"אני לא אוהבת את הדימויים שקשורים בעורכים. אני לא שומרת סף ולא מיילדת"

בגשם בשמש בצל, כשאף אחד עלי לא מסתכל/ בעולם הגדול שנקרא גם תבל, אני הולכת בעיניים עצומות./ אני סופרת עד עשר ואז עד עשרים/ אם אני לא רואה גם אותי לא רואים/ נעים לי להיות כמו אגוז בקליפה/ אם העיניים עצומות, גם העיר עצומה״.

את החוויה המוזרה, הממכרת, המנכרת והמסקרנת הזו, שיערה שחורי מתארת באחד משירי האלבום ״מלכת הבלגן״ - היא מכירה על בשרה. שחורי, 46, היתה הילדה שאהבה לעצום את העיניים וללכת ככה, בלי לראות לאן. היו אמנם נסיבות מקילות - אחרי הכל, היא בילתה את רוב ילדותה בקיבוץ, והסיכוי לפגוש שם מכונית ממהרת היה קטן מבעיר, אבל האפשרות להלך כך, מוקפת בבועה ששום דימוי ויזואלי לא חודר אותה, עדיין מסקרנת אותה.

השיר ״בעיניים עצומות״ פותח את אלבום שירי הילדים החדש שכתבה, שבו אפשר למצוא גם שירים על פיות (פיה של ריסים, פיה לקרפדות, פיה לחיות שאנשים לא מבינים, ו״בערך 102 פיות״); ילדה עם שיער מלא קשרים, כתם כחול בברך וחור בשן; קינוח שוקולד ממולא בשוקולד, שהוא ״טוטלי, אינסטרומנטלי, פתאלי״; ילדה המחפשת תלתן עם ארבעה עלים (או ״טבעת יהלום בתוך סיר מרק״); חבר שהוא דווקא החבר הכי פחות טוב, שאולי גר מתחת לאבן; ושלוש ילדות שיוצאות לטיול עם שלושה אבאים.

ממש במקביל ל״מלכת הבלגן״ ראה אור לאחרונה גם ספר ילדים שכתבה שחורי, ״דרושה תאומה״ (הוצאת כתר), ובמרכזו ילדה המחפשת לעצמה תאומה ועורכת אודישנים למועמדים - ילדים, ילדות, קשיש עם זקן דחלילי וכלב.

לשאלה הראשונה שלי, איך קרה ששחורי, עורכת ספרי המקור בהוצאת כתר, פונה דווקא לכתיבה לילדים - בטח אחרי ארבעה רומנים מורכבים שבהם עסקה לא מעט בחוויות המותירות חריצי עומק בלב - היא עונה ש״בעצם, באיזשהו אופן כבר חיברתי ספר ילדים. כלומר, לא אני, אלא אסיה, הסופרת המתה מ׳שעת השקרנים׳ (ספרה הקודם, ד"ל). אסיה כתבה את ׳ספר החומרים׳, שבו ילדיה מככבים בכל פעם בדמות חומרים אחרים״.

אלא שספר הילדים שבתוך הרומן ההוא - קודר למדי, וגיבוריו, כפי שכתוב בספר, ״בכל פעם התעוררו ליום חדש ומלא תקווה, ועשו מה שעושים אח ואחות הרפתקנים - נלחמו בשודדי ים ובגרביים שמתחת למיטה[...] אבל בכל ערב קרה גם משהו נורא. אח סוכר ואחות סוכר נאכלו על ידי ילדה זללנית, אחות ואח זכוכית התנפצו לרסיסים, ואח ואחות עץ בערו באח וחיממו את ביתה של ישישה".

