יש יצירות ספרות שהקוראים פוגשים פעם אחת, והן נשארות איתם שנים. לפעמים בגלל העלילה, לפעמים בגלל האווירה, ולפעמים משום שמשהו בהן מטריד אותנו מעבר למה שהטקסט מוכן לומר בגלוי. סיפורו הידוע של ש"י עגנון "האדונית והרוכל" שייך בדיוק לסוג היצירות האלה. לכאורה זהו סיפור קצר, בסגנון אגדה אפלה: רוכל יהודי בשם יוסף נקלע לבית מבודד ביער, פוגש אישה זרה, יפה ומסתורית, נשאר אצלה, מתפתה אליה, שוכח בהדרגה את זהותו היהודית, ולבסוף מגלה כי האישה שהצילה אותו, האכילה אותו ואירחה אותו בביתה - היא קניבלית המבקשת לטרוף אותו.
אם אכן הלנה נושאת בתוכה את צילה של אליזבת, הרי עגנון עשה כאן דבר מרתק ומטריד כאחד: הוא הפך אישה ממשית לדמות מיתית של נשיות טורפת
אבל עגנון, כדרכו, לא מספר רק סיפור אימה. לו כך היה - ספק אם הסיפור היה נעשה קאנוני כל כך, גם בחלוף כ־85 שנה מאז התפרסם לראשונה. עגנון כותב סיפור על תשוקה, על גלות, על זהות יהודית, על פחד מן הזר ועל הסכנה הכרוכה בשכחה עצמית. אלה רובדי משמעות שלא נמסרים בקלות, והקוראים נדרשים לקלף ולחשוף אותם בזה אחר זה. ובעיקר - עגנון כותב סיפור על אישה. לא סתם אישה, אלא אחת הדמויות הנשיות המוזרות, האלימות והבלתי נשכחות ביותר בספרות העברית: הלנה. האדונית, המארחת, המאהבת, ולבסוף - הערפדית־קניבלית שמתוודה באדישות שהיא שותה דם אנשים ואוכלת בשר אדם.
אמן ההסוואה
במשך שנים נקרא הסיפור בעיקר כאלגוריה לאומית ודתית. יוסף הרוכל נתפס כיהודי הנודד, הגלותי, זה שמוכר חפצים לאחרים אך כמעט מאבד את עצמו. הלנה נתפסה כדמות של אירופה הנוצרית, המפתה והמסוכנת, זו שמארחת את היהודי אך גם מבקשת לכלותו. הקריאה הזאת, כמובן, אינה שגויה.
עגנון כתב את הסיפור בשנת 1942, בשעה שהעולם היהודי באירופה כבר עמד בתוך חורבן. קשה לקרוא על בית מבודד, על אישה אירופאית טורפת ועל יהודי שמאבד את חושיו מבלי לשמוע את ההיסטוריה ברקע. אבל הסיפור לא נתן לי מנוח. היה לי ברור שקיימת בו שכבה נוספת, אישית יותר, מוסתרת, ואולי אף מוצפנת בכוונה תחילה. עד שהגיע לידיי מסמך אחד, קטן לכאורה, אך מכריע, ממשרד הפנים הטורקי, שחיבר את כל הנקודות לקו.
הלנה שייכת לשושלת ארוכה של נשים זרות בתרבות היהודית, שפיתו את הגבר וערפלו את חושיו כמעט עד לאובדנו: לילית, איזבל, דלילה וזליכה
החידוש שאני מבקשת להציע הוא שהלנה אינה רק סמל, אלא ייתכן שהיא גם הד ספרותי לדמות ממשית מעברו של עגנון: רופאה גרמנייה בשם אליזבת קרייזלהאמר, שאותה הוא הכיר בימי שהותו בגרמניה, העריך מאוד, ואף היה קשור אליה בידידות אינטלקטואלית ורגשית מורכבת. בהמשך חייה קיבלה אליזבת החלטות שעגנון התקשה לשאת: היא התאסלמה, עברה לטורקיה ושינתה את שמה לזליכה, ולמעשה יצאה מן העולם התרבותי, הדתי והזהותי שבתוכו הוא הכיר אותה.
כאן, בעיניי, מתחיל המפתח להבנת הסיפור מחדש. לא מפני שצריך להפוך את "האדונית והרוכל" לרכילות ביוגרפית על חייו של עגנון, אלא משום שעגנון היה אמן גדול של הסוואה. הוא ידע לקחת חומרי חיים, זיכרונות, אנשים אמיתיים, פגיעות ישנות וחשבונות לא סגורים, ולהעביר אותם דרך מכונת החלום של הספרות. ברגע שהם נכנסים אל הסיפור, הם כבר אינם "עובדות" - אלא סמלים, דימויים, מפלצות, תפילות, חטאים וגאולות.
אם הלנה נושאת בתוכה את צל דמותה של אליזבת, הרי הסיפור מקבל עומק נוסף. האישה האירופאית אינה רק "הגויה המפתה" מן הדמיון היהודי הישן - היא גם אישה משכילה ועצמאית, רופאה, שהיתה קרובה לעולמו של עגנון ובחרה ללכת בדרך אחרת. מבחינתו, ייתכן שהבחירה הזאת נחוותה לא רק כבגידה אישית, אלא גם כבגידה תרבותית ורוחנית: אישה אירופאית שאולי היתה אמורה לגלם תרבות, השכלה, קדמה והצלה, הופכת בדמיונו הספרותי לדמות נשית טורפת הניזונה מדמו של הגבר היהודי.
ברגע שמכניסים אל הסיפור את ההקשר האישי הזה, הקריאה כולה זזה ממקומה. הרופאה, שתפקידה לרפא את הגוף, מתגלגלת בסיפור לאישה האוכלת את הגוף. האישה המארחת, זו שמכניסה את הגבר אל ביתה ומאכילה אותו, כפי שאירחה אליזבת את עגנון, מתגלה כמי שמזינה אותו רק עד לרגע שבו תוכל לבלוע אותו.
הבית, שאמור להיות מקום של מחסה, הופך למלכודת. הארוחה, שאמורה לסמן קרבה ואינטימיות, הופכת לסכנה. והאהבה - אם אפשר לקרוא לזה אהבה - מתגלה כמרחב שבו הגבר היהודי כמעט מאבד את שמו, את תפילתו, ולבסוף גם את חייו.במובן הזה הלנה שייכת לשושלת ארוכה של נשים זרות בתרבות היהודית, שפיתו את הגבר וערפלו את חושיו כמעט עד לאובדנו: לילית, איזבל, דלילה, וכמובן - זליכה, שמה המסורתי של אשת פוטיפר. אצל עגנון הלנה מתוארת כפאם פאטאל קטלנית, ששנינותה וחוסר הפחד שלה הופכים אותה לסכנה קיומית - דמות המאיימת על הסדר הגברי־תרבותי. אבל, כך המספר מוביל את הקוראים להבין, גם אם אבדה הדרך במבוך - יש מוצא, וניתן להכניע את המינוטאור או את המפלצת.
אלא שלהבדיל מתסאוס, יוסף אינו בדיוק גיבור. הוא חלש, מתפתה, מתמסר לנוחות, לאוכל, למיטה, לאישה. בהדרגה הוא מפסיק להתפלל, מאבד את הסימנים המבחינים של זהותו, ונעשה כמעט אורח קבוע בתוך בית שאינו שלו. רק כשהסכנה מתגלה במלואה, רק כשהוא מבין שהאינטימיות הזאת עומדת לעלות לו בחייו, הוא חוזר אל התפילה. רגע התפילה עם שחר אינו רק רגע דתי, הוא גם רגע של חזרה עצמית. יוסף העגנוני, כמו יוסף המקראי לפניו, נזכר מי הוא.
וכאן אולי טמון הכאב הגדול שמציף הסיפור. עגנון לא כותב רק על אישה מסוכנת בזמן ובמקום מסוימים, הוא כותב גם על המשיכה האמיתית המתמדת אל מה שמסוכן, אל מה שאליזבת ייצגה בעיניו: תרבות אחרת, זוגיות אחרת, בית אחר, אפשרות אחרת של חיים, קדמה, וגם - פחד מהמחיר. מכאן עולה הפחד העמוק של הסדר הגברי־יהודי מאובדן שליטה: הלנה לא מפחידה מפני שהיא זרה לגמרי - אולי להפך, היא מפחידה מפני שהיא קרובה מדי. היא יודעת לייצר אינטימיות, לארח, לדבר, להאכיל, לפתות, להמתין.
למען הסר ספק, הקריאה הזאת לא מבטלת את הקריאות הלאומיות, הדתיות או ההיסטוריות של "האדונית והרוכל". להפך, היא מוסיפה להן שכבה נוספת. היא מזכירה לנו שלעיתים קרובות הספרות הגדולה נולדת בנקודת המפגש שבין היסטוריה גדולה לפצע קטן, בין אסון קולקטיבי לחשבון אישי, בין מיתוס עתיק לבין זיכרון פרטי שאינו מרפה.
אם אכן הלנה נושאת בתוכה את צילה של אליזבת, הרי עגנון עשה כאן דבר מרתק ומטריד כאחד: עגנון, שלא במקרה שמו הפרטי השני, יוסף, זהה לשמו של גיבור הסיפור, הפך בעטו המושחז אישה ממשית, משכילה ועצמאית לדמות מיתית של נשיות טורפת. אפשר להעריץ את כוחו הספרותי של המהלך הזה, ואפשר גם לשאול עליו שאלות קשות. מה קורה כשסופר גדול מעניש אישה בתוך הספרות על בחירות שעשתה בחייה? מה קורה כששינוי דת, שינוי מקום ושינוי זהות מתורגמים בדמיון הגברי־יהודי לדימויים של דם, בשר וטריפה?
אולי משום כך, גם 80 שנה אחרי שנכתב, "האדונית והרוכל" עדיין לא מניח לנו. הפרשנות החדשה מאירה את הדרך שבה יצירה יכולה להפוך מורכבות של אהבה, עלבון, חרדה וזיכרון לתמונה חד־צדדית, כמעט גרפית, של טוב ורע, שחור ולבן.
ובעיקר, היא מציפה אפשרות מטרידה לא פחות: האם מאחורי סיפור האימה יש לא רק חרדה יהודית עתיקה, אלא גם סופר גדול שהשתמש בכוחו הספרותי כדי להעניש אישה ממשית, מפני שבחירותיה, אמונותיה ואורח חייה חרגו מן העולם שבו ביקש לכלוא אותה?
