"חרם תרבותי הוא טיפשי. הוא ממילא לא משפיע, אז מה הטעם?"

סדרת "מילניום", שספריה נמכרו עד היום ברחבי העולם ביותר מ־100 מיליון עותקים שתורגמו לכ־50 שפות, היא מגה־אירוע מתמשך בעולם הספרים. זה התחיל במותו המפתיע, בגיל 50, של סטיג לרסון, עיתונאי שבדי שהותיר אחריו טיוטות של שלושה ספרי מתח. הם פורסמו בזה אחר זה, הראשון שבהם ב־2005, "נערה עם קעקוע דרקון", שמו. הטרילוגיה של לרסון הפכה לסנסציה בינלאומית. יורשיו החליטו שהסדרה תימשך, ושלושה ספרים נוספים נכתבו על ידי דיוויד לגרקרנץ. בהמשך הסופרת השבדית קרין סמירנוף החליפה אותו, ובימים אלה מתפרסם בעברית (הוצאת מודן) הספר השביעי בסדרה, שאותו כתבה.

עם צאתו לאור של "הנערה בטופרי העיט", לדעתי הטוב ביותר בסדרה כולה, שוחחתי ארוכות עם סמירנוף בשיחת זום, היא בביתה בצפון הרחוק מאוד של שבדיה, ואני בתל אביב.

תרבות הביטול

סמירנוף יושבת בחדר מואר, עם חלונות גדולים וצמחים ירוקים על אדניהם. קיר גדול בחדר מכוסה ספרים, ובין הספרים יש כמה חפצים נאים, פסל אסיאתי, שני פסלים קטנים וצבעוניים של סוסים. מאחוריה כורסת קש גדולה, שעל המסעד שלה מונח שטיח בצבע אדום עמוק, המעניק לחדר תחושת ביתיות. רצפת העץ בהירה ונקייה. מדי פעם גוש אפור מכסה את המסך, והיא מסבירה בחיוך שהגוש הוא חתול.

"מיכאל בן יותר מ־60, הוא עבד כל חייו והזניח את כל מי שהיה איתו בקשר. יש לו בת שהוא לא באמת דאג לה. כשאתה רק עובד ולא דואג לקרובים לך, אתה הופך בודד מאוד כשאתה מזדקן. אני מנסה לתאר בדמותו גבר כזה. זה מאוד נפוץ"

היא נולדה לפני 60 שנה במחוז הצפוני הנידח והשומם וואסטבוטן, המרוחק כ־700 ק"מ מהבירה שטוקהולם. למרבה ההפתעה, סטיג לרסון והיא נולדו באותה עיירה קטנה. רק כדי לתת מושג: גודל האוכלוסייה של שבדיה ושל ישראל דומה מאוד (קצת יותר מ־10 מיליון תושבים), אך שבדיה גדולה מישראל פי יותר מ־20. רוב האוכלוסייה מרוכזת בבירה ובדרום המדינה. המחוזות הצפוניים עצומים וכמעט ריקים מאדם. החורפים בהם ארוכים, חשוכים וקרים מאוד. בקיץ הקצר השמש לעולם אינה שוקעת, ואין חשיכה אמיתית. לכן צירוף המקרים הזה הוא לכל הפחות מעניין.

סמירנוף - שעבדה בשטוקהולם כעיתונאית, חזרה לצפון ורכשה מפעל לעיבוד עץ - פרסמה את ספרה הראשון כשהיתה בת 53. מאז היא פרסמה שבעה רומנים (לא כולל ספרי המילניום) עם הרבה אלימות ואופל, וזכתה בארצה להצלחה עצומה.

