המתיחות בין היהודים לשחורים בעיירה נידחת הולידה את הספר המופלא הזה

"מכולת שמים וארץ" הוא מערבולת מסחררת ומקסימה של ספרות יידישאית ומוזיקת ג'אז. רומן נוגע ללב על יהודים ושחורים, לכאורה עלובי חיים, אבל אנושיים, רחבי לב ועשירים בדרכם האביונה, החיים יחד בצ'יקן היל בפנסילבניה בשנות ה־30 של המאה הקודמת.

מחבר הספר הוא ג'יימס מקברייד, שסיפור חייו המופלא מהדהד בספר המרתק והאנושי הזה. מקברייד נולד בברוקלין לפני 67 שנים לכומר אפרו־אמריקני ולאמא יהודייה שהתנצרה. הוא למד הלחנה ועיתונאות באוניברסיטאות נחשבות, וזכה להוקרה ולפרסים רבים. לממואר רב־המכר שלו, "צבע המים", הוא העניק את כותרת המשנה "מחווה של אדם שחור לאמו הלבנה". ספרו "נס בסנט אנה" עסק בדיביזיית חי"ר 92 של הצבא האמריקני שלחמה באיטליה בשנים 1944-1945, שרובם המכריע של חייליה היו שחורים. הספר עובד לסרט קולנוע בבימויו של ספייק לי.

ב־2013 זכה מקברייד בפרס הספר הלאומי האמריקני על ספרו "ציפור אלוהים שבשמיים", וב־2015 העניק לו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה מדליה נשיאותית, על תרומתו לאנושיות של ניהול הדיון המורכב בסוגיות גזעיות בארה"ב. מקברייד הוא לא רק סופר, אלא גם מוזיקאי, סקסופוניסט חובב, ואהבתו למוזיקה ניכרת בכתיבתו, הנקראת כיצירת ג'אז צבעונית ותוססת.

קנייה בהקפה

"מכולת שמים וארץ" מתחיל בשלד שמתגלה בשנת 1972 בבאר מים, ועליו תלויה על שרשרת מזוזה קטנה. בסוף הספר מתברר של מי הגופה ומה עושה שם המזוזה. אבל סיפור המסגרת הזה לא באמת נחוץ, כי עיקרו של הספר וליבו הפועם מתרחשים בשנות ה־30, בעיירה התעשייתית פוטסטאון שבפנסילבניה, ובעיקר בשכונה העלובה צ'יקן היל, שבה חיים אלה לצד אלה יהודים ושחורים, בשולי החלום האמריקני.

רק בין היהודים והשחורים שבספר קיימות אחוות דחויים והכרה טבעית באנושיותו של האחררק בין היהודים והשחורים שבספר קיימות אחוות דחויים והכרה טבעית באנושיותו של האחר

הספר מלא דמויות וטיפוסים, אך מעל כולן מתנוססת דמותה של צ'ונה, בת רב סוערת ויפה, נכה ברגלה בגלל פוליו, המנהלת ביד רמה ובהפסד מתמיד (בגלל מדיניות אוהבת אדם, אולי מדי, של "קנייה בהקפה") את מכולת שמים וארץ. צ'ונה, כך מסופר, "ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם".

הספר מתחיל בסיפור אהבה נוגע ללב בינה לבין יהודי צעיר ממוצא רומני בשם מושי, המנהל מועדון עלוב בצ'יקן היל. זו אהבה שתלווה אותם כל חייהם. צ'ונה משכנעת את מושי לפתוח את המועדון שלו גם לקהל שחור, וכך מתערבבים להם חובבי כליזמרים, בלוז וג'אז, באופן שמאוד לא הולם את אמריקה של אותם הימים.

החיים בצ'יקן היל הם מאבק מתמשך - מאבק לפרנסה, למי שתייה נקיים, לשוויון, לכבוד. נראה כאילו השכונה המקרטעת הזו רחוקה אלפי מיילים מהעיירה שהיא חלק ממנה - שלא לדבר על פילדלפיה הנאורה, שגיאוגרפית היא קרובה, אך בעצם נמצאת מעבר להרי החושך.

