"הזוג המוזר", זה שמצוות שתי דמויות השונות זו מזו כמזרח ממערב ועדיין רוחשות חיבה עזה זו לזו - מלווה אותנו, כך נראה, מהימים הראשונים של מדורות השבט. "עלילות גילגמש" השומרי, למשל, שיצירתו מתוארכת לשנת 2100 לפני הספירה, מספר על החברות שהתפתחה בין גילגמש המיתולוגי, שני שלישיו אל ושלישו אדם, הרודה בבני עמו, לבין פרא האדם אנכידו - שנברא מלכתחילה כשווה ערך לגילגמש, כדי שיוכל לגבור עליו. ואכן, שני אלו נלחמים, גילגמש, אפעס, מנצח, והשניים, בניגוד לכל היגיון בריא - הופכים לחברים טובים ויוצאים להילחם יחד במפלצת היער. למי מאיתנו זה לא קרה.
העלילה הזו עברה לא מעט גלגולים, ונשארה איתנו עד היום, במתכונת כזו או אחרת. למעשה, לא מעט יצירות אייקוניות מציגות חברויות מחממות לב בין אנשים, לרוב גברים (באופן היסטורי, הגיבורים הגדולים בספרות היו, אחרי הכל, מוטים מגדרית), ששונים זה מזה בתכלית: דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה, שרלוק וד"ר ווטסון, קירק וספוק, גימלי ולגולאס מ"שר הטבעות". לעיתים מדובר ב"ברומאנס" של ממש, חברות אמיצה ושוויונית בין הגיבורים, ולעיתים מדובר במודל של הגיבור והסייד־קיק. בדרך כלל, זה קצת משניהם.
הזוג המוזר
והאמת, זה עובד. כל כך עובד, שגם ביצירות מודרניות עדיין נשענים על אותם יחסי כוחות. כך, שתיים מהסדרות הפופולריות של השנים האחרונות, "בשורות טובות" ו"לו הייתי פיראט", שמות במרכז את הדינמיקה הזו.
הסדרה "בשורות טובות" (שמבוססת על ספר שכתבו יחד טרי פראצ'ט וניל גיימן, ושודרה באמזון פריים), היא סאטירה פרועה על הדת הממוסדת. גיימן ופראצ'ט, חברים בעצמם, כתבו ספר שבליבו החברות העמוקה בין השד הרע קרואולי והמלאך הטוב אזירפאל, שמתאהבים בחיים על כדור הארץ (ואולי גם זה בזה), ומחליטים לפעול יחד למניעת מלחמת גוג ומגוג שנחזתה בחזון יוחנן מהברית החדשה. העיבוד לסדרה מתמקד במערכת היחסים בין השניים - אותם מרגלים של מעלה שמתהלכים על פני הארץ ונהפכים לחברים הכי טובים. גיימן, לא פעם, כינה את הסיפור "קומדיה רומנטית".
"לו הייתי פיראט" היא פארודיה פרועה על ז'אנר סרטי הפיראטים, שמבוססת בחופשיות רבה על סיפורו של סטיד בונט, עשיר אקסצנטרי בן המאה ה־17. אותו בונט, שכינה את עצמו "הפיראט הג'נטלמן", עשה הסבת קריירה - מבעל אדמות לשודד ים. בסדרה הוא פוגש את הפיראט הידוע לשמצה אדוארד "בלאקבירד" טיץ', ומפליג תחת פיקודו.
האם הקדמונית של הסדרה הזו, אגב, היא סדרת ספרי הרפתקאות ימיות (שלמרבה הצער, פחות מוכרת בארץ), בשם "אוברי ומטורין" מאת פטריק אובראיין. זוהי סדרת רומנים היסטוריים רחבת יריעה בקנה מידה טולקינאי, המתרחשת בתקופת מלחמות נפוליאון ועוסקת במסעותיהם של קפטן ג'ק אוברי מהצי המלכותי (המבוסס בחופשיות על האדמירל תומס קוקרן), וד"ר סטיבן מטורין, רופא הספינה, שרבים מהקוראים זיהו בו את בן דמותו של צ'ארלס דארווין. בימינו הסדרה מוכרת יותר כ"אדון ומפקד", בעקבות עיבוד קולנועי מ־2003, בכיכובם של ראסל קרואו ופול בטאני.
נגד הזרם
צמדי החברים הללו הפוכים זה מזה בכל מובן: בהרגלים, בהעדפות, במידות הגוף. הרקע שלהם לרוב יהיה הפוך (או לפחות מאוד שונה), האידיאולוגיה ותפיסות העולם, המוטיבציות שמניעות אותם, המזג. ודווקא השוני הזה, הוא־הוא מה שיחבר בין השניים, ויהפוך אותם לצמד מנצח.
מעניין לדעת, אגב, שברומן הרומנטי, הטרופ (אותה תמה חוזרת) של גראמפי־סאנשיין (רגזן ומואר, אם תרצו, שבו שני הגיבורים שונים מאוד זה מזה, כשהאחד (או האחת, לרוב - הגיבורה) חמימה, נעימה ומרימה, ואילו השני (לרוב הגבר - מיוסר וקשוח) - הוא מהטרופים המובילים והאהובים, עד ימינו אנו. אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך אלו הצמד ליזי בנט ומר דארסי, מ"גאווה ודעה קדומה". שכפול של שני אלו ניתן לראות בקומדיות רומנטיות רבות אחרות.
גם בסדרות שנמנו כאן ישנו מוטיב דומה. שלוש דמויות ה"סאנשיין", אזירפאל, בונט ואוברי - נוטים לאופטימיות, עד כדי נאיביות, באופן שלעיתים קרובות מסבך אותם בצרות. הם חייכנים ועליזים, והקהל לרוב יחבב אותם. תכונה מאפיינת נוספת היא חיבתם למשמעת ולשמירה על הסדר הטוב, והם בעלי נטייה להישמע לסמכות וליישר קו עם חוקי המערכת. הנטייה הזו לרוב מעמידה אותם בדילמות מוסריות, שגורמות לכך שיזדקקו לדמות ה"גראמפי" הרגזן, שיאפשר להם לפעול על פי צו ליבם ומצפונם (ולא על פי צורכי המערכת).
לעומתם, שלוש דמויות ה"גראמפי" - קרואולי, בלאקבירד ומטורין, מגלים נטייה לקדרות, ולפעמים לדיכאון של ממש. שלושתם נושאים איתם טראומות וצלקות מן העבר, שעיצבו את תפיסת עולמם הפסימית והפכו אותם לחשדנים, ציניים, אינדיווידואליסטים ומרדנים.
ובכלל, בעוד הסאנשיין נהנה ממנעמי החיים, החצי השני שלו מוצג כסוכן כאוס שכל מטרתו היא לשרוד. כך קרואולי, למשל (בעברו מלאך שנפל מגן העדן והצטרף ללוציפר - המורד הגדול מכולם), מפיל את כל רשת הטלפונים בלונדון וסביבתה, או הופך את הכביש המרכזי שמקיף את לונדון למלכודת פקקים. בלאקבירד מוצא את עצמו מתמרד לא רק כנגד החברה הכללית (בעצם הפיכתו לפיראט), אלא גם בהיררכיה שבתוך חברת הפיראטים עצמה, ואילו מטורין פועל ללא לאות כנגד נפוליאון, מכיוון שהוא מתנגד לעריצות באשר היא.
ועדיין, למרות אי ההסכמות, החיכוכים והמריבות, מדובר בנשמות תאומות, שחיבתן זו לזו חזקה יותר מכל מחלוקת אידיאולוגית. יותר מזה, ככל שמתפתחת העלילה, אנחנו מבינים שכמו נקודות השוני - עולות גם נקודות הדמיון, והן רבות.
כאן אולי שווה להזכיר גם את הסוגיה הקווירית שעולה מהטקסטים והסדרות שבאו בעקבותיהם, בין אם באופן גלוי או סמוי. כך, בעונה השנייה של "בשורות טובות", (בניגוד לנעשה בספר, שם הדברים ספק־נרמזים) – קראולי, ברגע של אאוריקה, מנשק את אזירפאל בתשוקה. יהיו מי שיבקרו את האקט הזה, אגב, ויאמרו שלעיתים הסאבטקסט חזק מכל טקסט מפורש.
הסוף הטוב
אז למה אנחנו כל כך אוהבים את הצמדים הללו, עוד מימי גילגמש? מה גורם להם להלך עלינו קסם, ולמשוך אותנו אל תוך עולמם? יכול להיות שהדבר טמון בכך שאותם צמדים מבטאים עמדות וערכים שונים, ומייצרים קונפליקטים - שמתנגשים ומתכתבים גם עם עולמנו. המתח בין האדם הבודד לאינסופיות הטבע, שאלת הפער בין טוב לרע, סימן השאלה לגבי "מה הוא טוב", והאם יש בכלל טוב מוחלט (ואם כן, האם הוא בהכרח מיוצג על ידי הממסד?) - כל אלה הם חומרים שאנחנו נוגעים בהם גם בחיינו. אלו סוגיות שמקיפות אותנו כל הזמן.
הצמדים הללו הם ייצוגים של האמביוולנטיות הזו, בין הנטייה להלך בתלם, מול הצורך לקרוא "המלך הוא עירום". בין טוב לרע, כפי שהחברה מגדירה אותו - וכפי שאנחנו מבינים אותו בעצמנו, ככל שאנחנו מתבגרים. הצמדים הללו מייצגים את המורכבות שחיה בתוכנו, את המלאך והשטן שיושבים על שתי כתפיים, ולוחשים לנו אמיתות שמהן נצטרך לבחור. ואולי, רק אולי, לראות את שני אלו חיים יחד בשלום ובשלווה ביקום הספרותי, או הקולנועי, מעניק לנו תחושה, גם אם רגעית, של שלום ושלווה בינינו לבין עצמנו.