כשניגשתי לראיין אותה בערה בי שאלה. איך יכול להיות שקיבלה על עצמה מחויבות כה כבדה, לכתוב ספרים שממשיכים את כתיבתו של סופר מת, ולוותר בכך על כתיבת הספרים שלה עצמה? למה לבטל את עצמך ולכתוב ספרים של מישהו אחר? חלקתי את התהייה הזו עם חבר, סופר ישראלי ידוע. הוא מייד ענה: "ואם היו מציעים לך לכתוב ספר של ג'ון לה קארה, עם הדמויות שלו והעולם האפל שיצר, היית אומר לא?" ברור שלא הייתי יכול לסרב, הודיתי.

סמירנוף לא הבינה מה השאלה. מבחינתה, גם ספרי הסדרה - שלה במאה אחוז. "אני אמנם מחויבת לכתוב בז'אנר הפשע ושהדמויות הראשיות, ליסבת סלאנדר ומיכאל בלומקוויסט, יהיו בספרים", היא אומרת, "אבל העלילה היא שלי, המצאתי דמויות משלי, גם סלאנדר עברה שינוי גדול תחת ידי, ואולי זה יקרה גם לבלומקוויסט. מעבר לכך, לרסון כתב על נושאים הקרובים לליבי, וחשוב לי לעסוק בהם - אלימות נגד נשים, הגנת הסביבה, האלימות והשחיתות הזורמות מתחת לפניה הנאורות של שבדיה".

לעובדה שמדובר במותג שיחצה את גבולות שבדיה היתה משקל בהחלטה?

"בוודאי. ידעתי שהכוח הגלובלי של הסדרה יאפשר לי להגיע עם ספרים אחרים שאכתוב לקהל בינלאומי גדול. כל כך קשה להתחרות ולפרוץ בשוק הספרים העולמי, וידעתי שזה יפתח לי את הדרך. אני חושבת הרבה על כך שכל אמנות נסמכת על אמנות שקדמה לה. הציורים שבחדרך צוירו על ידי אמן שקיבל השראה מאמן אחר. אני לא חושבת שכשאמן סיים את יצירתו, חייה תמו. להפך, הספרים שכתבתי הפכו לסדרות טלוויזיה, לתיאטרון, ואפילו לאופרה. יש להם חיים משלהם.

"בשלושת הספרים אני בונה יקום ספרותי ששונה מעולמו של לרסון, כי אני שונה ממנו. לא ניסיתי להעתיק או לחקות את סגנונו. חשבתי הרבה על המשותף לשנינו. שנינו מהצפון, נולדנו באותה עיירה, גרנו בתוך תרבות צפונית המתאפיינת במידה של דתיות ושיש בה מסורת של סיפורים בעל פה. אני מתעניינת כמוהו במה שקורה בימין הקיצוני, וזה מפחיד אותי כפי שזה הפחיד אותו. אני עוסקת כמובן גם באלימות נגד נשים - זה הנושא המוביל בכל ספריי".

צעירה וזועמת

"הנערה בטופרי העיט" מתרחש בגסקאס, עיירה צפונית מרוחקת, שבה כ־20 אלף תושבים. גסקאס היא אמנם עיירה בדיונית, אבל סמירנוף אומרת שהיא מבוססת על שלל עיירות שהכירה. חברות בינלאומיות נאבקות ביניהן על הזכות להקים בעיירה חווה ענקית של תחנות רוח לייצור חשמל, והמאבק הופך מושחת מאוד ואלים עוד יותר. כדי לרכוש את השטח העצום הנדרש להקמת החווה, צריך לשכנע כמה בעלי קרקעות מקומיים עקשנים, חלקם סאמים, בני העם היושב בלפלנד הנמצאת בצפון סקנדינביה (השימוש בשם לאפים נחשב פוגעני בעיני רבים מהם). לפחות לאחד המתחרים, מרקוס ברנקו, בעלים של חברת אבטחה גדולה וחשאית, יש מניע נסתר לרכישת הקרקעות, והוא לא מוכן לוותר.

