הספר הזה הוא סנסציה, שמשום מה עברה מתחת לרדאר. מעטים הם ארגוני הביון המוציאים לאור ספר רשמי על ההיסטוריה של עצמם, המבוסס על מסמכים מקוריים ועל ראיונות שאינם נגישים לציבור הרחב. והנה, המוסד מפרסם ספר על השנים הראשונות של הארגון. זוהי גרסה בלתי מסווגת של ספר פנימי המקיף כ־900 עמודים. עבור הקורא שאינו היסטוריון ניתן לומר שזו גרסה משופרת, שכן היא ממוקדת מאוד, ובזכות צמצומה היא קריאה בהרבה מאותו ספר סודי.
מתחת לרדאר
מקור ההשראה הוא שני ספרים עבי כרס, יצירות מופת בלתי קריאות בשל אורכן, שנכתבו על שירותי הביון הבריטיים, ה־MI6 (המקביל למוסד) וה־MI5 (המקביל לשב"כ), ביוזמת הארגונים, על ידי היסטוריונים נודעים שזכו לחשיפה כמעט בלתי מוגבלת למסמכים פנימיים.
עבור המוסד זה פרסום פומבי כמעט ראשון, כזה שעוסק בהקמתו של המוסד ובשנותיו הראשונות, ויש בו אוצרות רבים ומרתקים, גם אם הם כתובים בשפה אקדמית זהירה, והקורא צריך להשלים בדמיונו את ההרפתקה, סערת הרגשות והדרמה המסתתרות מאחורי המילים. על המבצעים הגדולים של הארגון בתקופה שבה עוסק הספר כבר נכתב הרבה לפניו: חטיפת אייכמן, איתורו של הילד החטוף יוסל'ה שוחמכר, המבצעים לסיכול פעילות המדענים הגרמנים במצרים. לכן הפרקים המחדשים ביותר הם אלה המסתמכים באופן כמעט בלעדי על מקורות פנימיים. כך, מידע רב נחשף על שלוש היחידות המבצעיות: צומת, היחידה לגיוס ולהפעלה של סוכנים, שבתחילת דרכו של המוסד חלשה על רוב הפעילות המבצעית; מפרץ, היחידה להפעלת לוחמים חשאיים (עם איחודה עם היחידה המקבילה באמ"ן, יחידה 188, הפכה מפרץ ליחידה ששמה קיסריה); ותבל, היחידה לשיתוף פעולה חשאי עם שירותי ביון זרים.
בנובמבר 1959 החליט איסר הראל להקים מסגרת מיוחדת שתעסוק בחדירה למדינות ערב באמצעות לוחמים חשאיים. ליחידה החדשה קראו "מפרץ", לימים "קיסריה" האגדית
הצצה נדירה מעניק לנו הספר גם ליחידה הכלכלית של המוסד, שעסקה באיסוף מידע כלכלי, בביצוע משימות כלכליות חשאיות, בהקמת תשתיות כלכליות ששימשו כיסוי לפעילות מבצעית של מפרץ וצומת, וגם "בפעילות כלכלית מגוונת שנועדה לא רק לאיסוף מידע כלכלי אלא גם להשגת תקציבים לפעילות". יש כאן רמז למה שרק ניתן לדמיין - כיצד "השיג" המוסד כספים. הפעילות הזו אפיינה ארגון בראשית דרכו ומדינה שרק עשתה את צעדיה הראשונים. כאשר המדינה והמוסד התבגרו קצת, נסגרה יחידה זו לתמיד.
מעבר לקווים
בנובמבר 1959 החליט איסר הראל להקים מסגרת מיוחדת שתעסוק בחדירה למדינות ערב באמצעות לוחמים חשאיים. הלוחם החשאי הוא ישראלי לכל דבר, שביכולתו לעמוד בכיסוי עמוק, כערבי או כאירופאי, ולפעול לאורך זמן או בגיחות קצרות בארצות אויב. מדובר בפעילות מסוכנת ביותר בתנאי בדידות קיצוניים. יחידת צומת עסקה בתחילת דרכה גם בפעילות זו, אך לאיסר היה ברור שהיא מחייבת התמקצעות מיוחדת ומידור קפדני. ליחידה החדשה קראו "מפרץ", ומפקדיה הראשונים היו אפרים רונאל (שעבר עד מהרה לפקד על הפעילות להעלאת יהודי צפון אפריקה לארץ), איזי דורות ויצחק שמיר (מי שהיה מבכירי הלח"י ולימים יהיה ראש ממשלת ישראל).
בספר מוזכרים כמה לוחמים ולוחמות, שחלקם היו נשואים זה לזה. כך למשל, "משה" ו"ליידי", גרי צדק שעלו לישראל ופעלו באחת המדינות הערביות. "משה" עבד במדינה הערבית כאגרונום (מקצועו האמיתי) וכנציג של חברה אירופית לזרעים. את נסיעות העבודה שלו לאזורים החקלאיים של המדינה ניצל לביצוע סיורים למילוי משימות התרעה ולאיסוף מודיעין שטח ומודיעין למבצעים. "גדי" התמקם עם אשתו ובנו בביירות ופעל בלבנון ובסוריה.
