ניר דבורי מבטיח הרבה חשיפות בספרו החדש, ומקיים מעט מאוד. ועדיין, מדובר בספר חשוב

הספר "משדר מלחמה", ספרו הראשון של הפרשן הצבאי של חדשות 12 ניר דבורי, מבטיח יותר ממה שהוא מקיים, ועדיין טוב שיצא לאור. כותרת המשנה של הספר היא "הסודות של מקבלי ההחלטות במלחמת שבעה באוקטובר". אין בספר סודות. בגב הספר נכתב: "הספר חושף את הוויכוחים, את החיכוכים בצמרת, את השלכת האחריות, את ההאשמות הבוטות ואת רגעי ההכרעה שנרשמו בדפי ההיסטוריה.

במקביל, תיעד דבורי במדויק את האירועים שהתחוללו בשטח". אך בפועל הספר חושף מעט מאוד, אם בכלל, והתיעוד של האירועים בשטח דל, ולא מוסיף דבר לכל מה שהתפרסם בתקשורת מאז פרצה המלחמה לפני שנתיים.

הספר לא רק חשוב (במידה) אלא גם מעניין, כי הוא חושף שגם בזמן מלחמה מנהיגי המדינה והאנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון מקדישים המון זמן לפגישות ולתדרוכים עם עיתונאים

למרות זאת, הספר חשוב ומעניין. חשוב, כי בכל זאת יש בו תיעוד בזמן אמת של עבודתו העיתונאית של ניר דבורי. גיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12, אמר לדבורי: "אתה זה שמדבר כל יום עם דדו, גולדה ודיין (...) תכתוב הכל. לדורות הבאים". מלחמת יום כיפור היא כמובן המשל בדבריו של העורך הראשי. מלחמת 7 באוקטובר היא הנמשל.

טפטפנו לאט

"בהיעדר חקירה רשמית", כותב דבורי, "השיחות והתיעודים מהמלחמה וגם מהימים שלפניה הם מסמך היסטורי לדורות הבאים, ולעיתים גם כתב אישום שקט. הכל כתוב כאן, שחור על גבי לבן, ממקור ראשון". משפט זה לוקה בהאדרה עצמית ובתפיסה מעוררת מחלוקת על תפקידו ומקומו של הפרשן הצבאי במערכה הגדולה. חשיבותו ההיסטורית של התיעוד הספציפי הזה אמנם קיימת, אך היא שולית.

האמירה ש"הכל כתוב כאן" מופרזת ברמות־על, והמקור הראשון הוא ניר דבורי עצמו, כך שמדובר בנקודת מבט סובייקטיבית ומצומצמת. אומר מייד, דבורי מרשים כמדווח אמין. אם הוא אומר שכך וכך היה בפגישה, בשיחת תדרוך, בשטח - אני מאמין לו. שאלה אחרת היא עד כמה הוא מודע לכך שלא מראים לו הכל, שלאנשים שעימם הוא מדבר יש אינטרסים מורכבים, ושעבורם, בהיותו חלק מגוף החדשות הנצפה ביותר בישראל - הוא מעל לכל מכשיר, כלי אפקטיבי להגיע לציבור רחב מאוד.

הספר לא רק חשוב (במידה) אלא גם מעניין, כי הוא חושף שגם בזמן מלחמה, אולי דווקא בזמן מלחמה, מנהיגי המדינה והאנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון מקדישים המון זמן לפגישות ולתדרוכים עם עיתונאים. אינסוף שיחות אישיות עם ראש הממשלה, שר הביטחון (כולל ארוחות בוקר שבועיות), הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד, שלא לדבר על מפקדים נוספים שדבורי לא נוקב בשמם. במהלך הקריאה תהיתי אם מקורותיו של דבורי אישרו את הפרסום. אם הבנתי נכון, הפגישות לא היו ראיונות לציטוט ולייחוס, אלא פגישות רקע ותדרוך. אמנם לא נאמרו שם דברים מרעישים (לפחות על פי מה שנכתב בספר), אבל עצם קיומן ותדירותן הוא לא בהכרח דבר שמקורות ששים לחשוף.

על פי תפיסתו של דבורי (ונראה שכך נוהגים פרשנים וכתבים צבאיים רבים) תפקידו הוא לא רק לדווח על המתרחש ולשתף את קהל הצופים או הקוראים בהקשר הרחב של הדברים, אלא גם לדאוג למורל של הציבור הישראלי ולשמור על כבודם ותדמיתם של צה"ל ושל מפקדיו. הוא מצטט דברים של גורם בכיר במטה הכללי, שפנה אליו ביומה הראשון של המלחמה: "ניר, תקשיב טוב, אנחנו עכשיו צריכים אותך איתנו. כולם מסתכלים עליך, ואנחנו צריכים שתחזיק את העם, תחזיק את הציבור, אחרת הכל כאן יתפורר".