"המדינות הסקנדינביות נאורות ושוויוניות ויש לנו מודעות חברתית ורשת ביטחון סוציאלית, אך בעומק יש זרמים אפלים. יש אלימות קשה כלפי נשים, יש שחיתות ויש רדיפת בצע. יש כיום כנופיות שמעסיקות ילדים בתור רוצחים, תמורת כלום"

הוא מטיל את כובד משקלו האלים על ראש העירייה, והסיפור מתפתח משם. גיבורי הסדרה, בלומקוויסט וסלאנדר, עולים לגסקאס, כל אחד מסיבותיו. בלומקוויסט, עיתונאי חוקר, נוסע לחתונת בתו פרנילה, שנישאת לראש העירייה. בלומקוויסט היה אב נעדר ומזניח, ובתו מתייחסת אליו בהתאם. סלאנדר, האקרית גאונה, כועסת ואלימה, נוסעת צפונה לבקשת הרשויות הסוציאליות כדי לטפל באחייניתה בת ה־13, שאמה נעלמה ושסבתה נרצחה.

האחיינית, סוואלה, בת לאם סאמית, היא פרי המצאתה של סמירנוף. היא גאונה לפחות כמו דודתה, יש לה חוש כמעט על־טבעי למתמטיקה ולפריצת כספות, לשונה חדה, ויש לה, למרבה המזל, גם תכונות ילדותיות ההולמות את גילה.

בניגוד לשאר ספרי הסדרה, שבהם מיכאל בלומקוויסט היה הגיבור, כאן דמותו שולית למדי ואין לו חלק משמעותי בעלילה. "מיכאל לא היה חיוני לספר, אבל הוא חייב להיות בכל אחד מספרי המילניום. הוא כיום בן יותר מ־60, הוא עבד כל חייו והזניח את כל מי שהיה איתו בקשר. יש לו בת שהוא לא באמת דאג לה. כשאתה רק עובד ולא דואג לקרובים לך, אתה הופך מאוד בודד כשאתה מזדקן. אני מנסה לתאר בדמותו גבר כזה. אני מוצאת שזה מאוד נפוץ, ובוודאי יש יותר גברים כאלה מאשר נשים. נשים לא יכולות סתם להיעלם. הן גם יותר טובות מגברים במערכות יחסים. לגבי גבר, אף אחד לא חושב שזה מוזר אם הוא עוזב ומשאיר מאחור את ילדיו, אבל אם זו אמא - זה כבר פשע. האמת היא שהוא לא מאוד מעניין אותי, אני מוצאת שהוא משעמם. חשבתי אולי להרוג אותו, אבל זה כנראה לא יקרה".

גם דמותה של סלאנדר עברה שינוי.

"נכון, רציתי לעצב את דמותה מחדש, לאפשר לה לגדול. בספר הזה היא כבר לא מתבגרת זועמת. היה לי די ממנה כצעירה שרק כועסת על העולם. אבל כדי שתגדל ותהפוך לאישה היא היתה זקוקה לסוואלה, לאדם אחר הזקוק לה. היא מאוד אנוכית ומאוד בודדה, ולא רציתי שתישאר כל כך לבד. סוואלה מוציאה ממנה דברים שהיא עצמה לא ידעה שיש בה, כמו אחריות לאחרים, אולי אפילו רגש הדומה לאהבה".

לא קורבן

בספרי "קסמו האפל של הכפור" דמיינתי מפגש בלתי אפשרי בין מיס ג'יין מארפל לליסבת סלאנדר. האחת אנגלייה זקנה מהכפר סנט מרי מיד, האחרת בחורה שבדית צעירה, מקועקעת, האקרית־על, עם בעיות רגשיות קשות. מיס מארפל, גיבורת ספרים רבים של האם הגדולה של ספרות הבלשים אגתה כריסטי, היא בלשית חובבת חכמה וחטטנית. סלאנדר היא פורצת מחשבים בשירות חברת ריגול מסחרית.

