בין דגים כבושים ובקבוקי אלכוהול צפופים נולדה אחת מסופרות הילדים המעוטרות בישראל

כשתמי שם־טוב עמדה ללדת את בתה הבכורה, היא ידעה שהיא חייבת לעזוב את "הקומה" - דירתה בבניין צנוע בשולי גן מאיר, שקירותיו מכוסים שיירי מיץ פירות הפיקוסים שלעסו העטלפים, ושחדר המדרגות שלו היה ספוג אדי אלכוהול שנדפו מתחת לסיפי הדלתות.

הדירה היתה נאה בעיניה, כפי שאמרו החיות ב"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, אך עוד יותר מכך - השכנות היו טובות בעיניה, האחת מתרגמת מהוללת והאחרת עורכת מופלאה, שבמהלך 12 שנות המגורים שלה באותה קומה נפשה נקשרה בנפשן.

"כמו שהייתי חייבת לעזוב את בית ההורים, ככה אני חייבת לעזוב את הקומה", היא כותבת, "בגלל הדינמיקה ביניהן, בגלל האלכוהול... מפני שרציתי חיים נפרדים. איך אמצא בן זוג? אף אחד לא יעניין אותי כמותן, אף אחד לא יאהב אותי כמותן ואף אחד לא ייהנה כדי כך מההומור שלי... לפחות אף אחד לא יכעס עלי כמותן".

בממואר "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשון למבוגרים, שם־טוב מספרת את סיפור צמיחתה מילדה שלא הצליחה ללמוד קרוא וכתוב, לאחת מסופרות הילדים והנוער הבולטות ועטורות הפרסים ("ואיך קוראים לך עכשיו?", "סבא סביח" ועוד). חלק מרכזי בתהליך המורכב והמעניין הזה יש לשתי שכנותיה, האחיות ימפה בולסלבסקי ונילי מירסקי, שמהן היא שכרה את דירת אביהן המנוח, באמצע, בין הדירות של השתיים, והפכה, כפי שהיא מעידה, ל"אחותן המאוחרת".

מערכת היחסים הזו היתה דרמטית, סוערת ומפתיעה, היו בה צרחות ויללות וטריקות דלת וערבים ארוכים ומלאי פיתויים, דגים כבושים וצנוניות ותמרים ונקניקים ושוקולדים, "וכמובן בקבוקי אלכוהול צפופים", ועשן סיגריות - אבל הפיתוי הגדול לא היה הגרגרנות, אלא הדיבור והצחוק.

"כי השכנות שלי דיברו כמו מתוך ספרות", כותבת שם־טוב, ומתארת שיחות עומק מלאות רגשות עזים ומילים מן התנ"ך, הארמית, תרגומים נושנים והמצאות חדשות, ואלה, לא פחות מסערות הרגש, סייעו לה להיבנות ככותבת המעיזה לספר את סיפוריה באופן שיש בו רעננות לשונית, וגם יכולת לאמץ נקודת מבט שלא מבקשת כל העת את אישורו של העולם לבחירותיה.

מערכת היחסים ההדוקה־עד־סבוכה בינה לבין האחיות - ובעיקר בולסלבסקי, שגם ערכה את שני הסיפורים הקצרים המצוינים המצורפים לממואר - היא העסיסית והבשרנית ביותר בספר. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך ששם־טוב בילתה במחיצתן שנים מכריעות בחייה. ולא רק בקריירת הכתיבה שלה: האחיות היו מעורבות בהחלטתה ללדת ובבחירת האב לבתה, אותה בת שלימים תשמור עליה, כפי שנאמר בכותרת הממואר.

ואגב, הקישור הזה בין ילדים לבין חיים מאוזנים, מוגנים יותר, לא רק הוביל את שם־טוב לעזוב את הבניין, להתרחק ולמצוא לה ולבתה בועה אחרת, שקטה ורכה יותר, כדי "לא להידבק במחלת האחיות האנושה", כפי שהגדירה זאת הפסיכולוגית שלה - אלא הוא גם היה חלק משמעותי בהחלטה שלה לכתוב ספרות לילדים. בטריטוריה הזו היא יכלה לוודא שלסיפורים יהיה סוף טוב, ולחסוך מגיבוריה מצוקות רבות שלא היה אפשר לחמוק מלתאר בספרות למבוגרים.

על אף הסיפורים האינטימיים והצבעוניים, שם־טוב לא מתפתה לגלוש לרכילות, ומצליחה לשמר את המסגרת המעניינת עוד יותר של הממואר, זו שבתוכה עיקר תשומת הלב מופנה להתחבטויות ולהכרעות שקיבלה בדרכה האמנותית. היא היתה, כאמור, ילדה שלא הצליחה להפנים את צורת האותיות, ואחרי אבחון התבשרה כי יש לה "פגיעה מוחית מינימלית", עד שפגשה את "המורה המצילה" שאצלה קרה לה הנס. "המצאתי סיפורים... בחדר העבודה שלה הייתי סופרת".

ההתחלה הצנועה הזו הובילה לכתיבה ראשונית מהוססת בזמן שהתגוררה בניו יורק עם בן זוג שפחד שמא תרצה להתחתן איתו, וכמובן לספרים, שכל פרק בהם היא היתה מחליקה בלילות בסדק הכהה שמתחת לדלת הכניסה של בולסלבסקי, וממתינה לקבל הערות מנומקות למחרת, "תוך נשנוש ואכילה ועישון... ידעתי ששוב יש לי מורה גדולה".

שם־טוב כתבה עד כה יותר מ־20 ספרים לילדים ולנוער. היא חוזרת ומסבירה: "נוסף על האיכות התרפויטית הרגילה של הכתיבה, לכתיבה המיועדת לילדים יש התמחות אנטי־דפרסיבית... היא אחות חורגת של זאת המיועדת למבוגרים, ופחות נחשבת בעיני הנחשבים. הם לא קוראים אותה". ב"הילדים שומרים עלינו" שם־טוב מוכיחה כי יש לה יכולת לא פחות משוכללת לכתוב למבוגרים, נחשבים או לא נחשבים.