סיפור הרוחות הזה מעלה באוב שדים מן העבר

התרגום החדש של הוצאת קתרזיס ל"החדר השורק", הראשון בסדרת "קרנאקי, בלש רפאים", מעלה באוב לא רק דמויות ועלילות, אלא גם סופר עבר שכתיבתו רודפת הרבה מן היצירות האהובות והמוכרות בז'אנר הפנטזיה והאימה. ויליאם הופ הודג'סון, אחד מהסופרים שהשפיעו במיוחד על הז'אנר, לא מוכר מספיק בימינו, אבל ברגע שצוללים לתוך הסיפור מבינים כמה גדולה היתה השפעתו, וכמה גדול העוול שעשתה לו השִכחה.

הודג'סון נולד בדרום־מערב אנגליה ב־1877. בגיל 13 כבר ברח מהפנימייה כדי להפוך למלח. עבורו, הים היה לא רק רקע להרפתקה, אלא גם בית ספר לאימה. כבחור צעיר שהחל את דרכו כנער סיפון, קטן מידות ויפה תואר, הוא סבל מבריונות מצד עמיתיו המלחים. בתגובה הוא החליט לחשל את עצמו, להתאמן באינטנסיביות ולהתחזק עד שאיש לא יעז להתעמר בו. התוכנית הצליחה: הודג'סון הפך לחבר צוות מוערך, ואף קיבל אות הצטיינות על הצלת חבר צוות שנפל מראש התורן אל המים מול חופי ניו זילנד.

החישול הזה ניכר גם בספריו. הזוועות שפוגש גיבורו ב"החדר השורק" אינן מרפות את ידיו. להפך, הן מדרבנות אותו להעמיק, לחקור ולמצוא דרך להביס את המפלצת. גם אחרי שעזב את השירות הימי המשיך הודג'סון לחפש את קולו: הוא ניסה להתפרנס כמאמן כושר, פרסם מאמרים על בריאות ופיתוח גוף והרצה על חוויותיו מן הים. בהרצאותיו תיאר את התנאים הקשים ואת חיי היומיום של המלחים ונערי הסיפון, ושבה את דמיון השומעים בעזרת התמונות שצילם. כך מצא את דרכו כמספר סיפורים.

רוב סיפוריו של הודג'סון עוסקים בהרפתקאות ימיות, ומשלבים בין חוויותיו מול איתני הטבע והאלימות של עמיתיו לבין אימה קוסמית: מפלצות מעמקים, יצורים עתיקים ומעוררי פלצות וכוחות שאין לאדם שליטה בהם. בין אלה, "החדר השורק" יוצא דופן. הוא מתרחש דווקא בלב היבשה, בטירה מבודדת במרחבים השוממים והפראיים של אירלנד הכפרית. המפלצות כאן לא מגיעות מן הטבע, אלא מעיוות מעשה ידי אדם: עוול ישן שעולה מן הקבר.

תומס קרנאקי, בלש לענייני העל־טבעי, מספר לחבריו על חקירתו האחרונה. מי ששכר אותו הוא סיד ק. טאסוק, צעיר מאוהב שרכש טירה עבור אהובתו ועבר לגור בה, חרף אזהרות המקומיים כי מדובר במקום רדוף. עד מהרה מגלה טאסוק שבלילות עולה מאחד החדרים הפנימיים צליל בלתי נסבל: "שריקה הומה, מפלצתית ולא אנושית... כאילו האוויר כולו פעם תחת עוצמתו של איזה כוח אדיר ומופקר".

קרנאקי מגיע לטירה ומתחיל לעבוד כמו בלש מודרני. הוא חמוש בידע מדעי על שדים ורוחות, בקמעות קדושה ובמדריכי מפלצות ממזרח אסיה. הוא משתמש באמצעים טכנולוגיים, לצד אמצעי מיגון פולקלוריסטיים: מנסה להקליט את השריקה בפונוגרף, נושא שרשרת שיני שום לצד אקדח, ומבצע פעולות מיסטיות שנראות כמעט כמו מארב משטרתי. בשביל הבלש של הודג'סון, העל־טבעי הוא עולם שריר וקיים המקביל לזה שלנו. היומיומיות שבה הוא מתייחס למציאותם של מישורי קיום אחרים, שבכוחם לזלוג לעולם שלנו, היא האימה האמיתית הפועמת במרכז הספר.

בשיא האימה מציץ הבלש לתוך החדר מבעד לחלון, ומאתר את מקור השריקה: "זוג שפתיים עצומות, מכוסות שלפוחיות". הפתרון לתעלומה מתגלה בכתב יד עתיק שהוטמן בקירות, רוח רפאים שעד רגעיה האחרונים לא הפסיקה לשרוק שירי לעג.
"החדר השורק" עלול להצטייר כסיפור קלישאתי, אלמלא היה אחד הגרעינים שמהם התפתחו המוסכמות המוכרות לנו כיום בספרות האימה: מעשה זוועה קדום שקורע את המעטה הדק בין העולם שלנו לבין עולם הרוחות, כתם מן ההיסטוריה שגובה מחיר מן החיים בהווה. קרנאקי מייצג את המעבר בין המאה ה־19 למאה ה־20, בין ההאדרה הרומנטית של הכפר והטבע לבין אימת הגילויים החדשים והדהירה הפרועה של הקדמה אל עבר עתיד לא נודע.

סיפורו של הודג'סון הוא לא רק קריאה נוסטלגית במקורות הז'אנר - הוא גם מעורר מחשבות על הפחדים העמוקים שמניעים אותנו לספר סיפורי אימה: הדברים שהדחקנו, שקברנו בעבר, ושאנחנו חוששים שיחזרו. אחרי הכל, עוולות עבר בלתי מטופלות עלולות לחזור לא רק כנקמה מיסטית, אלא גם כמציאות שאי אפשר עוד להדחיק.