טלפון שמושתל בגוף האדם מככב במותחן המדיי-ריאליסטי הזה

ד"ר הילה ברוש היא מדענית ישראלית שגילתה דרך לייצר אנרגיה מסוכר המומס בדם ולהפעיל באמצעותה קוצב לב, בלי שיהיה צורך להחליף לו את הסוללה בכל כמה שנים. אודי לוי הוא הייטקיסט ישראלי מנוסה, שמזהה בהמצאתה של ברוש פוטנציאל רחב בהרבה משוק קוצבי הלב - הרעיון שלו הוא להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי להטמיע בתוך גוף האדם טלפון סלולרי זעיר. המידע מועבר באמצעות הטלפון לא באמצעים חזותיים, אלא בדיבור: האדם שבגופו מושתל המכשיר משדר את דבריו באמצעות אנטנה, ומקבל אינפורמציה באמצעות קול המשודר אליו מתוך גופו (הסביבה אינה שומעת אותו כלל). ברוש ולוי משתפים פעולה ומקימים סטארט־אפ ששמו אמבדיקס (Embedix).

מותחן ההייטק היעיל הזה, שמשתרע על פני עשור, בנוי מסדרת פרקים המסופרים בגוף ראשון, כל פרק מוקדש לדמות אחרת, מתרחש במקום אחר בעולם, ובכל פרק אנו מתוודעים לשימושים השונים של טכנולוגיית ההטמעה - החל במכשיר קשר ואיכון שלא ניתן לגלותו בחיפוש גופני, עבור במכשיר המאפשר התערבות חירום רפואית־פסיכיאטרית, וכלה בהעברה אפקטיבית של מסרים פרסומיים במהלך השינה. היכולות של המכשיר לא נובעת רק מהחומרה המושתלת בגוף האדם, אלא בעיקר מאפליקציות המפותחות בנפרד ומתממשקות אליה. איך מסכם היזם, אודי לוי: "אפשר להשתמש בכל טכנולוגיה למטרות טובות ולמטרות רעות. העובדה הזו כשלעצמה לא אומרת שהטכנולוגיה היא רעה".

כבר במאה ה־16 ציירו אמנים דמויות של אדם־מכונה. ספרות המדע הבדיוני, החל מהמאה ה־19, עשירה בדמויות אנושיות שהועצמו באמצעות טכנולוגיה מושתלת או לבישה. ב־1960 טבעו החוקרים מנפרד קליינס וניית'ן קליין את המושג "סייבורג", כשכתבו על יתרונות האדם־מכונה בעידן החלל.

מלבד השאלות האתיות שהוא מעלה, הספר חושף את המורכבות הגדולה של עולם ההייטק. לא מספיקות המצאה טכנולוגית מיוחדת או תגלית מדעית פורצת דרך. צריך למצוא את היישום הנכון, את המודל העסקי שיצדיק גיוס כספים ואת השקעתם במוצר, צריך להתמודד עם אתגרי ייצור ושיווק, עם מתחרים וחקיינים, עם אופנות ועם שוק קפריזי, וצריך גם הרבה מזל. הסופר, רוה גיל־מור, משכיל לתאר את האתגרים ואת ההתמודדות עימם בדרך מעניינת ומובנת שאינה סובלת מעודף פרטים, או מגישה של "בואו, עכשיו תקבלו קורס מבוא להייטק".

גרג, המשקיע המרכזי באמבדיקס, מתארח בכנס בלאס וגאס, שבו מוצגת הטכנולוגיה הבשלה של החברה בפני קהל גדול, ומהרהר בדרך שעשתה החברה לקראת הנפקה גדולה הצפויה בקרוב: "אחרי שנים מתחת לרדאר ובשוליים, תוך ניסיונות לפרוץ למיינסטרים, סוף־סוף זה קורה. מערכת גומלין שלמה של חברות, מכוני מחקר וספקים ראשיים ומשניים תופסים את מקומם בעולם. והכל התחיל מאמבדיקס[...] בתור המשקיע הגדול בחברה, ויושב ראש הדירקטוריון שלה כבר יותר משלוש שנים, מקומי בהיסטוריה שנכתבת ברגעים אלה - מובטח!"

אחד הדברים המוכרים פחות למי שאינו בסוד העניינים, הוא כמה כישרון ומאמץ מושקעים בעולם ההייטק בכל מה שאינו מדע וטכנולוגיה, אלא במעטפת (כספים, השקעות, רגולציה, עריכת דין, שיווק ועוד). הכוח המניע הוא כסף. צריך כסף בשביל לשרוד, בשביל לפתח, בשביל למכור, וחלומות על כסף, כסף ענק (אקזיט, הנפקה, מניות ואופציות) הם כוח מניע מרכזי. זה אולי מבאס, ההכרה בכך שכסף וחלומות על רווחים והתעשרות מניעים את העולם ומקדמים אותו, אבל זה כנראה נכון, גם אם זה לא הכוח המניע הבלעדי.

לא מעט פעמים אני מתייחס לטלפון שלי, ובעיקר לגישה שהוא מעניק למידע אינסופי, בתור אונה נוספת של המוח שלי. לא פעם חשבתי שאולי היה נוח יותר במקום להחזיק את האונה ביד, להכניס אותה לתוך הראש. "הטמעה" עוסק בפוטנציאל הטמון במכשיר מוטמע המאפשר תקשורת עם אנשים אחרים, אבל בעיקר עם מאגרי מידע עצומים, ואת העוצמה שהיכולת הזו תעניק לאנשים.

יש הוגים הרואים באדם המועצם את השלב האבולוציוני הבא, את מחליפו של ההומו סאפיאן (שהוא אנחנו). על פי התבטאויות של בכירי ההייטק העולמי, דומה שהמין האנושי, בכוח שכלו ויכולותיו (ואולי גם בגלל תאוות הבצע שלו), כבר שוקד על יצירת אותו "המין האנושי הבא", שאולי ישעבד את המין הקיים (אותנו) לצרכיו. הספר שכאן, כמו רוב ספרי המדע־בדיוני שעושים עבודתם נאמנה, מזכיר לנו שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, החיים עצמם מורכבים, והמציאות לעיתים קרובות מתנגשת בתיאוריה.