הנאצים קראו לו "בוגד" והחרימו את ספריו, אבל הרמן הסה רלוונטי מתמיד

כמעט 100 שנה אחרי שראה אור לראשונה בגרמנית, כעת קוראי העברית זוכים לתרגום חדש של אחד מהספרים הקלאסיים מאת חתן פרס נובל הרמן הסה. "נרקיס וגולדמונד", רומן חניכה אינטימי ומהורהר החוקר את המתח בין רוח לחומר, משמעות ותשוקה, מחשבה וחיים, ושבמרכזו סיפור על הקשר העמוק בין נזיר אינטלקטואל לאמן נודד, נקרא גם ממרחק השנים לא כאגדה פילוסופית רחוקה, אלא כטקסט חי ונושם המדבר אל החרדות, הכמיהות ושאלות הזהות של הקוראים בני זמננו. ולא משום שניצה בן ארי, שתרגמה את הספר מחדש יותר מ־50 שנה לאחר שעשה זאת לראשונה הסופר יעקב פיכמן, נתנה בפיו של הסה עברית מדוברת, אלא משום שהיא השכילה לרענן את הספר בלי לגרום לו לאבד חן או פיוטיות.

הארה של ממש

"נרקיס וגולדמונד", שלימים נחשב ספר מכונן של נעורים וחיפוש עצמי, ראה אור לראשונה בשנת 1930, שעה שהסה כבר היה סופר מוכר ובשל, לאחר הצלחת הרומנים שלו "דמיאן" ו"סידהרתא". הרומן רחב היריעה נחשב אחת מיצירותיו המרכזיות, ואף על פי שכמו רבים מכתביו הקודמים הוא מכיל יסודות אוטוביוגרפיים ברורים, הוא גם ניזון במידה רבה מן המשבר התרבותי העמוק שהתחולל באירופה בין שתי מלחמות העולם, ומבטא את תחושת החיפוש ואי־הנחת שלא היתה פרטית או ייחודית לסופר - אלא דורית.

הסיפור מתרחש בגרמניה של ימי הביניים, ומתחיל מהחברות הנובטת בגיל צעיר בין נרקיס, נזיר שלימים יתקדם ויהפוך לאב מנזר, לבין גולדמונד, שמתעתד גם הוא להיות נזיר, אך בסיוע חברו מבין שלא ניחן בתכונות הנדרשות ושמשהו סוער ופראי יותר פועם בתוכו. כל אחד מהם פונה לדרך אחרת לגמרי: האחד מתכנס פנימה, אל השלווה הסטואית ועבודת האל, והאחר יוצא אל העולם כאמן יוצר, בורא, מחריב ומתקן וחי את חייו חף מכל איפוק המאפיין את חיי הנזירים: הוא מתהולל, רודף נשים, נודד, מתמסר להוויה הגופנית הגשמית שלו וכמעט משלם על כך בחייו.

הכתיבה של הסה בגנותם של רעיונות לאומניים הביאה לו עם הזמן את התואר "בוגד". הנאצים, כמובן, הטילו חרם על ספריו, אך הוא הוסיף לכתוב ולפרסם בשווייץ, מקום משכנו החדש

שתי הדמויות הלכאורה מנוגדות הללו משמשות את הסה לבחינה של הפנים הקלאסיות בחוויית הקיום האנושית: נרקיס, כמובן, מייצג את החשיבה הלוגית, המשמעת והריסון (ויש האומרים את היסוד הזכרי), ולעומתו גולדמונד מייצג את היצר, חוויית הגוף והיצירה האמנותית (ויש האומרים את היסוד הנקבי). הסה, בניגוד לרוב התפיסות שהיו מקובלות בסביבתו אז, לא מציג כאן בחירה בין נכון לשגוי, אלא מצביע על מתח מתמשך בין שני קטבים שאין אפשרות לאחד אותם לחלוטין, ובכך הוא הצטרף למסורת ארוכה של רומני חניכה - אך בו־בזמן גם חתר תחתיה, משום שלא הציע גיבור אחד המגיע לבסוף לפיוס מלא עם עולמו.

הסה עצמו, יליד 1877, נשלח על ידי הוריו, פרוטסטנטים אדוקים, ללמוד במוסד שאמור היה להכשירו להיות כומר - אבל סולק ממנו, ובסופה של דרך מלאת מהפכים, שבה היה בין היתר שוליה בבית מלאכה לשעונים ובחנות ספרים, הוא ביצע את הבגידה האולטימטיבית בעולם שממנו הגיע והפך לאמן יוצר. הוא החל לכתוב שירה, ואט־אט, בשנות ה־20 המאוחרות לחייו, החל לכתוב גם פרוזה. רוחב האופקים שלו, רגישותו האנושית והחברתית וההיכרות האישית שלו עם הפילוסופיה והפסיכואנליטיקה ניכרים בכתיבתו, שבה הוא הרבה לעסוק בפענוח של סוגיות מוסריות, מקום האדם בחברה, האופנים שבהם האינדיבידואל נחנק או קמל במסגרות חברתיות נוקשות, והאופן שבו תרבויות המערב והמזרח מנסות לענות על שאלות קיומיות עמוקות.

