בעקבות מבצע בעזה, כשברקע מתקפת טילים ואזעקות צבע אדום, זוג אוהבים טרי מדרום הארץ מתבשר שהחתונה שלו לא תוכל להתקיים כמתוכנן באולם האירועים. הכלה, שנחושה להתחתן ויהי מה, מחליטה להעביר את האירוע לאולם הספורט שמשמש מרחב מוגן בבית הספר שבו היא עובדת. יש שיאמרו ״אלה החיים״, אבל למעשה זו אחת מסצנות השיא של המחזה "מכבית וחנאל", שנמצא בימים אלו בתהליכי פיתוח מתקדמים ועלה בשבוע שעבר בקריאה מבוימת, לצד חמישה מחזות נוספים, בפסטיבל ״פותחים במה״ של תיאטרון בית ליסין.
על פניו, כמה שחקנים שיושבים על במה וקוראים מחזה, בכוונה רבה אומנם, אך ללא תפאורה או מוזיקה ברקע - לא נשמע כמו פורמט שימשוך קהל רב. אך בשבוע שעבר, ערב חג החנוכה, אולם התיאטרון היה עמוס עד להתפקע, בעיקר בצעירים ובצעירות שלא הפסיקו לצחוק במשך כשעה וחצי. ואולי זה בדיוק סוג התיאטרון שמתאים לימים אלו - בלי תפאורה כבדה, תאורה ומוזיקה, ועדיין כזה שמספק הפוגה לרגע ממשדרי החדשות הארוכים.
ציפי פינס: ״בשמונה וחצי בערב אין פרוטקציות. עיקר המאמץ שלנו הוא לזהות את הכישרונות והפוטנציאל ולהביא אותם לבמה, שהיא ורבלית לעומת הסדרות, שהן ויזואליות"
את המחזה ״מכבית וחנאל״ כתבו אושרית סרוסי וחן רוטמן על בסיס סדרת הרשת הוויראלית שיצרו באותו שם, ובמרכזה זוג מהמגזר הדתי־לאומי, הורים לתאומות מתולתלות ממושב כלשהו בדרום הארץ, שהתגרש לא מכבר ומנהל מאז יחסי אהבה־שנאה. במחזה, מכבית, מורה ויועצת באולפנה לבנות, מגלה לתדהמתה כי חנאל, שעובד באותה אולפנה בתור אב בית (היא מתעקשת לקרוא לו שרת), התחיל לצאת עם בת השירות של האולפנה. היא מציבה בפניו אולטימטום - לעזוב את בת השירות או לעזוב את האולפנה. בינתיים, חברה לחדר המורים מעודדת את מכבית להיכנס לעולם אפליקציות ההיכרויות. שם היא מכירה אהבה חדשה, מה שמוציא את חנאל מדעתו.
סרוסי ורוטמן הכירו במהלך לימודיהם בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר - היא דתייה שגדלה בבאר שבע, בוגרת אולפנה לבנות, והוא חילוני מראש העין. ״אחרי הלימודים השתתפנו בסדנת הכתיבה של אסף ציפור, ושם כתבנו את הסדרה של ׳חנאל ומכבית׳״, מספר רוטמן. בניגוד לייצוגים הטלוויזיוניים והתיאטרוניים הדרמטיים שלמדנו להכיר בשנים האחרונות, מכבית וחנאל לא נמצאים כל היום בין דפי הגמרא או עסוקים רק בתרי״ג מצוות.
״רצינו להעביר את מה שקורה בחיים של כולנו - דרך העולם והשפה המיוחדים של שתי הדמויות הללו״, מוסיפה סרוסי. ״בסוף לא משנה מה אנחנו לובשים, הם חיים את החיים של כולם: יש להם צרות, הם אוהבים, מתגרשים, יש להם ילדים״.
ציפור, שהיה באותה עת מנהל מחלקת הדרמה בערוץ 10, הציע לשניים מקום על המסך, אבל הערוץ נסגר, והם החליטו לצלם את הסדרה לרשת. הסדרה הפכה לקאלט, עם כמה מאות אלפי צופים לכל פרק, ועם ההצלחה הצטרפו אליה קומיקאים כמו אורנה בנאי בתור אמא של מכבית, ערן זרחוביץ כאביו של חנאל, וטל פרידמן, שמגלם את ״יעקב אולמי פינוקים״, בפרק מצחיק במיוחד שבו מכבית וחנאל נערכים לבת המצווה של התאומות.
מאז סרוסי ורוטמן השתתפו בעוד סדרות ותוכניות, ביחד ולחוד, ובין היתר גם בסדרת הקאלט ״זאת וזאתי״ שאותה כתבו יחד עם גיתית פישר. משם הם שמעו על פרויקט בשם "עתיד התיאטרון". "שלחנו פרק מהסדרה, לא יותר מזה", מספר רוטמן. "ובית ליסין חיבבו. קלטו פה איזה משהו. הם לקחו אותנו לחממה, והיינו צריכים להתחיל שם מאפס ולהבין איך להפוך את זה להצגה״.
איך היה המעבר מסדרת רשת לבמה?
סרוסי: ״ממש כיף. אנחנו רגילים לראות שצוחקים דרך התגובות ברשת, וכאן היה הצחוק בלייב. אנחנו עם הדמויות האלו כמה שנים, ופתאום הן קיבלו חיים, פגשו את הקהל האמיתי שמגיב להן כל שנייה, ולא דרך מסך״.
רוטמן: ״ברשת זה לייקים ושיתופים, ופתאום הפידבק מיידי. אתה רגיל לתגובות של 'פיפי, פיפי, פישטונה', ופתאום הפיפי מגיע מהאולם, אתה שומע גל של צחוק״.
לא שמעו חלק מהבדיחות מרוב הצחוקים.
רוטמן: ״זה גם משהו חדש שצריך ללמוד אותו, את ההשהיות האלו. אנחנו רגילים לרוץ, ומי שפספס יחזור אחורה ביוטיוב״.
המחזה, שנכתב הרבה לפני 7 באוקטובר, מהדהד את האירועים האחרונים. ״היינו בשוק מכמה שהדברים תואמים את המציאות״, אומר רוטמן. ״כתבנו על השגרה הרגילה בעוטף עזה. אני מקווה שבסוף המלחמה הצבע האדום כבר לא יהיה רלוונטי (ולכן יצטרכו לשנות את העלילה, ל"ס). כך או כך, מכבית תתחתן באולם ספורט, נשבור את הראש על איך זה יקרה, גם אם זה עולה לנו בלהסתבך עם המחזה״.
צריך פרוטקציות?
פסטיבל ״פותחים במה״, שחגג את שנתו ה־23, הוציא לאורך השנים כמה שלאגרים, כמו ״מקווה״ מאת הדר גלרון, ״החולה ההודי״ מאת רשף לוי ו״המוגבלים״ מאת גור קורן. בערב הפתיחה של הפסטיבל השנה ניכר היה שציפי פינס, מנכ״לית התיאטרון והמנהלת האמנותית שלו, נרגשת במיוחד לראות את האולם מלא. ״מי תיאר לעצמו שיהיה כל כך הרבה קהל. תודה שבאתם״, אמרה. ״לא תיתכן מדינה בלי מחזאות ישראלית״.
ל״ישראל היום״ היא מספרת כי ״כשהתחלנו עם הפסטיבל, הסתכלו עלינו בבוז ובזלזול - שאנחנו מתעסקים במחזאות ישראלית שבקושי היתה קיימת אז, חוץ מחנוך לוין וניסים אלוני. בקלאסיקה היהודית אין כמעט מחזות, וזה סוג אמנות שדורש מיומנות. המון כותבים מחזה ראשון, מחזה שני פחות ולמחזה רביעי מעטים מגיעים. כשהגעתי לבית ליסין, הבנתי שיש פה לקונה רצינית. הגיעו אלינו בדואר מחזות, ואז אמרנו, בואו נעשה פסטיבל שאפשר להשמיע בו את המחזות ולראות את התגובות של הקהל״.