"דיברתי כמו ספר"

הכתיבה לילדים, החושפת פן משחקי ולעיתים אפילו מצחיק מאוד באישיותה של שחורי, החלה - היא מסבירה - בימי הקורונה. ״גיא לוי (המוזיקאי שעבד איתה על האלבום, ד"ל) ואני מכירים מאז שהבנות שלנו נולדו, לפני 13 שנה. גרנו דירה מעל דירה, כך שיצאנו יחד לטיולים עם העגלות וסיפרנו להן סיפורים. הוא רצה לעשות פרויקט מוזיקלי לילדים, ונתתי לו את הספר ׳שירים לעמליה׳, שקיבלתי ממנו כמה עותקים כי נולדה לי ילדה בשם עמליה. הוא הלחין את השירים, ואני כתבתי למופע שלו קטעי קישור. מאז, כל השנים הוא עודד אותי לכתוב לילדים ולא הצלחתי. אני מאוד אוהבת ספרות ילדים וזה מאוד מהותי בחיי עד היום, אבל בכל פעם שניסיתי זה יצא מתוק מדי, מצופה סוכר, וידעתי שלא כך צריך לכתוב לילדים".

אילו ספרי ילדים את אוהבת במיוחד?

״המון. אגדות כמו אנדרסן והאחים גרים, וגם את טובה ינסון, אסטריד לינדגרן, אריך קסטנר, פיליפ פולמן. תמיד נכתבה ספרות מצוינת לילדים, גם כאן, בעברית. אם חושבים על שירים לילדים, זו הרי היתה ממש משימה של משוררים, גם לתרגם עבור ילדים יצירות מופת - תראי איזה קסם מוחלט הוא התרגום של אלתרמן ליצירות של קדיה מולודובסקי - וגם לכתוב בעצמם לילדים טקסטים מצוינים בעברית משובחת״.

"הייתי בחופשה ללא תשלום והייתי בטוחה שיפטרו אותי ולנצח לא תהיה לי עבודה. התחלתי לחשוב מה אני יודעת לעשות, ומרוב מתח ממש שחקתי את השיניים. רופאת השיניים שלי אמרה לי שזו תקופה כזו, שבה מרוב לחץ אנשים שוברים לעצמם שיניים. ואז נזכרתי שמה שאני יודעת לעשות זה לכתוב"

שחורי משלבת בתשובות שלה ציטטות שהיא זוכרת בעל פה מאלתרמן, מביאליק, מטשרניחובסקי, וגם ממשוררי הדורות שאחריהם: עדולה, יהונתן גפן, נורית זרחי. כשעמליה, בתהּ, נפצעה יום אחד והיא בילתה איתה חצי לילה במיון, הן קראו יחד מהאסופה החדשה של שירי הילדים של גולדברג.

״הכתיבה הזו היתה עבורי תמיד לא רק מעניינת אלא גם חשובה, ודווקא בקורונה יצאה גם ממני כתיבה כזו. אני יודעת שהמון אנשים אמרו שזו היתה תקופה נפלאה עבורם, שבה הם אפו לחם, שיפצו את הבית ולמדו יפנית, אבל אני הייתי באימה מוחלטת. גם כך אני אדם כותב, אני נמצאת המון בבית, המגפה לא נתנה לי פתאום יתרון שלא היה לי קודם. הייתי בחופשה ללא תשלום והייתי בטוחה שיפטרו אותי ולנצח לא תהיה לי עבודה. התחלתי לחשוב מה אני יודעת לעשות, ומרוב מתח ממש שחקתי את השיניים - הגעתי לרופאת השיניים שלי, שאמרה לי שזו תקופה כזו שבה מרוב לחץ אנשים שוברים לעצמם שיניים. ואז נזכרתי שמה שאני יודעת לעשות זה לכתוב. אז ניסיתי.

"הראיתי את השירים הראשונים לגיא, והוא אמר לי לא, כי אלה באמת היו שירים מצופי סוכר. ואז נתקלתי בספרייה של הבת שלי בספר שירים מאוד שטותיים של סילברסטיין. הוא מעולם לא היה אהוב ליבי, אבל הבת שלי אהבה לקרוא אותו שוב ושוב, וגיליתי בשירים שלו איזה חופש נהדר שהקסים אותי, וזה שחרר בתוכי משהו. פתאום זה קרה. כתבתי וכתבתי וזה לא נגמר״.