"הדס" ובעלה "פרקליט" התמקמו באחת ממדינות האויב, ו"פרקליט" פעל במדינה במסגרת משלחת ארכיאולוגית אירופית. שלושה מהלוחמים כונו "הבנים של שמיר". שמיר הכיר אותם היטב מעברו, וידע להפעילם למרות מזגם הסוער. ביחידת מפרץ פעלו גם שלושה לוחמים לא יהודים שהזדהותם עם המדינה ועם מבצעיה הנועזים היתה עמוקה מאוד. עם סיום תפקידו של הראל כראש המוסד היו ביחידה 17 לוחמים. עם כניסת מאיר עמית לתפקיד ראש המוסד עברה יחידת הלוחמים של אמ"ן, יחידה 188, שהיתה גדולה בהרבה ממפרץ - למוסד. שתי יחידות הלוחמים אוחדו והפכו ליחידת קיסריה האגדית, שהתמחתה לאורך השנים בהפעלת לוחמים בארצות אויב ובמבצעים מיוחדים ברחבי העולם כולו.
בשנות ה־50 היתה זו יחידת צומת שהפעילה (בין שלל עיסוקיה) לוחמים ביעד ובבסיס. בהקשר זה נזכיר את המבצעים שביצעה היחידה להחדרת לוחמים ולוחמות לנציגויות דיפלומטיות של ארצות ערב. כך, למשל, "טל", בת למשפחה יהודית שעלתה מעיראק, פעלה כמסתערבת בכיסוי של פליטה נוצרית מארץ ישראל. היא התקבלה לעבודה במשרדי נציגות ערבית באחת מארצות המערב, השיגה מידע רב מתוך הנציגות ואף שמה ידה על מפתחות הנציגות, דבר שאפשר לאנשי המבצעים של היחידה לחדור כמה פעמים למשרדים בחשאי ולצלם מסמכים רבים.
המשימה המרכזית של צומת היתה ועודנה גיוס מרגלים מארצות אויב והפעלתם. זו תורת לחימה מרכזית של המוסד, והיא מחייבת הבנה עמוקה בנפש האדם, נוכחות אישית חזקה ומניפולטיביות לא מבוטלת. העולם המורכב הזה מושך לעיתים למוסד אנשים מפוקפקים, דוגמת ויקטור אוסטרובסקי, שהודח מהמוסד עוד לפני שהושלמה הכשרתו המבצעית. מהספר עולה כי פרשה חמורה אף יותר אירעה ממש עם הקמת המוסד.
ב־1948 גייסה מחלקת "דעת" של משרד החוץ, שממנה צמחה צומת, את דוד מגן, שהתנדב לצה"ל לאחר שטען כי צבר ניסיון מודיעיני עשיר כקצין בצבא הדרום־אפריקני. היו לו מראה אירופי למהדרין, אנגלית מצוחצחת, אישיות תוססת וכריזמטית ושם נוצרי אותנטי, טד קרוס. הוא שוגר פעמיים למדינה ערבית למשימות איסוף מודיעיני. בדרכו לשם בפעם השלישית נעצר באיטליה, ובמכוניתו נמצאו סמים שנועדו לממן את פעילותו. הוא הצליח להשתחרר, אך בהמשך התברר כי הציע את שירותיו לשגרירות של מדינה ערבית בצרפת, ומסר לה מידע נרחב ומפורט על נושאי מודיעין מגוונים, כולל שמו של ראש רשת מודיעין ישראלית באותה ארץ. מגן נשפט בחשאי ב־1953 ונגזרו עליו 14 שנות מאסר שהופחתו בערעור לבית המשפט העליון ל־11. בבגידתו גרם מגן נזק חמור למאמצי האיסוף של המוסד.
"מלשכה למוסד" נכתב על ידי ההיסטוריון והמזרחן ד"ר אורי רוסט ושי רז ז"ל, ששירת במוסד שנים רבות, היה בעל תואר שני בהיסטוריה והתמסר לכתיבת הספר כגמלאי של הארגון. הספר נכתב על בסיס שיחות עם עובדים רבים בארגון, מסמכים פנימיים, וכן יומנו של איסר הראל, שלדבריו של רוסט "נפגש בקביעות עם בן־גוריון בכל שבועיים. אף אחד מהם לא הוציא סיכום כתוב של מה שהיה ביניהם. בן־גוריון הסתפק בשלוש מילים בלבד: 'בא אצלי איסר'".
הפיכת המוסד לארגון מודרני החלה בתקופתו של מאיר עמית כראש. יש לקוות שהמוסד יוציא לאור ספר לא מסווג גם על תקופה זו. הארגון משמר את ההיסטוריה החשאית של פעילותו כנאמן של הציבור בכלל, ושל חוקרי ההיסטוריה הישראלית בפרט, ופרסום ספרים מסוגו של "מלשכה למוסד" הוא מימוש ראוי ומבורך של אחריותו ונאמנותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו