"פטריוטיזם? זו הגנה עצמית"

תיאו ואן גוך היה במאי קולנוע הולנדי ונצר למשפחת הצייר המפורסם. הוא נרצח בשבע יריות אקדח ובשתי דקירות סכין. למה גם וגם? הסרט שלו, "כניעה", ביקר את היחס לנשים באסלאם וזה עלה לו בחייו. רצח אלים וסימבולי, כאשר המתנקש, באקורד סיום של בכחנליית המוות, תקע סכין לחזה המדמם של הבמאי ובו מכתב - חמישה עמודים של פסוקי קוראן ורשימת חיסול עתידית. יוצר הקומיקס האמריקני פרנק מילר הקדיש לזכרו של הנרצח את ספרו "טרור קדוש". אולי עכשיו גם הוא ברשימת חיסול, יחד עם סלמאן רושדי.
"זה חילול הקודש"

פרנק מילר הוא מבשר הגל החדש של הקומיקס בשנות ה־80. הכתיבה המצומצמת והצינית שלו פנתה לקהל בוגר וחדש, שלא העז קודם לכן לפתוח חוברת של גיבור בטייטס. כשקיבל לידיו את הסדרה הכושלת "דרדויל", הוא דחה את הסגנון הארכאי של הסבנטיז והפך את הקערה על פיה, כשיצר והרג את אלקטרה, דמות ראשית בסדרה. בכך הפר את הנורמה שגיבורים אינם מתים בתעשיית הקומיקס.

עולם הקומיקס חיכה במשך חמש שנים ובקוצר רוח ל"טרור קדוש". באטמן נגד אל־קאעידה. מילר הציג לעורכים את הפרקים הראשונים המצוירים בספר, וכמה לסתות נשמטו בקומת ההנהלה. בחורה יפה, לבושה במעיל רוח, מפתה בחור צעיר. הוא מציע לה בירה. היא לא שותה. "מה את מסתירה שם תחת המעיל הכבד?" הוא שואל בשובבות. "את גן העדן", היא עונה לו. פותחת את המעיל ומפעילה מטען חבלה

הקהל אהב את האומץ לשנות דפוסים מקובעים, ובן־לילה שילש את המכירות. מילר יצר ז'אנר חדש כשבפעם הראשונה קומיקס נכתב כמונולוג, שבו מחשבותיו של הגיבור מובילות את הסיפור, בסגנון דשיל האמט, ריימונד צ'נדלר וסרטי ה"פילם נואר" של שנות ה־50. סגנון האיור הדיכוטומי שלו מדגיש ניגודיות בין אור וצל בקומפוזיציות קולנועיות. משבצת קומיקס המדמה תמונת לונג שוט ולאחריה אקסטרים קלוז־אפ, הפכו לסימן ההיכר של עריכתו הדינמית.

בקומיקסים שלו אין חייזרים וזומבים. מחולל העלילה אצל מילר הוא הגנגסטר השכונתי, או הפוליטיקאי המושחת. כשהקרדינל החוטא שואל את הגיבור ב"עיר החטאים", האם שווה לו למות עבור חברתו הפרוצה, הוא מקבל תשובה בארבע משבצות קומיקס ובארבעה קליעים; "שווה למות עבורה. שווה להרוג עבורה. וללכת לגיהינום עבורה. אמן".

מילר, כרדיקל אנטי־ממסדי, ביקר את שלטון רייגן והימין השמרני ב־20 השנים הראשונות של יצירתו. רמז לפיכחונו הפוליטי היה ניתן לזהות ברומן הגרפי "300". שיר הלל פטריוטי לדמוקרטיה היוונית, הנלחמת בטוטליטריות של האימפריה הפרסית.

"לא הורגים את השליח", זעק הנציג הפרסי. "זה חילול הקודש. זה טירוף". "זאת ספרטה", השיב לו המלך וקבע את אחת מהקלישאות המפורסמות ביותר במדיום.

מילר, כמו דמויותיו, אינו אדם בעל גינונים דיפלומטיים. הוא ישיר, כן ומחוספס ללא רחם. כשנפלו מגדלי התאומים מילר התעורר, יחד עם אמריקה כולה, לבוקרו של עידן חדש, שבו הג'יהאדיסט החליף את הנאצי והקומוניסט. כסופר קומיקס הוא המציא נבלים ודמיין רוע אנושי. לאחר 11 בספטמבר, הדבר האמיתי הופיע. הג'יהאד רצח את השכנים שלו, בעיר שלו. "פטריוטיזם, אני מאמין עכשיו, אינו איזו יוהרה סנטימנטלית עתיקה. זוהי הגנה עצמית", אמר.

לתפיסתו, אמנות וקומיקס צריכים לשמש כלים בזירת המאבק הפוליטי, לבטא כעס ולעיתים גם לדרוש נקם. הפוסטים שהעלה והראיונות שנתן גרמו לקולגות שלו לנוע בחוסר נוחות, ובכל זאת את הקריאות המפורשות כלפיו "פשיסט ואסלאמופוב", הם שמרו ליצירתו הבאה "טרור קדוש".

טרוריסט שרע לו

מכל הדמויות שיצר וצייר, פרנק מילר מזוהה ביותר עם איש העטלף. יצירתו "האביר האפל" משנת 1986 נחשבת לאחת מפסגות הקומיקס העולמי. כשחברת די. סי הודיעה בהתרגשות על חזרתו של מילר אל הכותר הפופולרי, היא לא ידעה כמה רחוק הוא ילך.

עולם הקומיקס חיכה במשך חמש שנים ובקוצר רוח ל"טרור קדוש". באטמן נגד אל־קאעידה. מילר הציג לעורכים את הפרקים הראשונים המצוירים בספר, וכמה לסתות נשמטו בקומת ההנהלה. בחורה יפה, לבושה במעיל רוח, מפתה בחור צעיר. הוא מציע לה בירה. היא לא שותה. "מה את מסתירה שם תחת המעיל הכבד?" הוא שואל בשובבות. "את גן העדן", היא עונה לו. פותחת את המעיל ומפעילה מטען חבלה. בום! מסמרים עפים לכל עבר. חלקם פוצעים את באטמן ואשת החתול. עוד ערב בגות'האם.

המניפסט הכוחני של מילר הציב את אמריקה וישראל בצד אחד, ואת האסלאם בצידו השני באופן מובהק; טובים נגד רעים. די.סי קומיקס קיבלו רגליים קרות ולא הסכימו להוציא את הספר. סטודנטית מוסתת על ידי אנטיפה לא עברה להם בגרון כמו הג'וקר והפינגווין, הנבלים הקלאסיים. צדק לקורבנות וחופש אמנותי הושלכו הצידה לטובת שוקי קומיקס מתפתחים בארצות המוסלמיות.

מילר לא היה יכול לעצור כעת, לא את זעמו על המו"ל שזנח אותו ולא את הדחף להוציא את "טרור קדוש". הוא מחק לבאטמן את סמל העטלף על החזה, קיצץ לו את האוזניים השפיציות מהמסכה והוציא את הנובלה הגרפית עם מפיץ אחר ב־2011. מאוחר מדי. הדם האמריקני כבר התקרר, בזמן שאובמה מכר למצביעיו עולם ללא גבולות בצבעי WOKE.

הגאון הספרותי שהמציא מחדש את מדיום הקומיקס, הפך באבחת חרב שברייה אחת לפרסונה נון־גרטה. חבריו למקצוע התנכרו לו, בעיקר הקנאים, אשר מעולם לא כתבו משהו משמעותי ומעולם לא סיכנו דבר. לאחר תקופת עונש, או צינון, ארוכה במיוחד, מילר חזר לתעשייה. עצוב להודות, אך הם הכניעו אותו, ומאז אותה נובלה חריפה ולא מתנצלת, שנדחתה על ידי צדקני הרשת, כל יצירותיו המאוחרות הן צל חיוור של כתיבתו חסרת הפשרות ושל איש האמת שהיה.

קפטן אמריקה שלח אגרוף לפרצופו של היטלר, וסופרמן הביא את סטלין קשור למשפט צדק. פעם זה היה מקובל להגדיר את האויב ככזה. אבל בן לאדן? נסראללה? סינוואר? היום אין טרוריסט רע, יש טרוריסט שרע לו.