רק חלק מהשפע שנבע מתוכה הגיע לאלבום. לוי והיא בחרו יחד את השירים השמחים יותר מתוך כ־50 השירים שכתבה. האחרים, שחלקם, לדבריה, ״נורא נורא עצובים״, מחכים אצלה במגרה הווירטואלית, אולי לספר ילדים, אולי לפרויקט מוזיקלי נוסף.

ב"הקופסה", למשל, היא כותבת: "סְלִיחָה שֶׁשָּׁבַרְתִּי לָךְ אֶת הַקֻּפְסָה / שֶׁשָּׁמַרְתְּ מִלִּפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי / אֲנִי בִּכְלָל לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי / הִיא פָּשׁוּט נָפְלָה לִי מֵהַיָּדַיִם. / אוּלַי סָבְתָא צוֹדֶקֶת / וּבֵין הַיָּדַיִם יֵשׁ אֶצְלִי / עוֹד זוּג יָדַיִם בִּלְתִּי נִרְאוֹת / שֶׁתּוֹפְסוֹת אֶת כָּל מָה שֶׁשָּׁלֵם / וְשׁוֹבְרוֹת אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם / (הִיא אָמְרָה אֶת זֶה בִּצְחוֹק אֲבָל אֲנִי לֹא צָחַקְתִּי). / סְלִיחָה שֶׁנִּסִּיתִי לְתַקֵּן בְּדֶבֶק לָבָן / וּבְדֶבֶק צָהֹב / וְזֶה לֹא כָּל כָּךְ הִצְלִיחַ / וְלֹא עָזַר שֶׁהִדְבַּקְתִּי מֵעַל / מַדְבֵּקוֹת שֶׁל כּוֹכָב וַאֲבַטִּיחַ / וְתוֹדָה שֶׁלֹּא הִתְרַגַּזְתְּ יוֹתֵר מִדַּי
"וְאָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי יְקָרָה יוֹתֵר מִכָּל קֻפְסָה. / אֲבָל בַּפַּעַם הַבָּאָה / כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאַתְּ לֹא כּוֹעֶסֶת / אוּלַי תֵּרָאִי קְצָת פָּחוֹת עֲצוּבָה?"

״בבית הספר דיברתי כמו תרגום ישן. פניתי לאנשים במילים כמו ׳האם תואילי׳, ונחשבתי ילדה אחרת, מעצבנת. הילדים בכיתה היו אכזריים. עברו כל כך הרבה שנים, שאני מרגישה שאפילו צלקות לא נותרו מזה, אבל זה בנה בי את ההכרה שילדות היא לא תמיד מקום שמח נורא, שיש בה איים של אכזריות ותוקפנות, ושהרבה אנשים חווים בילדות קשיים"

שחורי אומרת שהשירים העצובים שכתבה הם בהשראת ילדותה שלה, והשמחים - בהשראת הילדות של בתה, אבל בהמשך מסתייגת. ״זה לא פייר לומר לבת שלי ׳יש לך ילדות כל כך שמחה׳, כי הרי יש לה כאבי לב משלה וגם הם זקוקים להכרה. היתה לי ילדות עם הרבה מאוד כאב, אבל אני לא מלהקת את הבת שלי בתפקיד הילדה השמחה שאסור לה להיות עצובה משום דבר״.

אילו דברים קונקרטיים הבאת לשירי הילדים מהילדוּת שלך?

״הייתי ילדה שלא מצאה את עצמה. עברנו הרבה מקומות מגורים. נולדתי בתל אביב, עברנו לקיבוץ געש, משם לבית אורן ומשם לקיבוץ אפק, והיה לי מאוד קשה להשתלב, היה לי רע לתפארת. לא סתם רע, מחריד. בכיתה א׳ נפצעתי וביליתי שנה שלמה בבית חולים, ושם דווקא היה לי כיף - פינקו אותי שם, עשיתי המון עבודות יצירה - כולל רקמות על צילומי רנטגן, שזעזעו את אמא שלי נורא - ואפילו עוזי חיטמן בא לבקר במחלקה. ואז ההורים שלי החליטו לעבור לקיבוץ מתוך רצון לברוח ממרוץ העכברים העירוני, והיה שם יפה אבל לי היה מחריד״.