סיפורו שובר הלב של ילד המכונה דוֹדוֹ הוא אחד מקווי העלילה המרכזיים של הספר. דודו הוא אחיינו של נייט, גבר שחור, חזק ושתקן העובד במועדון של מושי. הילד איבד את שמיעתו כשתנור התפוצץ בביתו. אמו נפטרה, ונייט ואשתו, אדי, גידלו אותו כאילו היה בנם. בגלל נכותו, רשויות המדינה מבקשות לקחת אותו בכוח למוסד, שהוא בעצם בית משוגעים אכזרי ואלים. כדי להצילו, צ'ונה ומושי מגדלים אותו בביתם ("חירש ואילם זה לא משוגע"), ונפשם נקשרת בנפשו.

הרשויות לא מוותרות, ובסופו של דבר דודו נלקח למוסד המזוויע. שם, קרן האור היחידה של חייו היא ילד נכה מאוד השוכב במיטה סמוכה, שאותו דודו מכנה "מאנקי פייס". הקהילה כולה, יהודים ושחורים, מתגייסת לחלץ את דודו מהמוסד במבצע מסוכן ופרוע.

למרות קשיי היומיום, הספר תוסס ומלא חום אנושי, כמו מיטב ספרות העיירה היידישאית. הנה קטע על אחת מאינספור דמויות המשנה המאכלסות את הספר: "פייפר - שעור השוקולד הכהה והחלק שלה, שדיה החצופים, עכוזיה הצרים ושערה הפרוע הקלוע לצמות שורש התווספו לפה שלא נסגר לרגע, ושלא היה מסוגל להחזיק בתוכו סוד, וגם לא אוכל, כי היא אכלה כמו סוסה אבל לא העלתה אפילו גרם - היתה כובסת שקהל אוהדיה התקבץ סביבה במכולת שמים וארץ מדי שבת... פייפר ידעה יותר חדשות מאשר העיתונים המקומיים, שאותם למעשה לא קראה כלל. למעשה, התהלכה שמועה שפייפר בכלל לא יודעת לקרוא... גברים השתפכו לפניה. כשבריונים קשוחים שחתכו זה את זה בסכינים בסמטאות ראו אותה יורדת בהליכה צידית זהירה בדרכים הבוצניות של צ'יקן היל אחרי הצהריים, הם נזכרו בתום ילדותם - באור הצהוב הזוהר של השמש שנשק לפניהם בשעה שיצאו במרוצה משיעור בכתבי הקודש בכנסייה".

כמו קונפטי

הגזענות בפנסילבניה הנאורה של שנות ה־30 מזעזעת. הרי מדינות הצפון לחמו במלחמת האזרחים העקובה מדם כדי לשחרר את העבדים, לא כך? אחד מגיבוריו השחורים של הספר, שהגיע מהדרום, אומר: "הלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות, מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח, ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי".

אני חייב לציין שלא התרשמתי שהשנאה לשחורים מוסתרת כלל. היא מתוארת כישירה וגסה. רק בין היהודים והשחורים שבספר קיימות אחוות דחויים והכרה טבעית באנושיותו של האחר. אחווה זו, והשותפות שהיתה בין האפרו־אמריקנים ליהודים במאבק על זכויות האזרח בשנות ה־60, מעוררות מחשבות נוגות על מה שקורה היום בארה"ב, לנו ולהם.

החיים בצ'יקן היל היו חיים קשים. למרות הקהילתיות, שמחת החיים והערבות ההדדית, היו קשיי פרנסה, היתה אלימות, היתה עליבות כללית, ובאירופה התקדרו השמיים ובישרו על אסון גדול. סופו של "מכולת שמים וארץ" מפויס ומנחם. יש בו ממד של גאולה. הוא מתרחש דווקא בדרום ארה"ב, שם החל מסעם הנורא של השחורים שהובאו לאמריקה כעבדים. זו בחירה מעניינת של סופר מרתק.

פרק התודות בספר חשוב: "הספר הזה החל כמזמור לסיי פרנד, המנהל הפורש של המחנה של מועדון וראייטי לילדים נכים בוורצ'סטר, פנסילבניה". מקברייד מספר שעבד במחנה ארבעה קיצים כשלמד באוניברסיטה. "זה היה לפני יותר מ־40 שנה, אבל השיעורים שהקנה סיי בהענקת שוויון הזדמנויות לכל, באהבה ובקבלת האחר - ושהועברו לא בחביבות מתנשאת, אלא במעשים - נותרו איתי כל חיי.... הכל מסתכם בדבר אחד: אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

מקברייד רואה בכך תיקון עולם. זו הבשורה שהיהודים נשאו עימם בכל דור ודור. מקווה שלא שכחנו.