הספר יצא בשנת 2022, ועדיין לא הצלחתי להחליט היכן מתקיימת הפגישה המדומה הזו. מיס מארפל תעדיף לארח את סלאנדר לתה של מנחה בחדר ההסבה הקטן בביתה הכפרי, ואם תהיה נועזת במיוחד תציע לשתות בירה בגינה של הפאב המקומי. סלאנדר, מצידה, תבחר במועדון עירוני, מוזיקה רבת עוצמה מרעידה את חללו, והבזקי אורות וקרני לייזר צבעוניות מבהיקים בחשכתו. מיס מארפל תבחן את הבחורה הצעירה בהשתאות שאותה תסתיר בגינוניה האנגליים. היא כבר ראתה את כל התופעות האנושיות בכפרה הקטן, ותבין שהאישה הצעירה שמולה היא גוון נוסף בקשת הצבעים המרתקת הזו. אשר לסלאנדר, אני חושש שהיא תבחן את מיס מארפל כאילו היא חרק גדול. אין לה עניין בגברות אנגליות קשישות, וגם לא בתה של חמש אחר הצהריים.

כששאלתי את סמירנוף על המפגש האפשרי הזה, נראה שהשאלה הפתיעה אותה. לאחר הרהור היא אמרה, "אולי סלאנדר תראה במיס מארפל דמות אם".

ועדיין, בספר הנוכחי סלאנדר היא לא המרכז. "הדמויות החדשות שהמצאתי, ובראשן סוואלה, יותר חשובות ויקרות לליבי. זה טבעי. אלה הדמויות שלי, אני יכולה לעשות איתן מה שאני רוצה. אני כותבת על דמויות שעברו חוויות קשות, אבל הן לא קורבן. גם אם פגעו בהן, הן מחזירות מלחמה. כשאתה צעיר מאוד אין לך כוח בכלל, וכשאת קורבן לאלימות או לפגיעה מינית זה יכול להיגמר רע מאוד, בעיקר אם את ממשיכה לחשוב על עצמך כקורבן. אני לא אוהבת את זה. אם אתה מתקרבן, אתה עלול לאבד את כלי הנשק שלך. רציתי שלסוואלה יהיו הרבה נשקים - היא חכמה, במובן מסוים אפילו קצת על־טבעית. סוואלה היא גם סאמית. מה שמייחד אותם הוא השפה וגידול אילי הצפון. יש להם היסטוריה עצובה מאוד. דיכאו אותם והדירו אותם מההיסטוריה השבדית. רציתי לתת להם קול וכוח, ולכן יצרתי את סוואלה שיכולה להילחם עבורם".

סמירנוף מציינת שהפרויקטים התעשייתיים הגדולים בצפון דוחקים יותר ויותר את רועי האיילים. "אם הם לא ישרדו, התרבות שלהם תיעלם, והרי התרבות הזו היא גם חלק מהתרבות של כולנו. מה שתיארתי שמתרחש כאן, בצפון שבדיה, אינו מוגזם. אני משקפת את המציאות".

בכלל, נראה שההסתערות של חברות ענק על משאבי הטבע של האזורים הצפוניים בשבדיה מעסיקה את סמירנוף, וגם הרבה מהיוצרים הסקנדינבים של התקופה, כפי שאפשר לראות בלא מעט ספרים, סדרות וסרטים שנוצרים בה. "החברות מגיעות אלינו ללא מחויבות אמיתית", היא אומרת, "הפרויקטים ירוקים, אבל רק לכאורה. הזרים הפושטים עלינו מנצלים את הצבע הירוק ככיסוי. הם נכנסים לאתר מסוים, מנצלים את מצוקת התושבים המקומיים, נותנים עבודה לתקופה מוגבלת, ואז נוטשים את המקום ומותירים בעיקר הרס ועזובה".

ומצד שני, זה לא תורם לפיתוח האזור?

