ביום שהגרמנים פלשו לפולין, במלחמת העולם השנייה, סבתא שלי, שגרה בעיירה שדליץ, לקחה עגלה, העמיסה עליה את הילדים, באה לאטליז שהיה אז לסבא שלי ולאחיו, ואמרה לו ביידיש 'יוסף, אני הולכת. אתה רוצה - תעלה על העגלה. לא רוצה? תישאר פה'", מספר אילן שיינפלד. "משם הם ברחו לקזחסטן, אבל כל השנים הם סיפרו לנו שהם חיו ביערות של הפרטיזנים. רק אחרי שנים גילינו שזה לא מה שהיה. ומשם הם עלו לארץ, והשתקעו בבני ברק".
סבו וסבתו של שיינפלד מצד אביו סבלו גם הם את זוועות השואה. סבו מצד אביו נלקח לעבודות כפייה, ואילו סבתו נשלחה עם שלושת ילדיהם לצעדת המוות. "היא הצליחה להגיע עם אחותה לגטו מוגילב, ושם מתו לה בן ובת. רק אבא שלי נשאר. בסיום המלחמה היא וסבא שלי התאחדו, עלו לארץ, השתקעו ברמת השרון, הולידו עוד בן. את כל הילדות העברתי בין רמת השרון, שם גרנו, ובין בני ברק, אצל הסבא והסבתא הדתיים שלי".
"כשאת הולכת למכשפה, או למתקשרת, את לא מחויבת למערכת הלכתית, אבל את כן משככת את אי־הוודאות בתקווה שתדעי מה צפוי לך. זה טריק עתיק יומין, עוד מימי יפתח הגלעדי, או שאול אצל בעלת האוב. האדם זקוק לזריקת קרן אור קדימה"
ספריו של שיינפלד, 63, ביניהם "הנזיר היהודי", "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו", חוזרים ועוסקים בתמות מיסטיות מעולם היהדות. כשאני שואלת לגבי הקשר, שיינפלד מצייר את הקו המחבר. "אני בא ממשפחה של שני ניצולי שואה, שניהם הגיעו ממשפחות דתיות מאוד", הוא מספר.
"גרנו אז ברמת השרון, בשיכון פקר, שהיה שיכון ניצולים, ולאורך הילדות שלי היהדות היתה מאוד נוכחת. אני זוכר את אבא שלי מקרב אותי אליו בבית הכנסת, מראה לי את סידור התפילה, ואומר 'תראה איזה יופי של שירים כתבו היהודים, כבר לפני אלפיים שנה'. אמא שלי קראה את הזוהר של התשבי, לצד השירה העברית בספרד ובפרובנס של שירמן. ולצד זה, למדתי במערכת החינוך הממלכתית. באחד משיעורי האמנות, המורה ביקשה שנקרא את הברית החדשה. אמא שלי זרקה אותי מהדלת כששמעה על זה. היא אמרה 'השיקוץ הזה לא נכנס אלי הביתה'. רק כשכתבתי את 'הנזיר היהודי', עשרות שנים אחרי, יכולתי לקרוא את זה בשקט".
חווה את המתים
התנועה בין הדת לחילוניות, בין המסורת למודרני, הנדודים - היא תנועה שמאפיינת את חייו של שיינפלד, שבימים אלו רואה אור קובץ סיפורים קצרים פרי עטו, "הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי". בן דמותו הספרותי, שמשמש גיבור־מספר במרבית הסיפורים הללו, עוסק, בין השאר, באמביוולנטיות שבהיותו הומו שאוהב גם נשים, באבהותו היחידנית לבנים תאומים, בנגיעה במיסטי, בתקשור.
