שתי מורות וירקן חוברים למזימת רצח, וזה מצחיק

גיבורת הספר "דרור חייב למות", המסופר בגוף ראשון, היא דליה, מורה לספרות בגמלאות, בת 74. לצידה חברתה מירה, מורה וגמלאית אף היא, ושמיל, ירקן בהווה שבעברו היה אולי קצין בסקוריטטה, שירות הביטחון האכזרי של רומניה בתקופת הדיקטטור צ'אושסקו.

שלושתם מתלכדים נגד דרור, בנה של דליה, שמנסה להשתלט בכל דרך על רכושה של אמו האלמנה, גם אם יצטרך להכריז על אמו כלא שפויה ומסוכנת לעצמה ולסביבתה ולקבל עליה אפוטרופסות בניגוד לרצונה.

"'אם זה את או דרור', שואל שמיל את דליה, 'מי זה יהיה? אם יגיע הרגע ואת תהיי חייבת לבחור - במי תבחרי?'. 'אם ברגע האמת זה לבחור בין להיות מאושפזת בכפייה בלי יכולת לקבל החלטה על גורלי... אם ברגע האמת זה דרור או אני...' אני משתהה. שמיל מהנהן, מעודד אותי להמשיך. 'אם זה דרור או אני, אז כן. אני בוחרת בי'. שוב הידיים שלי רועדות. 'ואם לא נצליח להפחיד אותו או את החברה שלו?'. 'אז דרור יהיה חייב למות'".

זה משפט מצמרר, בספר מלא דאחקות שנועד לשעשע. פתאום רומן הנקמה הקומי הופך לקודר. ובאמת, דליה וחבריה לא בוחלים בדבר: עיקוב, פריצה, איומים וחטיפה.

אין זה הספר הראשון שגיבוריו הם פנסיונרים, המסירים את הכפפות ופועלים כג'יימס בונד. כאנשים שהפכו בעיני סביבתם (ואפילו משפחתם) לשקופים בגלל גילם, הם מנצלים את יתרון ההפתעה ומצליחים לפעול במקום שבו הרשויות המקצועיות (משטרה, שירותי המודיעין) כושלות. הדוגמה המובהקת לספרות מסוג זה היא סדרת ספרי המתח מאת ריצ'רד אוסמן הבריטי, שכתב את "מועדון הרצח של יום חמישי" (שעובד לסרט נטפליקס נחמד ועתיר כוכבים) וכמה ספרי המשך מהנים לא פחות. אבל יש הבדל גדול בין "מועדון הרצח" לבין "דרור חייב למות", מעבר להבדל בין אחוזת דיור מוגן מהודרת בבית עתיק במחוז קנט לבין רחובות גבעתיים.

ב"מועדון הרצח" הקשישים מנצלים את יכולותיהם ואת ניסיון חייהם באפקטיביות מבצעית מרשימה. ב"דרור חייב למות" השלישייה הסודית המורכבת משתי מורות ומבריון מזדקן וחלקלק היא חבורת שלומיאלים, הנכשלים בכל מהלך שהם מבצעים ונופלים על פרצופם פעם אחר פעם.

דרור הוא באמת בלתי נסבל. גבר מוזנח ובטלן בן 41, המתנהג כלפי אמו בגסות רוח וחותר לנשלה באכזריות מנכסיה. "ילד הקינמון המתוק", כפי שכינתה אותו אמו כשהיה קטן, הפך לחזיר (רז קלמנוביץ' לא חוסך בתיאורים). אבל גם דליה אינה אישה סימפטית. היא צינית וחדת לשון, ולא מוותרת על אף הזדמנות לביקורת מרושעת, גם אם מצחיקה. "אולי טעם הסוכרזית יגרום לו לכרסם פחות (מהעוגיות, יד"ש). תרומתי הצנועה למאבק בכרסו התופחת"; "'לפחות הוא מתפרנס ממשהו', אני ממלמלת... 'עדיף מלשחק במחשב כל היום'"; "אני עומדת מחוץ לבניין של מירה ומקישה 'כוכבית 1234'. באמת לא ברור לי למה להשקיע בכלל בנעילה ובקוד כשזה צופן הסתרים המבריק שנבחר. פיצוח גאוני בהחלט, שני רק ל'כוכבית 2580'", וכך עוד ועוד.

בבית הקפה השכונתי היא פוגשת את הבעלים החדשים, חופית ודודי. חופית מתנפלת על דליה ומירה ומסרבת להכיר בקיומה של האות ה"א:
א־מורה, יא מאמם וכו'. כשדליה רואה שדודי לובש מנשא ובתוכו תינוק ג'ינג'י חייכן, כצבע תלתליה היפים של אמו, היא מפטירה: "אני לא מאמינה, הם מתרבים", והיא מזדעזעת לחלוטין כשדודי אומר לה: "המורה דליה מאור, בזכותך אני מכיר את אנטיגולה!". עד מהרה מתברר שדודי לא הקשיב בכיתה, שזו לכאורה חצי נחמה, כי דליה העיפה אותו מהשיעורים. את אנטיגולה הוא זוכר בכלל מסרט של נטפליקס.
כך או כך, לא רק ילד הקינמון איבד מזוהרו. גם דליה התקשתה לאורך השנים לראות את בנה ואת צרכיו. התוקפנות והציניות שלה עיוורו אותה במידה רבה. הסיפור הוא לא רק על ילדים מתנכרים, רודפי בצע ואכזריים, אלא גם על הורים שהפסיקו לראות את ילדיהם ומוכנים להניח לגביהם את הגרוע ביותר, גם אם האמת מורכבת ושונה.

נטייתו של קלמנוביץ' להתבדח לא נעצרה גם בפרק ה"תודות" בסופו של הספר, שבו הוא מודה, בין השאר, לבנותיו: "דעו שאין ולא היתה לי שום כוונה להרוג אתכן. עוד דבר שלא יהרוג אתכן הוא לפנות את הכלים ולסדר את החדר".
מדובר בקריאה מהנה, ובצידה האמירה שפעמים רבות אנו כבולים בתכונותינו הפחות טובות, ואין לנו די אמפתיה וחמלה דווקא ליקרים לנו ביותר.

"דרור חייב למות", רז קלמנוביץ' , התחנה