בר בן־יוסף יצאה למסע בעקבות האב האבוד

שנה לא פשוטה עוברת על גיבורת ״12״, ספרה החדש של בר בן־יוסף. היא רק בת 11, הכי צעירה בכיתה, לא ממש גבוהה וחוץ מ־16 שיניים שהתחלפו לה, היא לא משוכנעת שהיא כבר התחילה את גיל ההתבגרות. מבחינה רגשית, לעומת זאת, היא ״מעל הממוצע בוודאות״ והיא יודעת את זה, כי כך אומרות לה אמא שלה, כמה מורות וחברות, ״וגם זה משהו".

לכאורה מדובר בסיפור התבגרות שגרתי, המתועד ביומן חינני מאוד שהגיבורה (נטולת השם) כותבת כחלק מרשימה של מטלות שהכינה לעצמה, תחת הכותרת ״רשימת דברים מאוד חשובים ובוגרים״. השנה היא שנת הבת־מצווה שלה, ובסופה היא עתידה להיפרד מן הילדים שגדלו איתה מאז כיתה א׳ ולעבור לחטיבת הביניים. בבית הספר שוקדים על טקס בנות המצווה, ואף שהיא מודה שאין לה בעיה להישאר עוד קצת קטנה - ״כי אם חושבים על זה, את רוב החיים אנחנו מבלים בלהיות גדולים ורק קצת בלהיות קטנים״ - היא מרגישה שהגיע הזמן לעשות צעדים דרמטיים כמו להיות אמיצה יותר, לא לפחד לעמוד על שלה, להצליח סוף־סוף לעשות שפגט וגם להתחיל (וגם להתמיד) לכתוב יומן.

אלא שככל שהיא כותבת, הולך ומתבהר סיפור חייה המורכב: הוריה נפרדו עוד לפני שנולדה, והיא, שנשארה עם אמה, כמעט אינה מכירה את אביה. אין לה תמונות, ואת אמה לא נעים לה לשאול. מקטעי משפטים ששמעה מאמה ומשברי זיכרונות מילדותה המוקדמת, ברור לה שמדובר באדם לא אמין במיוחד, ומתברר שכשהיתה בערך בת 8 ״אני לא יודעת מאיפה הבאתי את האומץ להגיד את זה[...] שלא מתחשק לי לדבר איתו או לראות אותו יותר אף פעם בחיים״, ומאז הוא באמת פסק להתקשר.

חוסר הבהירות הזה לגבי טיב הקשר שהיה בין הוריה ולגבי נסיבות הפרידה שלהם, מציב את הילדה המספרת בעמדה מאתגרת: היא סקרנית לדעת יותר על אביה, היא כמהה לתשומת לב ממנו, אבל היא חוששת שכל ניסיון שלה לדעת יותר יעליב את אמא שלה. אחרי הכל, ״אני ילדה מונותאיסטית״, היא כותבת על עצמה, כלומר חיה במציאות ״שיש בה רק אל אחד, שהוא הכתובת להכל. כמו אמא שלי״. היא גם חוששת מדחייה.

אמנם ״אני די מתעלמת מאבא שלי. בדרך כלל אני בקושי חושבת עליו״, אבל אחרי ביקור אצל חברה בבית שיש בו אבא ואמא ואחים נוספים, שכולם אכלו ביחד ארוחת בוקר מסודרת ״ממש כמו בבית מלון״, ואחרי שאחותה המעצבנת של החברה שאלה אותה ״נו, עכשיו את יודעת איך זה כשיש אבא בבית?״, היא מתקשה להדחיק את המחשבות על אביה, ואלה מעלות בה תהיות קשות: האם הוא זוכר אותה? האם ירצה לפגוש אותה? האם בכלל יזהה אותה? האם אפשר שהורה לא יזהה את בתו?

הטלטלה הזו, ביחד עם שורה של אירועים דרמטיים יותר ופחות המתרחשים בבית ובבית הספר, מביאים את הגיבורה לנסות למצוא מידע נוסף על אביה ולבסוף גם לפגוש אותו, מאחורי גבה של האם. הסוף, כמובן, טוב, אבל הוא לא נכפה על הסיפור באופן מלאכותי: האב המאכזב אינו משתנה פתאום, אלא שעל אף הבלבול הבלתי נמנע של סף גיל ההתבגרות, מוצאת המספרת בתוכה דרכים להשלים עם העובדה שגם למבוגרים בחייה ישנם חסרונות, ולראות את שפע האהבה הנוכח בחייה.

בן־יוסף מעניקה לגיבורה קול אותנטי כובש־לב שנע, לעיתים בתוך אותם משפטים, בין התבוננות בוגרת מאוד על העולם לבין ילדותיות מלאת הומור, בין היסחפות ליריבויות, אהבות וקנאות בין ילדים להבנה עמוקה של רגשות שגם המבוגרים מתקשים לנסח. הדבר ניכר במיוחד במשפטים מפתיעים ונהדרים כמו ״אני קצת מקנאה באנה פרנק [...] אני לא מקנאה בה על זה שהיא היתה בשואה, חס וחלילה, אלא על זה שהיא הצליחה לכתוב יומן.״ או ״[...] מנסה לנחש מאיפה הוא יגיע ואם הוא ילך ברגל או ירכב על אופניים או על אופנוע. מי יודע, אולי הוא ינחת פתאום בחללית, חשבתי. אולי אבא שלי הוא חייזר שרק לובש צורה של בן אדם? הפעם האחרונה שהוא ביקר בכדור הארץ היתה לפני שלוש שנים, אבל בגלל מהירות האור או משהו כזה חלפו אצלו רק שלושה ימים?״, וגם כשהיא מכינה לאביה שאלון היכרות שכולל שאלות כמו ״באיזו יד אתה כותב?״,״יש לך אלרגיות?״ וגם ״אתה אוהב אותי?״ או כשהיא חושבת לעצמה שכמו שילדים עושים עבודת שורשים, הורים צריכים לעשות ״עבודת ענפים״.

בן־יוסף (מחברת הסדרה לנוער ״ינשופות״, ביחד עם נטעלי גבירץ, ותסריטאית המתגוררת בלוס אנג׳לס וכותבת שם לטלוויזיה) ביססה חלקים גדולים מהסיפור על ילדותה שלה, והיא מטפלת בכנות ראויה להערכה בנושאים רגשיים מורכבים. התוצאה היא ספר שמצליח להיות מסעיר, מפתיע, מותח ומצחיק, ומעניק חוויית קריאה מרגשת מאוד.