ספרו "סידהרתא", שראה אור ב־1922, נכתב לאחר מה שמקובל לראות בו את המסע הגדול שלו ל"הודו" כעשור קודם לכן. אלא שכפי שבן ארי מציינת באחרית הדבר שהוסיפה לתרגום, הסה כלל לא נסע להודו, אלא לסרי לנקה, אינדונזיה, בורנאו ובורמה, ואף ש"סידהרתא", המספר על נער הודי העוזב את ביתו ויוצא למסע רוחני בחיפוש אחר ההארה, הפך לספר קאלט, נראה כי תרבויות המזרח לא הציעו להסה הארה של ממש.

פרצוף חדש

גם "נרקיס וגולדמונד" הפך ברבות הימים לספר קאלט. שלא במפתיע, הספר, השופע רעיונות אנטי־בורגניים והומאניים ומלא ניחוחות של רוחניות מזרחית, היה אהוב על ילדי הפרחים בשנות ה־60 וה־70, וכמחצית המאה לאחר מכן הוא עדיין מהווה קריאה מפתה ומעוררת מחשבה. אך לא כך היה בתחילה. במכתב שמצטטת בן ארי, שאותו כתב הסה לידידתו מיה אנגל בשנת 1933, הוא הגדיר את הספר רומן שנועד להתריס נגד הזיוף הלאומני של העבר הגרמני והאקלים בגרמניה לפני עליית היטלר לשלטון. אין ספק שהשאלות שהוא מעלה בדבר חירויות הפרט, כפייה רעיונית ולאומנות עולות בימים אלה שוב ושוב בחריפות רבה.

באותו מכתב הסה גם מציין כי בשנת 1927, כשכתב את "זאב הערבה", רומן העוסק גם הוא בהתנגשות שבין היצר למחשבה הלוגית, בין ההומניות למרכיבים החייתיים - במקרה זה בנפשו של הרי האלר, אאוטסיידר השוקל להתאבד עד שהוא מוצא דרכים משלו לשלב בחייו את ההיבטים שהחברה תובעת ממנו לוותר עליהם - האשימו אותו באקטואליות שאינה ראויה לספרות. זאת בעוד הוא, כדבריו, רצה לבטא את המהות הגרמנית האהובה עליו, "דווקא משום שכל מה שקרוי כיום 'גרמני' שנוא עלי כל כך".

הכתיבה והדיבור של הסה בגנותם של רעיונות לאומניים זיכו אותו עם הזמן בתואר "בוגד". לאחר שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה שהוקדש לטיפול בשבויי מלחמה, ובעקבות משברים בחייו האישיים (בין השאר אשתו אובחנה עם סכיזופרניה ואחד מבניו לקה במחלה קשה), הוא עזב לבדו את גרמניה ועבר להתגורר בשווייץ. הנאצים, כמובן, הטילו חרם על ספריו, אך הוא הוסיף לכתוב ולפרסם במקום משכנו החדש.

בן ארי, כאמור, מצליחה לנער את האבק ששקע על התרגום של "נרקיס וגולדמונד" במהלך 50 וקצת השנים האחרונות, בלי לוותר על יופיו. אם אצל פיכמן עץ הערמון הניצב בחצר המנזר "מעלה מתוך סבך עליו, קרניהם הדהות, הירוקות־לבנות של לבלוביו זרי המראה, שבריחם היה משהו כה תובעני, מעיק ועז מרירות, ומשיב בחשוון, כתום ימי האסיף מתוך עטרתו המצהבת את פירותיו הדוקרניים" - אצלה, אותו ערמון "שלף מתוך תלתלי עליו את הקרניים הירקרקות־לבנות הדהות של ניצניו הזריים־למראה שהדיפו ריח כה עז וטורדני ומדבק, ואז באוקטובר, כתום אסיף הפירות והיין, המטיר מצמרתו המצהיבה אל רוח הסתיו את פירותיו הדוקרניים".

ובכלל, ניתן למצוא אצל בן ארי תערובת נעימה מאוד של משלב גבוה עם ניסוחים פשוטים ובהירים בלי להיכשל בצרימות, כמו "פרצוף חדש הגיע אל המנזר", או "הוא התאווה... להביא אותו לכדי לבלוב".

"נרקיס וגולדמונד" היה הרומן המצליח ביותר של הסה עוד בחייו. הוא לא תמיד התלהב מכך, משום שקוראים רבים כתבו לו, כך מתברר, עד כמה הם נהנים מה"הרמוניה" שבספר, לעומת דיבוריו על מוות וטרגדיות ב"זאב הערבה", למשל. קריאה קפדנית בספר אכן מגלה שגם כאן יש לא מעט נגיעות בנושאים קשים כמו דיכוי, התפוררות מוסרית, אפילו אנטישמיות ובוודאי מוות, שכן העלילה מתרחשת על רקע מגפת הדבר באירופה.

אולם כתיבתו של הסה - וזה אולי סוד קסמו הגדול של הספר הזה - מאפשרת לכל קורא לאמץ קריאה אישית משלו, דווקא משום שהטקסט לעיתים מעורר אי־נוחות ודוחף להכרעות ערכיות, ומשום היכולת הסיפורית הנפלאה שלו לטעת את כל הדיונים הללו בעלילה שופעת זיכרונות ויחסים אנושיים.