"אני כותב מגיל 14, אבל מי שבאמת נתן לי את ההזדמנות הראשונה היה אברהם יפה (א. ב. יפה, עורך מוסף הספרות בעיתון "על המשמר", ה"מ). הוא הזמין אותי אליו עוד כשהייתי חייל. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי בית שיש בו שלושה חדרים, שכולם עמוסים בספרים. הוא שאל אם אני יודע לכתוב ביקורת, אמרתי שלא. הוא שאל, 'חיבור, אתה יודע?' הנהנתי, וכך התחלתי לכתוב ביקורות ספרים. הוא לקח אותי יד ביד ולימד אותי איך עורכים טקסט, איך מדברים עם א.ב יהושע, איך מראיינים את זך. ושם גדלתי, ב'על המשמר', עד שסגרו אותו".
אחרי שהעיתון נסגר, שיינפלד כתב יחד עם אילן חצור מחזה פוליטי לתיאטרון הקאמרי. נעם סמל, שבזמנו היה מנכ"ל התיאטרון, הציע, די בפתאומיות, שיעשה הסבה. "הייתי בקשר עם התקשורת בנוגע למחזה כי הייתי עיתונאי, אז עוד לא קראו לזה יח"צ", שיינפלד מספר. "ופתאום מגיע נעם סמל ואומר שהם מחפשים דובר לתיאטרון. התגובה הראשונית שלי היתה לשאול אם הוא השתגע, כי זה לא משהו שידעתי לעשות. לקח לי כמה ימים, ואז עליתי על מונית, הגעתי לקאמרי, והפכתי לדובר".
משם, שיינפלד הקים משרד יחסי ציבור בתחומי התרבות, עד שבשנת 2000 הכל השתנה.
"החלטתי לפתוח בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה", הוא מספר. "ואחרי שנה וחצי סגרתי אותה עם חוב של מיליון וחצי שקל וצו איסור יציאה מהארץ. מזל שחייתי בדירה בדמי מפתח, אחרת הייתי ברחוב. הייתי במצב קטסטרופלי, בן זוגי נפרד ממני אחרי עשר שנות נישואים, ואז הבנתי שאני חייב להמציא את עצמי מחדש, וכתבתי את 'מעשה בטבעת'". "מעשה בטבעת" עוקב אחר דורות של נשים יהודיות בזנות, שחייהן נכרכו זו בזו דרך טבעת כשפים שהועברה מדור לדור. סיפורן של הנשים הללו מבוסס על סיפורו של ארגון הסרסורים היהודים "צבי מגדל", שעסק בסחר בנשים ופעל בבואנוס איירס לפני כמאה שנה.
"המיסטיקה מעסיקה אותי, ואני חי חיים מיסטיים, בתוך נפשי", שיינפלד אומר כשאני שואלת לגבי אותה טבעת. "מאז שאני זוכר את עצמי, חלמתי חלומות על אנשים לפני שמתו, או שראיתי דברים לפני שהם קרו. אני חווה את המתים סביבי כל הזמן".
את הראיון קיימנו בביתו שביישוב הקהילתי תובל, בגליל המערבי, שם הוא מתגורר עם שני בניו - תאומים יפהפיים בני 11, דניאל ומיכאל, שנולדו בהליך פונדקאות בהודו. לפני שמונה שנים הוא עזב את דירתו הקטנה בנווה צדק ועבר לכאן, כשהרגיש שהעיר והצפיפות סוגרים עליו. וגם פה יש סיפור מיסטי: "זמן קצר אחרי שהגענו לגור כאן, התחלתי להרגיש נוכחות גבוהה של מתים. אבל לנשמות הללו לא היתה יכולת ורבלית. אני זוכר שנסעתי באחד הימים עם הגננת של הילדים ושאלתי אותה אם יכול להיות שיש מערת קבורה שקרובה לכאן. היא ענתה שבטח, והובילה אל מערת קבורה עתיקה שנמצאת בין תובל לפלך. הדברים האלה קורים לי כל הזמן, ואני מכניס אותם לכתיבה שלי. אבל אני לא מדבר עליהם עם אנשים ובטח שלא מתראיין עליהם לעיתון. לא יודע למה אני מספר לך אותם".
למה לא, בעצם?
"כי אנשים יחשבו שאני מטורף".
בסיפור הקצר שמסכם את הספר, שנושא גם את שמו, "הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי", סתיו, הגיבור, מחפש הסבר לתופעה שבה בזמן החלום הוא נכנס, או נקלע, לתודעות של אחרים: "הרבה מדי שנים עברו עליו בתוך ריבוי הקולות הזה. בחלום ובהקיץ, ברגעי שלווה וברגעים של טלטלת הנפש, במקומות ובזמנים שהתכוון בהם לשומעם, וגם במקומות וברגעים שסגר עצמו בפניהם, היה שומע שוב ושוב את הקולות הללו, ועימם גם רואה מראות ותמונות מרובדי עבר שלא היה שלו ושעליו לא ידע דבר. רמזי חיים שחלפו, שיירי מילים, שובלים של כמיהה".
סתיו מגיע למכון שאמור לחקור את התופעה. שם מנסים להסביר אותה דרך רצף מרחב־זמן. "'גילינו את הקשר בין מה שקרוי בפסיכולוגיה של יונג התת־מודע הקולקטיבי, ובין מכניקת הקוואנטים', הסביר סרגיי. 'הבנו כי האדם אינו חי על פני מישור זמן־מרחב אחד, אלא קיים סימולטנית במישורי זמן־מרחב שונים... מה שאנו תופסים כזמן חיים ליניארי, שבו העתיד הופך להווה וההווה לעבר... אינו ליניארי, אלא מתרחש בו־זמנית'".
נדמה שבשנים האחרונות המיסטיקה נמצאת בפריחה, מאסטרולוגיה ועד לתקשור. זה כבר לא "הדבר הזה", שאנשים הולכים אליו בחשאי. לכולם היום יש מתקשרת, וגם הרבה יותר מודעות לרוחניות. איך אתה מסביר את זה?
"אני יכול לתת הסברים אינטלקטואליים: אנחנו נמצאים בתקופה של שבר מאוד גדול, ברמה הגלובלית, כשתפיסות חברתיות, אידיאולוגיות, אמוניות - נשברות או משתנות. במקרים הללו יש הקצנה רוחנית: או לצד האמוני־דתי, או, אצל האדם החילוני - יש הליכה לנתיבים המיסטיים. אי־הוודאות הזאת, שכל כך מאפיינת את החיים של האדם המודרני, מביאה אותנו לפתרונות מעולמות הדת, או לפתרונות דמויי־דת. כי כשאת הולכת למכשפה, או למתקשרת, את לא מחויבת למערכת הלכתית שכוללת כללים וחוקים, אבל את כן משככת את אי־הוודאות, מתוך התקווה שאולי תדעי מה צפוי לך. זה טריק עתיק יומין, עוד מימי יפתח הגלעדי, או שאול, שהלך לבקר אצל בעלת האוב. האדם זקוק לזריקה של קרן אור קדימה".
ערעור גבולות
"אשתי לעתיד הביטה בחברתה ובי במבוכה, לא יודעת מה לעשות. את חברתה לא פגשה זה שנים, ויש להן המון להשלים. אבל לא בכל יום ניגש אליה הומו, אב לתאומים, בקניון, ומציע לה נישואים. יש לה חבר, יִנוֹן, או ינאי, לא ממש קלטתי, כי הייתי ממוקד בה, לא בבן זוגה לשעבר, לשעבר מבחינתי, כמובן". (מתוך הסיפור הקצר "אשתי לעתיד").
"יש כאן ניסיון לערער את הגבולות החדים - את התוויות 'הומו', 'סטרייט' וכל מה שביניהם", אומר שיינפלד על הסיפור "אשתי לעתיד", שעוסק בגבר הומוסקסואל שהולך בקניון, ומתאהב ממבט ראשון באישה. "מיניות היא לא דבר קבוע, היא נעה על פני רצף, ואדם יכול למצוא את עצמו בכל זמן בחייו במקומות שונים על פני ציר הרצף הזה".
אתה אומר כאן גם משהו על עצמך? היית רוצה לחיות עם אישה?
"לא הייתי רוצה להכניס אישה לחיים שלי, ומצד שני, אני מרגיש שהחיים אילצו אותי לבחור צד. כבר בגיל 14 ידעתי שאני נמשך גם לבנות וגם לבנים. כתבתי אז שיר, שנכנס לעיתון בית הספר, שהיתה בו השורה 'כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי'. למחרת הפרסום הגעתי לכיתה, ואף אחד לא אמר לי שלום. בכל בית הספר, אף אחד לא דיבר איתי. מתברר שאמא של אחת התלמידות קראה את השיר ואמרה שמשהו לא בסדר איתי, ושצריך להתרחק ממני. אני ממש זוכר איך בצלצול של השעה עשר יצאתי החוצה, ועטה עלי היועצת של השכבה. היא גררה אותי לחדר שלה ואמרה 'אילן, יצאתי מישיבה של הוועדה הפדגוגית והגענו למסקנה שעלינו לשלוח אותך למכון לבריאות הנפש, כי מי שכותב דברים כאלה הוא או מסומם או משוגע'. ואני, בן 14, עונה לה שמי שצריך ללכת לאבחון זו היא, לא אני".
ומה קרה?
"בהפסקה ניגשתי ליועצת אחרת, אמרתי שיש לי בעיה ושאני רוצה להתייעץ איתה. סיפרתי שאני כותב, וגם אמרתי ששמתי לב שאני לא מסתכל רק על בנות, אלא גם על בנים. היא שאלה אם אי פעם כתבתי משהו במטרה לפגוע במישהו, עניתי שלא, ואז היא אמרה - אז אין לך שום בעיה, לך ותכתוב מה שאתה רוצה, ותאהב את מי שאתה רוצה. שנים אחרי, אמרתי לה תודה על שהצילה אותי, והיא הפתיעה אותי מאוד כשאמרה לי, 'לא, אתה הצלת אותי'. באותה התקופה אף אחד לא דיבר על הומוסקסואליות, והיא אמרה שבזכות השיחות שלנו, כשהבן שלה יצא מהארון - היא כבר ידעה איך להתמודד עם זה".
ואיך ההורים שלך, שהיו דתיים, התמודדו עם היציאה שלך מהארון?
"כשהייתי בן 17, בערך, כתבתי להוריי סיפור קצר והנחתי אותו על השולחן. הלכתי לקן של הנוער העובד והלומד, וכשחזרתי הביתה, מרוב זעזוע, אבא שלי לא דיבר איתי שבועיים. הם לקחו את זה קשה אבל היום הם מקבלים את זה. בהמשך התגייסתי, ובין חברה לחברה היו בחורים שצצו. אני מניח שלו היו תוויות פחות נוקשות באותה תקופה, היו אומרים שאני ביסקסואל, אבל כשאני יצאתי מהארון זה היה מאוד דיכוטומי: או שאתה הומו או שאתה סטרייט. אם אהבת נשים וגברים, נתפסת כהומו פחדן, בסוג של הומוסקסואליות חבויה. ואני לא מצאתי את עצמי שם. כתבתי שירה הומוסקסואלית, ובד בבד גם שירי אהבה לנשים, והנזילות הזו לא היתה קיימת, וודאי שלא מקובלת. הייתי צריך לבחור צד, וזה לא היה בטובתי. אהבתי גם נשים וגם גברים, אבל בסופו של דבר, אם מצורך נפשי או השפעה חברתית, מצאתי את עצמי בעולם ההומוסקסואלי".
חי בגן עדן
במשך שנים היתה פרדיגמה בענף המו"לות הישראלי, שלפיה הישראלים אוהבים ספרי פרוזה עבי כרס. סיפורים קצרים, כך חשבו (להוציא את מקרה אתגר קרת) - פשוט לא מוכרים. ועדיין, לאחרונה אנחנו עדים לריבוי קובצי סיפורים קצרים שרואים אור דווקא בישראל, דווקא עכשיו. "תעשיית המו"לות מתנהלת בתוך כל מיני מוסכמות, שהן טובות לשעתן, אבל בדרך כלל יש פער בין מה שהמו"לים חושבים ובין מה שהציבור רוצה", אומר שיינפלד. "המו"לים מבססים את אותן מסקנות על בסיס ההצלחות בשוק, אבל הקהל הרבה יותר תוסס ודינמי.
"החלטתי לפתוח בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, ואחרי שנה וחצי סגרתי אותה עם חוב של מיליון וחצי שקל וצו איסור יציאה מהארץ. הייתי במצב קטסטרופלי, ואז הבנתי שאני חייב להמציא את עצמי מחדש, וכתבתי את 'מעשה בטבעת'"
"אני חושב שמה שקרה הוא שהמציאות שלנו הפכה לדיגיטלית ומוטרפת, עם רמות גירוי שהאדם הנורמלי לא באמת יכול להכיל, על אחת כמה וכמה בתקופות שבר, כמו הקורונה והמלחמה. לאנשים רבים אבדה היכולת להשתקע בספר, כי החוויה הזו דורשת סוג של רווחה פנימית ויכולת התנתקות לשעות. לא פשוט לקיים את זה במצב הנוכחי. ולכאן נכנסים הטקסטים הקצרים, בין אם סיפורים קצרים או שירה - אגב, שגם היא התפוצצה בתקופה הזו - כי הם קלים יותר לעיכול ולהכלה. אתה קורא 3-2 סיפורים, חווה אותם כיחידה אסתטית אחת ויכול ללכת הלאה. אני הייתי שמח אם היו קוראים את הספר שלי כמו צימוקים".
רגע לפני שסגרנו את הראיון, שאלתי את שיינפלד אם יש דבר מה שאולי לא נשאל, שהוא היה רוצה להגיד. הוא לקח הפסקה, נראה כמו מי שחושב על הדבר בכובד ראש. "פרס ברנר היה נקודת ציון מאוד משמעותית בקריירה שלי", הוא פתח ואמר. "ברגע שקיבלתי אותו, הרגשתי שאני חייב להיות דובר של הציבור הליברלי, של קהילת הסופרים. מה שמעסיק אותי היום בעיקר זה הקיצוץ בתקציב הספריות הציבוריות".
אותו קיצוץ של כשליש מתקציב הספריות, שהשבוע התקבלה הכרעה סופית לגביו, ישתק, במידה רבה, פעילויות רבות של ספריות, בדגש על ספריות קטנות יותר שפועלות בפריפריה. "אני חושב שזה אסון, זה משכון עתידם של קוראים, סופרים ומו"לים. יש איזו תפיסה שממילא לא מגיע קהל לספריות, אבל זה פשוט לא נכון. במפגשים שהייתי בהם - במצפה רמון, טבריה, מטולה - הספריות היו מלאות בכמה עשרות אנשים. הספריות הן מרכזי התרבות החילונית, וגם הקהל הזה ראוי לתרבות".
המחשבה להיכנס לפוליטיקה, כך על פי שיינפלד, לא מפסיקה להדהד בו. "ומצד שני, אני אב יחידני לתאומים שחייבים אותי בבית. כבר 11 שנים שאני עושה הכל לבד - ניקיון, בישול, הכל".
אתה לפעמים מתגעגע לעולם הישן שלך?
"אני מתגעגע למילייה שלי, ולחיים העירוניים, ברור. אבל במישור אחר, אני חי בבית עם חצי דונם אדמה, שלושה חתולים, כלבה, גן ירק שאני מטפח. אני מתפרנס משולחן הכתיבה. למעשה, אני חי בגן עדן. להוציא את המלחמה. והבדידות".