"ודאי שצריך לפתח את הצפון, אבל יש לכך השלכות על האנשים ועל הטבע, וצריך לנהל את זה בצורה נכונה. את הפוליטיקאים בדרום זה ממש לא מעניין. הם מסתפקים בהישגים קצרי טווח. אין להם מושג מה באמת קורה אצלנו. החברות הזרות טסות פנימה, לאזורים שלנו, מנצלות את מה שהן יכולות, וטסות החוצה. זה ניצול ולא פיתוח. הממשלה תמיד תגיד כן לכסף גדול, גם אם הוא קצר טווח. פשוט לא אכפת להם".

סוג של אלימות

אני תוהה מולה לגבי ההצלחה של ספרי הנואר הנורדיים, אותם ספרי פשע סקנדינביים שזכו להצלחה עולמית מסחררת. "הם באמת מתארים את המציאות", היא אומרת. "המדינות הסקנדינביות נאורות ושוויוניות, ויש לנו מודעות חברתית ורשת ביטחון סוציאלית, כל זה נכון. אבל מתחת לפני השטח יש זרמים אפלים. יש אלימות קשה כלפי נשים, יש שחיתות ויש רדיפת בצע המלווה בפשיעה חמורה. יש כיום כנופיות המעסיקות ילדים בתור רוצחים, בשביל כלום. כל זה לא מעניין את הפוליטיקאים. הם מתעניינים רק בכותרות ובקולות המצביעים. יש אצלנו הרבה נשים בתפקידים פוליטיים, אבל הן לא שונות. גם כשהנושא עולה לדיון הציבורי, הפוליטיקאים רק מדברים ולא עושים. אלה נושאים מורכבים לטיפול, בעיקר נושא האלימות בתוך המשפחה".

איך את מסבירה את זה?

"משפחות הן עולמות מאוד סגורים. שבדים הם בני אדם כמו כולם, על כל חולשותיהם ופגמיהם. כולם יכולים להיות אלימים ברגע מסוים. אתה יכול, גם אני. יש את זה בתוכנו, וההתפרצות תלויה במצב ובנסיבות. אנחנו בעידן של אלימות גלובלית, כולל אלימות נגד הטבע. משבר האקלים הוא בעיניי סוג של אלימות. עוני הוא אלימות. אתה חי במדינה במלחמה, אז אתה יודע מהי אלימות. כל אחד חווה את הגרסה שלו לאלימות".

היום סמירנוף טסה בלי סוף כדי לקדם את ספרי הסדרה, אבל במשך שנים דווקא נמנעה מכך. בעלה נפטר בגיל צעיר והותיר אותה עם שלושה ילדים קטנים. "פחדתי שיקרה לי משהו ושהם יישארו לבד", היא מספרת. כשאני שואל אם עכשיו כשחזרה לטוס תבקר בישראל, תשובתה מפתיעה. בזמן שמרבית הסופרים בעלי השם בוחרים להישאר מחוץ לדיון, נדמה שלסמירנוף אין שום בעיה לנקוט עמדה.

"אני מנסה להבין מה קורה אצלכם. זה נראה לי מורכב כל כך. יש לי בעיה עם העמדה התומכת לחלוטין בעזתים. לכאורה ישראל הפכה לאויב אכזרי והעזתים הם הקורבנות והגיבורים, אבל מדובר בשאלות עמוקות. כל הישראלים שפגשתי עד כה היו פתוחים למציאת פתרון לסכסוך. אני מתנגדת לחרמות כלכליים ותרבותיים. אסור להעניש אנשים על מה שעושים פוליטיקאים, זה לא הוגן. אנשים עומדים בזכות עצמם, הם לא רק חלק מקבוצה חסרת פנים. גם חרם תרבותי הוא טיפשי, יוצר סבל נוסף ולא משפיע על מנהיגים, אז מה הטעם? לפוליטיקאים לא אכפת אם אנשים נפגעים. צריך למצוא פתרונות, לא להסתפק בסיסמאות ובהחרמות".