יש חשש שזה יהפוך לז'אנר בפני עצמו: ספרי אקשן שגיבוריהם המבוגרים כבר אינם בשיא כושרם הפיזי, אך שכלם חד כשהיה, כוחם במותניהם ואוי ליריבים המזלזלים בהם. לאחרונה ראיתי פרסומת לספר המתחילה במילים אלה: "הכירו את פני וג'וזפין ויליאמסון: בגיל 97 ו־99 שתי האחיות הללו הן חיילות ותיקות ממלחמת העולם השנייה שעדיין מחפשות את האקשן הבא. האם לשתי הנשים הקשישות האלה עדיין יש את האינסטינקטים הקטלניים כדי לבצע תרגיל אחרון?" זה נראה כמו רעיון טוב שלקחו אותו רחוק מדי.
"סוגרות חוזה" נשאר במחוזות ההיגיון. בילי, מרי־אליס, הלן ונטלי עבדו 40 שנה עבור "המוזיאון", גוף חשאי בינלאומי שתפקידו להרוג אנשים רעים. בהתחלה היו אלה נאצים, וכשמספרם של אלה החל להתמעט בשל חלוף הזמן, התווספו לרשימת החיסולים אנשים רעים אחרים: סוחרי סמים, מבריחי נשק, אנשי שלטון מושחתים וכיו"ב.
כשהגיעו לגיל פרישה קיבלו ארבע הנשים מתנה נאה מהארגון שבו עבדו כל חייהן הבוגרים: שיט תענוגות מפנק. בעיצומה של ההפלגה, בין קוקטייל למסז', הן מגלות שהפכו למטרה, וש"המוזיאון" החליט לחסל אותן! עליהן להסתמך על ניסיונן העשיר, על אומץ ליבן ועל החברות ביניהן, כדי לנסות להציל את עצמן.
נשים שירתו בארגוני ביון חשאיים לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, ואולי אף לפני כן. "המוזיאון", הארגון הבדיוני העומד בליבו של "סוגרות חוזה", הוקם על ידי יוצאי ה־SOE הבריטי (Special Operations Executive, מנהלת המבצעים המיוחדים) ויוצאי ה־OSS האמריקני (Office of Strategic Services, המשרד לשירותים אסטרטגיים). בחיים האמיתיים, נשים שירתו בארגונים אלה גם מעבר לקווי האויב. הן פעלו בחירוף נפש, בכיסוי עמוק, וזכו להצלחות רבות.
לנשים יש יתרון גדול בעולם החשאי. מעבר להיותן חדות, אמיצות, חכמות, אינטואיטיביות ומסוגלות לבצע במקביל יותר ממשימה אחת, הן שקופות לסביבתן, בעיקר בעיני הגברים השוביניסטים האמורים ללכוד אותן. אלה מתקשים להעלות על הדעת נשים לוחמות, המבצעות לנגד עיניהם משימות נועזות. בעיניהם נשים הן פתיות, המסוגלות לכל מעשה שטות וטיפשות. היתרונות של נשים מתעצמים עם הגיל, שכן מי מעלה על דעתו שדודה בת 60 עשויה להיות מאיימת ומסוכנת?
ולכן, גם מי שהכיר את בילי וחברותיה כמחסלות מיומנות וקרות רוח, נטה לזלזל בהן מרגע שעברו את אותו גבול בלתי נראה שהפך אותן ל"זקנות". איך אומרת אחת הגיבורות? "ככה זה כשאת אישה בת 60 - אף אחד לא רואה אותך אלא אם כן את רוצה שיראו אותך. זה לא ממש מחמיא לאגו, אבל במקרים כאלה זה מאוד שימושי". המחברת, דיאנה רייבורן, אמנם דואגת שהגיל ייתן בהן את אותותיו: פה הברכיים חורקות, שם הכושר הגופני אינו כשהיה, גלי חום בלתי נסבלים מציפים אותן מעת לעת. אבל הלב נשאר אמיץ ופגיע, הנחישות איתנה, הדם גועש ואינסטינקט הציד פועם.
הרבה דברים בספר לא הגיוניים. עצם קיומו של "המוזיאון", כארגון חיסול בינלאומי, לא משכנע. העלילה מותחת ומורכבת, אבל לא ריאליסטית. הספר חף מהתעסקות במחיר הנפשי שגובה קריירת־חיים של הרג. כמות הגופות שכל אחת מגיבורות הספר הותירה אחריה אינה סבירה, והתירוץ שהן הורגות רק אנשים רעים לא יכול לכפר על הטבח המצטבר שביצעו. הן נהנו מעבודתן והצטיינו בה, ולעובדה שהעבודה היתה להרוג בני אדם אין לכאורה משמעות. באותה מידה יכלו לעסוק בשיווק קוסמטיקה או בתיווך נדל"ן. לך תדע.
הספר נוגע רק ברמז במה שהביא בחורות צעירות לעיסוק כל כך יוצא דופן. בדרך כלל צריך בור בנשמה, שדוחף אותך לכך. במקרה של אחת הגיבורות, זו היתה אמא שחיפשה גבר שיטפל בה וידאג לה, ולא הסתפקה באהבה לבתה: "עם הגיל היא הפכה נואשת. היא כל כך רצתה שמישהו יאהב אותה, אבל אהבה של ילדה לא הספיקה לה. זאת לא היתה אהבה מהסוג הנכון. אז למדתי לרסן את עצמי, לא להטריד אותה עם זה. היא הכי אהבה אותי כשלא ביקשתי ממנה כלום". הלב נשבר על הילדה הקטנה, שתיעלה בהמשך חייה את כל האנרגיה שלה לחיסולים קטלניים.
כל זה לא מפחית מהנאת הקריאה ב"סוגרות חוזה". העלילה מתקדמת במהירות, הדיאלוגים שנונים, האחווה הנשית מדליקה, הנבלים מתועבים ואנו מקווים שיקבלו את מה שמגיע להם.
שמו המקורי של "סוגרות חוזה" הוא "Killers of a Certain Age" - שם נפלא בגלל משמעותו הכפולה. השנה יצא לאור ספר ההמשך, "Kills Well With Others". הגיבורות שלנו נקראות למשימה חדשה. כאבי הגב והברכיים לא חלפו כמובן, אבל הלב עודנו סוער וצמא לקרב. יש לקוות שגם הוא יתורגם לעברית.