בלב "בלשי הפרא", יצירת המופת של הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו, עומדות דמויותיהם של ארטורו בלאנו ואוליסס לימה, שני משוררים צעירים במקסיקו סיטי של שנות ה־70. השניים עומדים בראש תנועה ספרותית אוונגרדית מרדנית בשם "הריאליזם הוויסרלי", שבזה לממסד הספרותי של התקופה. חברי התנועה חיים, נושמים ומדברים שירה, ומדי פעם, בין בילויים מיניים, משקאות מרובים וצריכת אי־אלו סמים, גם כותבים שירה. לאורך הספר, דרך עשרות עדויות, מתגלות קורותיהם של השניים, לאחר שנעלמו ביום בהיר אחד מסצנת הספרות של עיר הבירה.
חשד להצתה
קווי הדמיון בין המשוררים המורדים לבין מנהלו האמנותי של פסטיבל תל אביב לשירה, עודד כרמלי, ושותפו ליצירה לשעבר, יהודה ויזן, מונחים על ידי השניים עצמם בערב שהתקיים במסגרת הפסטיבל, ושציין 20 שנה לגיליון הראשון של "כתם", כתב עת לשירה ולביקורת בעריכתם. "בזמנו הבאתי לגבריאל מוקד את 'בלשי הפרא' של בולניו", מספר כרמלי באירוע, "והוא אמר: 'טוב, זה אתה ויהודה'. זו באמת תקופה כזו. זו הרפתקה, הרפתקת נעורים".
כתב העת "כתם" פעל כשנה וחצי בסך הכל, מסוף שנת 2006 עד תחילת 2008. שישה גיליונות בלבד ראו אור. שלושת הראשונים בעריכה משותפת של הצמד, ושלושה נוספים ערך ויזן בגפו. אלה היו גיליונות סאטיריים, חצופים ומתחצפים, אלימים כמעט. הם ביקשו לחנך את עולם השירה הישראלי, ואף הדפיסו את המימרה "חושך שבטו שונא בנו" בחזית הגיליון השני. השניים היו אז בקושי בני 21.
ובכל זאת, על אף ימיו הספורים, כתב העת הקיץ לרגע מתרדמתה את הביצה העכורה של עולם השירה הישראלי. "ברור לגמרי שהמוטיבציה של עורכיו היא לנהל רטוריקה של שוליים ושל גרילה, מתוך שאיפה להפוך לגורם של כוח", כתב דרור בורשטיין בעיתון "הארץ" על גיליונו הראשון של כתב העת.
שירה אינה אמנות להמונים, היא דורשת מהקהל מעורבות ומאמץ. אפשר להמשיל אותה לעיירה ימי־ביניימית יפה, פנינה ליודעי ח"ן, הנמצאת במרחק דרך פתלתלה מהעיר התיירותית - הפרוזה. ובכל זאת, גם לה יש מרכז ושוליים, כיכר וסמטאות
כמה חודשים לאחר מכן, חוקרת הספרות שירה סתיו כתבה: "משום מה, העורכים הצעירים רואים את עצמם כ'אבות' שתפקידם להצליף ולחנך, להכריז מה מותר ומה אסור, מה צריך, ובעיקר מה לא צריך. על אף כל הצהרות האבהות הללו, נדמה שאין העורכים מצליחים להימלט ממיקומם כבנים דווקא: ושאבא כבר ישים לב אלינו!".
אויבים רבים סימנו לעצמם ויזן וכרמלי בכתב העת. נדמה שהגדולה מכולם היתה עמותת "הליקון", ומקימה אמיר אור. בין היתר, "כתם" פרסם את המימון הממשלתי הרב שלו זוכה העמותה, לעג לשיריו של אור, ולבסוף, בסיפור שעם השנים הפך לקאלט, ויזן וכרמלי הניחו חבילה עטופה בעטיפה של פו הדוב ועליה הכיתוב "תיק־תק, תיק־תק, כתם שתיים עוד שבועיים" בפתח משרדי "הליקון" - מה שהוביל לפינוי הבניין ולפיצוץ החפץ החשוד בידי חבלנים, ואת צמד בלשי הפרא התל־אביביים לכמה שעות במעצר בחשד לאיומים ולהנחת מטען דמה.
אפילו את המעצר כרמלי ניצל בזמנו כדי להשתלח במי שסימן כאויב השירה: "המטען הינו מטאפורה לפצצה שעתידה להתפוצץ בגיליון השני של 'כתם', וזה שאמיר אור לא מבין מטאפורה מהי אינו מפתיע, שכן חוסר הבנה זה בא לידי ביטוי בשירתו", צוטט ב"וואלה!" לאחר המעצר.
קומדיה תל־אביבית
20 שנה חלפו מאז. האירוע הנוסטלגי שלשמו נתכנסנו מתקיים בבית הקפה הוותיק "הנסיך הקטן" בתל אביב, שהיה בסיס האם של אנשי כתב העת. מול הקהל יושבים שלושה אנשים: כרמלי, ויזן והמשוררת ציפי שטשוילי, שהיתה חלק מהחבורה ושיריה פורסמו בכתב העת באופן קבוע. זהו המגרש הביתי של הצמד, ובקהל יושבים כ־40 איש בסך הכל, אוהדים, רובם היו שם בזמן אמת, ומעת לעת זורקים הערות מן היציע, מעלים באוב דמות נשכחת או אירוע שלפעמים אף ויזן וכרמלי אינם זוכרים. מפגש מחזור.
בשלב מסוים נעים כהן, בעל בית הקפה, עולה לברך ומקריא מתוך "הקומדיה התל־אביבית", רומן אוטוביוגרפי מאת יובל בן־עמי שראה אור בשנת 2012 בהוצאת אחוזת בית, העוסק במידה רבה בחבורה שהתאספה בבית הקפה באותם ימים.
"קחו, למשל, את עודד כרמלי", הוא מכריז, "אז בחור תכול עיניים בן 22, שתמיד לבש חולצות בעלות הדפסים ססגוניים עם מוטיבים מעולם הצומח, שרידים של שנות ה־70 שמצא בחנויות לבגדים יד שנייה בשינקין". מבט על כרמלי המשועשע מגלה שהוא לובש חולצה כזו בדיוק גם היום (ולמעשה בכל יום).
הפסטיבל נוסד בשנת 2007, כאקט מחאתי מתריס נגד פסטיבל המשוררים המסורתי במטולה, שהוגדר על ידי ויזן וכרמלי בתקשורת כ"מתאפיין ברחיצות ידיים, קרי - זונות מפרסמות זו לזו".
התביעה לא איחרה להגיע: "הפדרציה הציונית הבינלאומית, שמתברר שעומדת מאחורי פסטיבל המשוררים במטולה, שלחה לנו מכתבי תביעה על סך 100 אלף שקל - שזה מדהים, כי אין לי 100 שקל לשלם לנעים על הסנדוויץ' של ארוחת הבוקר", כרמלי מספר. "יהודה התקשר לאיזה משרד עורכי דין מפונפן בלבונטין, ואמר להם: 'דבר ראשון, אין לנו 100 אלף שקל. דבר שני, את היית פעם בפסטיבל המשוררים במטולה? ברור שלא, זה משמים! הם באמת זונות מפרסמות זו לזו, ונוכיח את זה בבית המשפט!' הם הבינו שמדובר בשני משוגעים - וככה נגמרה תביעת הדיבה הגדולה".
בין סיפור משעשע למשנהו, שטשוילי, שהתגלתה על ידי צמד העורכים באתר "במה חדשה" ושהיתה אולי המשוררת היחידה שפרסמה בכתב העת באופן קבוע, מקריאה משיריה. בזמנו, שירה סתיו כתבה שהיא חושדת כי היא אינה אלא פסבדונים של כרמלי או ויזן. בהתחשב בפעלולי השניים, קשה להאשים אותה. מיעוט המשוררים שפרסמו משיריהם ב"כתם" היה מוקד לביקורת קבועה נגדו. טענו שהוא עסוק בביקורת ובקטילה, אך לא מציב אלטרנטיבה שירית של ממש.
בסיום הערב עמוס הזיכרונות, שוב נפרדות דרכיהם של בלשי הפרא התל־אביביים שלנו. יהודה ויזן ממהר לביתו בשעה 20:30 בערב כדי "לישון, כבר מאוחר", ואילו עודד כרמלי - אל מועדון הדאנג'ן המפורסם, למופע הנעילה של פסטיבל תל אביב לשירה.
המיליה המקומי
פסטיבל תל אביב לשירה שב להתקיים השנה לאחר חמש שנים של היעדרות. במהלך חמישה ימים התקיימו בכל ערב שני אירועים שונים בברים, בבתי קפה ובמועדונים שונים ברחבי העיר. האירוע הופק על ידי הרשות העירונית לקידום ולפיתוח עסקים.
מופע הנעילה של הפסטיבל מתקיים בדאנג'ן, מועדון הפטיש וה־BDSM הראשון בישראל. בחירה מפתיעה, בלשון המעטה. דנה קרני, מנהלת קשרי עסקים ברשות לקידום ופיתוח עסקים בעיריית תל אביב־יפו, מודה שזה היה רעיון שלה: "מתוך המקום של חיבור כאילו לא אפשרי בין שירה, שזו פעולה תרבותית מאוד, לבין עסק תל־אביבי שיש לו אג'נדה מאוד מסוימת ותוכן מאוד מסוים, חשבתי שהחיבור הזה ייצור עניין, ויעשה את זה בצורה אותנטית ולא מאולצת".
ועניין אכן נוצר. הפסטיבל כולו מכר כמעט 1,200 כרטיסים, סולד־אאוט. בימינו, ערב הקראת שירים שכל הכרטיסים אליו אזלו הוא לא דבר של מה בכך.
וכך, אט־אט אל תוך הערב, המועדון האפלולי המואר באור אדום בלבד מתמלא בקהל של משוררים וחובבי שירה, המכלים כוחם במאמץ לציין בצורה אגבית ככל הניתן ובטון האמין ביותר כי זו היא להם פעם ראשונה במוסד מכובד זה.
רשימת המקריאים במופע מעידה שכרמלי אכן הפיק לקחים מימיו ב"כתם". לאורך השנים הוא גיבש סביבו, בעזרת כתב העת "הבה להבא" שהקים ב־2011, חבורת משוררים ומשוררות שרבים מהם מופיעים בערב זה. אחד מהם הוא הפילוסוף, המרצה והמשורר ג'רמי פוגל שמנחה את הערב, ובוחר לפתוח אותו בסיאנס בואכה שירה למשורר והאמן האקסצנטרי ויליאם בלייק, שבקרוב ימלאו 200 שנה למותו. לאורך כל הזמן הזה, למרגלות הבמה, בכס עץ ההולם את רוח המקום, יושב המשורר עמנואל יצחק לוי וקרני שטן לראשו.
אף שפוגל מהלל בדבריו את תל אביב כאידיאל ליברלי, והאירוע כולו יכול להתפרש כאירוע הדוניסטי מופרע ברוחה של העיר - רשימת המשוררים מגוונת מאוד מבחינה סגנונית, ובין המקריאים ניתן למצוא שמות הרחוקים מאוד מרוח זו, הן בשירתם הן בכור מחצבתם. המשוררת רוני אלדד, כלת פרס חיים גורי לשנת 2025 ובת למשפחת אצולה ירושלמית, פותחת את דברים בבקשה צנועה: "אל תגלו לאבא שלי שאני פה".
"מאוד שמחתי שהזמינו אותי", מספרת אלדד. "יש מין קו כל כך חזק וברור שמפריד בין ירושלים לתל אביב, ואני נורא מתבאסת שהכל נשאר במיליה המקומי המצומצם. הופתעתי ושמחתי שהוזמנתי. עצם זה שזה לא חיבור ברור מאליו זה משהו שמעורר אותי להגיד לזה כן. תמיד הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לכפור בזה איכשהו, לבטל את זה. זה לא שהרגשתי בבית, וזה גם ניכר, נראה לי. גם לא ניסיתי להיות מגניבה. אמרתי לעצמי 'זה אבוד לך מראש, אל תנסי'. הייתי ממש מוטרדת מזה, מה להביא שמצד אחד לא ארגיש חייזרית, ומצד שני - שיהיה משהו שאני יודעת לעשות, ושאני לא אצא איזו וואנאבי".
ככל אירוע הקראת שירה, גם ערב זה מתארך ודוחק את הקהל עד קצה יכולת הקשב. ערבי שירה שלא מלווים בטקסטים מודפסים לקהל חוטאים במידת מה לשירה עצמה, ונוטים להחמיא למקריאים מוכשרים, לשירי פואנטה ולשורות יפות אך שטוחות. שירים יפים ומורכבים העוברים בפתלתלות משורה מפוארת אחת לבאה, דוגמת שיריהם של שגיא אלנקוה וגל עזרן, לא זוכים לתגובות הראויות להם כשאין לקהל את המילים מול העיניים.
רוני אלדד: "יש קו ברור שמפריד בין ירושלים לתל אביב, ואני מתבאסת שהכל נשאר במיליה המקומי המצומצם. לא הרגשתי בבית, נראה לי שזה ניכר, וגם לא ניסיתי להיות מגניבה. אמרתי לעצמי 'זה אבוד מראש'. הייתי מוטרדת שלא אצא איזו וואנאבי"
בהתאם לפורמט, רוב המשוררים בחרו לערב זה שירים מבוססים shock value, המספקים "שואו" הולם לאכסניה, אך לא מותירים חותם פואטי. אלה הן המשוררות - אלדד, עזרן, שני פוקר, רות חוה פוירשטיין ומיטל זוהר - שמרימות את הערב לכדי מופע נעילה ראוי ומוצלח לפסטיבל. רובן, כמו המשוררים, בחרו בשירים שלכל הפחות קורצים לאופייה של הבמה המארחת. אך נדמה שאצלן הדגש הוא על פואטיקה, ועל הבנה מורכבת יותר של האינטימיות הכרוכה ביחסים מהסוג שבו התפרסם מועדון הדאנג'ן.
כך, למשל, בשירה המצוין של המשוררת והעורכת שני פוקר, "ים הדממה": "...וְאוּלַי אַתְּ גַּם כְּמוֹתִי רוֹצָה / שֶׁיּוֹתִירוּ לָךְ כְּחֻלִּים, כְּחֻלִּים מִינִי יַמָּה / עֲמֻקִּים פּוֹלְטִים / מִיָּם הַדְּמָמָה / וְנִפְצִים עַל סַף / הַמֵּזַח / שָׁם רָגוּעַ / שָׁם פָּשׁוּט / שׁוּטִי שׁוּטִי / סְפִינָתִי / אֶל לֵב רְשׁוּת / עַד אַגִּיעַ אֶל צִפּוֹר נַפְשֵׁךְ..."
בולטת במיוחד רות חוה פוירשטיין, משוררת ירושלמית עתירת פרסים. "אז מתברר שיש לא מעט עניינים סאדו־מזוכיסטיים שכותבים לאלוהים", היא מצהירה, ונדמה ששירתה המוזיקלית, הפולחנית באופייה, נטענת בשכבה נוספת של משמעות. שורות מרהיבות, כמו "אֲנִי שֶׁלְּךָ, שְׁלוּחָה כְּחֵץ אֲשֶׁר / דָּרְכָה אוֹתוֹ יָדְךָ. אֲנִי שֶׁלְּךָ, / מִצְחִי פָּתוּחַ וּמָשׁוּחַ לִקְרָאתְךָ / בְּצֵל עָמֹק, אֲנִי שֶׁלְּךָ, אֲנִי אֶשְׁתֹּק / עַד תִּתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ גְּרוֹנִי, אֲנִי שֶׁלְּךָ", ממש מושכות את גוף הקהל קדימה להאזין רוב קשב.