שחורי מתארת את עצמה כילדה שדיברה ״כמו ספר״. אחרי שנה בבית החולים, שבו חבריה הקרובים היו הספרים, היא אימצה שפה ספרותית גבוהה. ״דיברתי כמו תרגום ישן״, היא אומרת, "פניתי לאנשים במילים כמו ׳האם תואילי׳, ונחשבתי ילדה אחרת, מעצבנת. הילדים בכיתה היו אכזריים. עברו כל כך הרבה שנים שאני מרגישה שאפילו צלקות לא נותרו מזה, אבל זה בנה בי את ההכרה שילדות היא לא תמיד מקום שמח נורא, שיש בה איים של אכזריות ותוקפנות ושהרבה אנשים חווים בילדות קשיים.

"זו תקופה שבה אנחנו תלויים באחרים, היכולת להבין מי אנחנו היא מסובכת. לפעמים אנחנו לגמרי חסרי הגנה וזה קשה, אפילו אם יש בילדות הרבה רגעים שמחים נורא. כשהחומרים האלה מופיעים בסיפורים או בשירים שאני כותבת, אנשים אחרים בטוחים שכתבתי את זה עליהם ולא מתוך החוויות האישיות שלי, כלומר דווקא חוויות קשות מאפשרות לנו לגלות בתוכנו אמפתיה״.

זה הפך אותך ברבות הימים לאמא חרדתית?

״ממש לא. נולדה לי ילדה שהיא לא אני. היא שונה ממני וזה נהדר. היא עוברת את גיל ההתבגרות עכשיו, אבל מבחינתי קרה לי נס - מיד כשהיא נולדה היא מילאה אותי בשמחה, וידעתי שאני יכולה להניח לה להיות היא. הדבר היחיד שלא הייתי יכולה לעכל זה אם היא הייתה מתעללת בילדים אחרים, אבל היא רחוקה מזה מאוד״.

דומה לה בלב

גלגלי ההצלה של שחורי בשנים ההן, שכדרכן של שנות הילדות נדמו אז אינסופיות, היו הספרים. אם לרבים קשה לקרוא בימים האלה, בתקופות של מתח וחרדה - אצל שחורי פועל עדיין מנגנון הפוך. כקוראת וגם ככותבת, הספרות היא לא רק העוגן שלה, ״היא מרחיבה את מוטת הכנפיים שלי בעולם״, היא אומרת, ״משכללת את ההבנה שלי ואת האמפתיה לבני אדם. לא רק בגלל הרעיונות שניתן למצוא בספרות, אלא משום שהספרות מכילה את כל המקורות של הרגשות האנושיים - מהכעס, דרך הזיוף העצמי ועד למשיכה, והיא מכריחה אותנו לשאול שאלות, בעיקר שאלות שנוגעות לאופן שבו אפשר לשמר את האנושיות שלנו, לבחון אותה, לראות מתי אנחנו מפספסים ועלולים לאבד את האנושיות, וגם לחשוב על דרך שבה נוכל להקים תשתית חדשה כשיום אחד המלחמה הזו תיגמר, והיא הרי מוכרחה להיגמר".

״זה לא פייר לומר לבת שלי ׳יש לך ילדות כל כך שמחה׳, כי הרי יש לה כאבי לב משלה וגם הם זקוקים להכרה. היתה לי ילדות עם הרבה מאוד כאב, אבל אני לא מלהקת את הבת שלי בתפקיד הילדה השמחה שאסור לה להיות עצובה משום דבר״

מסיבה זו בדיוק משמח אותה כל כך לכתוב לילדים. ״באירועים שעברנו השנה ילדים נחטפו, ילדים נרצחו, ילדים בצפון ובדרום פונו מבתיהם והיישובים שלהם נמחקו, וגם ילדים שחיים במקומות בטוחים יחסית ורק חוו אזעקות ופיצוצים והם עדיין חיים את זה - החרדה נכנסת להם מתחת לציפורניים. התפקיד שלנו כבני אדם, לא רק כסופרים, הוא להכין את המחר עבור הילדים האלה, או לפחות לתת להם את ההרגשה שהם לא לבד".

וזו הרגשה שמקבלים מקריאת ספרות?

״כמובן, כי כל קריאה היא הרי סוג של שיחה עם המתים, ואם לא, אז עם מי שהכותבת המבוגרת היתה פעם. היא מכניסה אותך לעולם שלה, ופתאום את מבינה שהיא דומה לך ואת דומה לה, ויש בזה משהו נורא משמח, נורא מפיג בדידות".

כמו שקורה ב״דרושה תאומה״.

״בדיוק. זה, אגב, ספר שנולד כשיר, אבל אחרי שבהוצאה הבהירו לי שהיום לא מוציאים ספרי שירים לילדים, כי אין לזה שוק והורים - מטעמים מובנים, מעדיפים לקנות קלאסיקות - הפכתי את זה לסיפור. וזה משמח מאוד, כי רק בסיפור הבנתי שהרצון של הגיבורה באחות תאומה יכול להוביל אותה להבנה שהתאומה האמיתית שלה פשוט דומה לה בלב, ולא בצורה החיצונית״.

מתירה קשרים

בפרץ הכתיבה האחרון, שהיא לגמרי לא בטוחה שיחזור על עצמו, היא כתבה 50 שירי ילדים. שחורי אומרת שסוג הכתיבה הזה ״הזכיר לי כמה אני אוהבת לשחק בשפה והחזיר אותי לכתוב במשקל וחרוז״. כך נולד ספר שיריה השני שיראה אור בהמשך השנה (אחרי "אצבע, שן, כנף" שראה אור לפני 14 שנה). ״זו שמחה גדולה", היא אומרת. "לא חשבתי שאכתוב שוב שירה".

כעורכת ספרי מקור בהוצאה גדולה, את משקיעה הרבה מחשבה, זמן וכישרון ביצירות של אחרים.

״אני אוהבת את זה מאוד. אני עושה את זה כבר כמעט 18 שנה, ואני לא מתבלבלת. בכתיבה שלי אני - אני, וכשאני עוסקת בטקסטים של אחרים - אני מניחה להם להיות הם. אני יכולה להיות נודניקית, אבל תמיד ברור לי שזה לא ספר שלי, אלא של הסופר או הסופרת, ואני גם לא חושבת שהעורכת תמיד צודקת. אני לא אוהבת את רוב הדימויים המקובלים של עורכים: אני לא שומרת סף מטעם הספרות והאיכות, אני לא מיילדת סיפורים, ואני לא מתווכת. הדימוי המועדף עלי הוא של עריכה כהתרת קשרים בשיער של מישהו אחר - יש משהו בעדינות של המלאכה הזו שמתאים לי, וגם בעובדה שכל ספר הוא דלת שנפתחת לעולם של מישהו אחר, שמזמין אותי פנימה ואני צריכה להתהלך בפנים בזהירות גדולה".

ב(כמעט) 20 השנים האלה, את רואה שינוי גדול בכיוון שאליו הולכת הספרות העברית?
״אני חושבת שיש כאן כותבים טובים מאוד, וכל הזמן מגיעים אלינו כתבי יד מצוינים ומקוריים, אבל בחברה יש פחות רצון לקרוא ספרות ישראלית. אנשים קוראים שוב ושוב את השמות הגדולים, אבל הסקרנות שלהם מופנית יותר לטלוויזיה, לסדרות, לקולנוע״.

ושם יש לא מעט יצירות ישראליות מצוינות.

״נכון, אבל אי אפשר להשוות את המשך ואת העומק שבהם אפשר לשהות עם ספר, וחבל שלא נותנים את אותה הזדמנות לספרות הישראלית, כי נוצרות פה יצירות מעולות ממש. אבל אני לא מבכה את הספרות הישראלית, היא קיימת וחיה, רק צריך למצוא עוד דרכים לעניין בה את הקהל״.