ואכן, נראה שדבורי מקבל את המשימה הזו ברצון ובאהבה. כך הוא מספר: "כדי לרכך ולהכין את הציבור, טפטפנו את המספרים לאט־לאט". אני יכול להבין את זה, ואפילו להזדהות. כתב צבאי ישראלי צריך להיות אובייקטיבי, אבל הוא לא יכול להיות ניטרלי. הוא לא כתב של ה"גרדיאן" או של ה־BBC. הוא שותף לכאב, שותף לתבוסות ולניצחונות, הוא שירת בעבר בצבא וילדיו משרתים בצבא כעת, ביתו נמצא תחת אש. זו המדינה שלו, והוא נוקט עמדה, ובצדק.

עם זאת, לעיתים הרושם הוא שלכתבים הצבאיים ראיית קשית, הם רואים את המציאות דרך כוונות צה"ל, והמהירות בין קבלת המידע (כל הזמן הם בווטסאפ) לפרסומו היא כל כך גבוהה, עד שאינה מותירה כמעט מקום לבדיקה, להעמקה ולביקורת. אין בספר מילה אחת על איך נראית המלחמה מהצד השני, אין הרהור על עוצמת האש ועוצמת הנקמה. גם אזכור חולף של המשפט הבינלאומי נאמר בהקשר של הלגיטימציה של ישראל להילחם ולא בהקשרים אחרים, של מדיניות או מוסר.

בשר ודם

חסרה לי בספר העמקה בשאלות עומק. למשל, דבורי מציין שצה"ל נכנס למלחמה בלי יכולת מבצעית טובה לטיפול במנהרות. הוא אף ערך על כך תחקיר. אבל אין עיסוק בשאלה: מדוע? למה יחידות שכל ייעודן הוא לחימה במנהרות, לא ניצלו את השנים שעמדו לרשותן כדי לפתח תורת לחימה וטכנולוגיה? או אוגדת עזה: לאוגדה לא היה סדר עדיפויות אחר - לא איראן ולא חיזבאללה. מאה אחוז מהתפקיד שלה היה להגן על גזרתה, וכישלונה היה קולוסאלי. המפקדים שלה היו מן הסתם אנשים רציניים ואיכותיים, אחרת לא היו מקבלים דרגות תא"ל ואל"ם. מה מסביר את תבוסתם? או הכישלון המודיעיני: למה לא הקשיבו לתצפיתניות, איך קרה שתוכניות הפלישה של חמאס היו בידינו שנ,ים ולא עשו עימן דבר?

חסרה לי גם התייחסות אישית ואנושית לדמויות מרכזיות. לדבורי היתה גישה ישירה אליהן, הוא נפגש עם ראש אמ"ן, ראש שב"כ, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד דרום. הוא מזכיר התפרצות של האלוף חליוה, ומצטט בכיר במטכ"ל שאמר שבמקומו היה מתאבד, אבל לא מוסיף דבר מעבר לכך. הוא משוחח עם מפקד אוגדת עזה, אבל לא מתאר את דמותו של גנרל שהובס. הוא לא מעמיק בדמותם מוכת היגון של הרצי הלוי ושל רונן בר.
"אני כועס עליכם", אומר ניר דבורי לאלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, "ואני כועס גם על עצמי: בכל הפגישות, הסיורים, התדרוכים - בסוף האמנתי לכם". גם כאן, הייתי שמח לקרוא עוד הרבה על חשבון הנפש של מי שממלא את התפקיד המורכב הזה של פרשן צבאי בערוץ תקשורת מרכזי ומשפיע. על השרים שהטילו רפש בדרג הצבאי אומר דבורי: "מה צריכים לחשוב הלוחמים שנותנים את הנשמה ומסכנים את חייהם, משלמים מחירים אדירים בגופם ובנפשם וגם בבית, ובסופו של דבר חוטפים את הביוב על ראשם. חוסר מנהיגות וחוסר אנושיות כאלה לא חוויתי מימיי".

דבורי הוא שחקן נשמה, ומזדהה עמוקות עם מושאי סיקורו. איך אפשר לא? אבל הוא חייב לנו יותר. לשם כך נדרש זמן לעיבוד ולהעמקה. שידורים מסביב לשעון והצפת מידע מתמדת לא בהכרח תורמים לכך, לא כל שכן כשמדובר בספר. העימוד המרווח ועובי הדפים ב"משדר מלחמה" מרמזים על רצון לקחת טקסט לא ארוך ולהציגו כספר. אבל אני מחכה דווקא לספר הבא, שבו יעמיק דבורי בחומרים שבידיו, יצלול לעומקן של השאלות הרבות שנותרו ללא תשובה, ויחשוף בפנינו את מורכבותם ואנושיותם של המפקדים שעימם נפגש, מפקדים בשר ודם.