על התפר
מלכתחילה שירה אינה אמנות המיועדת להמונים. היא דורשת מהקהל מעורבות ומאמץ לא מבוטל. אפשר להמשיל אותה במידה רבה לעיירה ימי־ביניימית יפה, פנינה ליודעי ח"ן בלבד, הנמצאת במרחק דרך פתלתלה ודורשנית מן העיר התיירותית המוכרת - הפרוזה. ובכל זאת, אף לה יש מרכז ושוליים, כיכר וסמטאות.
נדמה שוויזן וכרמלי משחקים בימינו על התפר שבין אאוטסיידריות ובוז לשירת המיינסטרים הישראלית לבין עבודה בסיוע תמיכות ממוסדות, ואף ממשלתיות, וחיבוק מן העירייה וממוספי הספרות. נעים על התפר שבין חשכת הסמטאות למאור כיכר העיר.
לקראת סיומו של "בלשי הפרא", כ־20 שנה לאחר שעזבו ארטורו בלאנו ואוליסס לימה את מקסיקו סיטי ומשורריה, מתברר באחת העדויות שלא נותר דבר מתנועתם הספרותית, שהיתה תנועת שוליים חסרת השפעה שעניינה בעיקר את חבריה, ומדי פעם, כיתוש מציק, את האנשים שנגדם יצאה. גם שירתם לא הותירה חותם.
פה למעשה נבדלים בלשי הפרא התל־אביביים שלנו ממקביליהם הספרותיים. בעוד הדמויות הבדויות נטשו את עולם השירה לטובת מה שאפשר להגדיר כ"החיים עצמם", ובהיעדרם תנועתם הספרותית גוועה ללא שתהיה לה השפעה של ממש על המרחב הספרותי - ויזן וכרמלי נשארו בלב העשייה.
ויזן הקים את "דחק", כתב עת המקדש דווקא את המסורת הספרותית, ומצהיר כי הוא "מבקש להחזיר את הדיון הממשי לספרות ואת הספרות הממשית לדיון, ובה־בעת, להדיר באמצעות המורכבות והרצינות את מיני השרלטנים, שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות מבלי שנדרשו לתת דין וחשבון", ובשנים האחרונות גם את סדרת "דרש", המוציאה לאור בקצב מסחרר כתבי מופת בפואטיקה ובאסתטיקה. כרמלי הקים את כתב העת "הבה להבא", את הוצאת "הבה לאור" והיה ממקימי העמותה לקידום מו"לות עצמאית.
כתב העת "כתם" עצמו לא הותיר חותם משמעותי על הספרות העברית, ובמידה רבה נותר הערת שוליים משעשעת בדברי ימיה. אולי כי, כפי שהעידו עורכיו, הוא עסק בהרס יותר מאשר בבנייה. אך משהתבגרו ויזן וכרמלי, הם כבר הפנו את מרצם ואת יכולותיהם הגבוהות לבניין.
השניים עדיין נוהגים, ואף נראה שנהנים, לבקר ולהגחיך כל מי שנתפס בעיניהם כמזיק או כחוטא נגד השירה העברית, ועל כן נותרו דמויות שנויות במחלוקת. אך לצד הביקורת, הם מרבים להעמיד חלופות, להציע קריאות מרחיבות דעת ולתרום לקהילת הקוראים. בזאת נדמה כי הצליחו לקנות לעצמם את המעמד הספרותי שדרשו לעצמם בגיל צעיר, אולי צעיר מדי, ולמשוך את עולם הספרות, ולו במעט, לכיוונים השונים שאליהם הם שואפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו