ג'קי זהבי, ששירת במשטרה צבאית ועכשיו מסתובב בטרמפים בכל הארץ. זה לא באמת יכול לעבוד. מעבר לעובדה שמידות כמו אלו של ריצ'ר הוא לא יכול היה למצוא בשום חנות בגדים בארץ, בארצנו הקטנה אין סיכוי לאנונימיות כשכולם היו איתך בצבא. אין סיכוי למצוא מקום לינה סביר במחיר שלא פושט את העור, ורקע צבאי לא עושה רושם על אף אחד, כולנו כבר היינו שם.

תחשבו על הגיבור ג'קי זהבי, ששירת במשטרה צבאית ועכשיו מסתובב בטרמפים. מעבר לכך שמידות כמו של ריצ'ר אי אפשר למצוא בארץ, אין סיכוי לאנונימיות כשכולם היו איתך בצבא

ואולי העובדה שכל העם צבא מובילה להבדל בולט נוסף בין הישראליות לאמריקניות: בכתיבה ישראלית לעולם לא תראה את הדמות ה"טובה" הורגת חיילים או שוטרים ישראלים, לעומת יצירות תרבות אמריקניות, שבהן אפילו חיילים זוטרים, כאלו שבסך הכל עשו את תפקידם בשמירה על בסיס מקרי, יחוסלו על ידי הגיבור בדרכו למשימה, ואיש לא יזיל עליהם דמעה. נדמה שלובשי המדים שם נתפסים כאביזר על הסט, לא כבני אדם עם שמות ומשפחות.

בישראל, עם כל הביקורת שיש ליוצרים כלפי הממסד, הגיבור החיובי לעולם לא יתנקש בחייו של חייל או שוטר. זה לא נמצא במנעד האפשרויות של הסיפור המקומי. אצלנו מוות של אנשי כוחות הביטחון לעולם לא ייתפס כדבר שולי, שניתן להתייחס אליו באגביות עלילתית.

אצל ריצ'ר זה בולט מאוד. אצלו הריגה היא לא עניין גדול, האויבים שלו מתים על ימין ועל שמאל, בין שהם פושעים ובין שחיילים או שוטרים. אצלו רע זה רע, בלי קשר לסוג המדים שהוא לובש. מעניין שדווקא ב"עמוק מדי", הספר החדש בסדרה, ריצ'ר הורג הרבה פחות. המנוע העלילתי כולו נשען על "רעים" שריצ'ר לא חיסל בזמן, והם חוזרים כדי לסגור איתו חשבון. השינוי באופי הפעולה שלו הוא רק קצה הקרחון של השינויים שעוברים על הדמות עצמה.

כבר בפתיחה אנחנו עדים לסיטואציה מאוד לא אופיינית: ריצ'ר כלוא, פצוע וללא זיכרון. הוא כמובן נחלץ מזה מהר, כצפוי, ועדיין, לריצ'ר הישן זה לא היה קורה. זה לא נעצר כאן, הרבה מהמניירות הקבועות שהן הדנ"א של הדמות כאילו נשכחו. אצל ריצ'ר של "עמוק מדי" הקפה כבר נהיה סוג של התמכרות ללא ערך לאיכות או לסוג הכוס, כבר אין לו חוש מיוחד לדעת את השעה בכל מצב. למעשה, היא בכלל לא מעניינת אותו, ובמקום לדאוג כל הזמן לאוכל, הרבה יותר חשוב לו לישון. ואולי הכי מוזר - הוא נשאר באותם הבגדים לאורך כל הספר.

הביקורת שלי על הכתיבה של אנדרו צ'יילד, מי שכתב את הספר הנוכחי, עלולה להישמע מוזרה. הרי, אם להודות על האמת, לי צ'יילד, הכותב המיתולוגי של הסדרה, בשום שלב לא היה המינגוויי או טולסטוי. ועדיין, לספרים שכתב היה עמוד שדרה איכותי ומקצועי, תואם ז'אנר, שגרם לעונג יוצא דופן בכל קריאה. מאז עברה הסדרה לידיו של אנדרו, נדמה שהכל התחיל להשתבש, עד כדי תחושה של קריאת פאנפיק, ספר מעריצים, ולא מוצלח במיוחד.

בראיונות שנתן הסביר אנדרו כי השינויים בכתיבה נובעים מהרצון שלו לייצר סגנון עצמאי, ולא להיות "העתק הדבק" של אחיו הגדול. אני חושש שבמסע החיפושים אחרי ריצ'ר חדש, הלכו לאיבוד העוגנים המנחמים שהפכו את הסדרה הזו למה שהיא.

עם או בלי קשר למרדף אחר מציאת הקול העצמאי של אנדרו, בספר יש לא מעט כשלים. הבולט שבהם הוא רדידות דמויות הנבל בסיפור: הן מתוארות כחבורת אמנים שבשלב מסוים עברו לצד האפל, בהתחלה כזייפנים מוכשרים ומשם הידרדרו להונאות ולסחיטה באיומים. העניין הוא שמעבר לעובדה שכתוב שהם אמנים, אין כמעט שום התייחסות לאמנות בספר. מושגים מקצועיים מהתחום, שמות של יצירות ידועות - כל אלה נפקדים. וזה לא רק אמנות. אחת הדמויות אמורה להיות האקרית מוכשרת במיוחד, אבל אין שום הסבר מספק מה בעצם היא עושה. מעבר לאזכור המושג המיושן־משהו NFT, שגם הוא בסופו של דבר מתגלה כלא מדויק, הקורא לא מקבל תחושה שהכותב מבין על מה הוא מדבר.

גם הדמות של ריצ'ר, שפעם קראתי מי שתיאר אותה כשרלוק הולמס בגוף של שוורצנגר, נהייתה אטומה וחסרת קסם. הוא לא מפגין יכולת בלשית יוצאת דופן, הוא אמנם "משיג את הבחורה" אבל לא ממש מובן למה היא מתעניינת בו, ובעיקר, מבלש מבריק וחזק הוא הפך למין קלישאה של חייל אמריקני משוחרר מלא שרירים.

אחד הדברים שחזרו על עצמם בספרים של ריצ'ר הוא היכולת שלו לזהות במבט אחד חייל לשעבר, אם בגלל התספורת ואם בגלל ההליכה, הסדר, המשמעת או גם וגם וגם. האם בישראל היה אפשר לזהות שהגבר בגיל העמידה, עם הכרס והחיוך, הוא סגן־אלוף במילואים? ואולי זו הסיבה לחיבה הרבה שלנו לתרבות פופולרית אמריקנית. כשהיום־יום מערבב בין צבא לאזרחות, בין מלחמה לשגרה ובין חזית לעורף, יש נחמה ואסקפיזם מבורך בדמות הברורה כל כך של ריצ'ר, שמטייל חסר עוגנים ועקבות בארץ רחבת ידיים ומביא צדק מהיר לכל דכפין.

כשלי צ'יילד הודיע לפני כמה שנים שהוא מפסיק לכתוב את סדרת ריצ'ר, הרגשתי כמעט אבל. התעודדתי כשפורסם שאנדרו ימשיך את הסדרה, אבל אולי עכשיו, אחרי חמישה ספרים שכתב, צריך להשלים עם המציאות: ג'ק ריצ'ר המוכר והאהוב כבר לא כאן. למעשה, אם לגיבור לא היו קוראים ריצ'ר, אני לא בטוח שהספר הזה היה מפורסם.

זה לא ספר נורא, הוא מספיק מעניין כדי לגרום לקורא לרצות להגיע לסופו, אבל אחרי שמסיימים נשאר טעם לוואי של שניצל תעשייתי קר. סביר שאחזור לספר הבא, אבל לא הייתי ממליץ עליו כארוחת צהריים קבועה.