אבישי מילשטיין, המנהל האמנותי של הפסטיבל, דרמטורג בית ליסין ומנחה בית הספר למחזאות בבית ליסין, התפלא גם הוא על כך שחרף המצב - הגיעו השנה לפסטיבל המון צופים. ״אנחנו כל הזמן חושבים שאנשים יעדיפו לא לצאת בתקופה הזאת. בנוסף, זו קריאה מבוימת - ז׳אנר שיש לו אמנם מעריצים, אבל לא ידענו עד כמה, ואלה גם מחזות חדשים שאף אחד לא מכיר. כל העסק הזה באמת הפליא אותנו״.
ובכל זאת, אם עוברים על לוח ההצגות באתר התיאטרון, המחזות הישראליים שמוצגים כרגע הם בסופו של דבר של יוצרים מוכרים – עדנה מזי״א, אורן יעקובי, רועי חן, רמי ורד. מה הסיכוי של כותב צעיר להתברג כיום בתיאטרון?
״אורן יעקובי, למשל, שהיום הוא מחזאי מנוסה, התחיל בפסטיבל ׳פותחים במה׳. אנחנו מתחילים בעוד חודש חזרות על מחזה בשם ׳החופש של ג׳קי׳ של המחזאית חנית גולי, ומציגים את ׳בבצ'יק׳ של יהונתן אינדורסקי (יוצר ׳שטיסל׳), שכתב בפעם הראשונה לתיאטרון. גם זה מחזה שנוצר בתוך בית הספר למחזאות ומשם הוא התפתח. אני חושב שהסיכוי הוא גדול מאוד. יש צימאון גדול למחזאים חדשים, וברגע שהם יצליחו להתמיד ביצירה שלהם, אז הסיכוי שהם ישתלבו ואף יותר מזה הוא רב מאוד״.
פינס מוסיפה כי ״בשמונה וחצי בערב אין פרוטקציות. עיקר המאמץ שלנו הוא לזהות את הכישרונות והפוטנציאל ולהביא אותם לבמה, שהיא ורבלית לעומת הסדרות שהן ויזואליות. ומפה מתחילה עבודת השכתוב, שהיא קריטית״.
איפה הכסף?
גם גיורא יהלום, מנהל אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו, שחתום יחד עם אורן יעקובי על המחזה ״סימני דרך״ שעלה בהבימה, ולשעבר מנהל מחלקת הפקות המקור של yes - חושב שבתיאטרון הישראלי צמאים לקולות חדשים.
״כשלימדתי בסם שפיגל המלצתי לאנשים שכיוונו את עצמם לקריירה בקולנוע, להתכוונן לכתוב לטלוויזיה״, הוא מספר. ״אמרתי להם ׳יש שם כסף, העבודה היא יותר מיידית, ולעבוד על סרט זה 5 שנים במקרה הטוב ורואים אותו מעט אנשים׳. טלוויזיה רואים מאסות ויש יותר סיכוי. זה היה אז, לפני 15 שנים. היום המצב אחר לגמרי - ליס ולהוט אין את אותו כסף להפקות מקור כמו אז. יש את התאגיד, אבל יש גבול לכמה פרויקטים התאגיד יכול לקחת. היום הייתי ממליץ ליוצרים שרוצים שהסיפורים שלהם יישמעו ללכת לתיאטרון הרפרטוארי. אני חושב שהתיאטרון משווע לקולות חדשים, ואם ההצגה מצליחה, אפשר ממש להתפרנס בכבוד. אם אתה ממלא את אולם רובינא, שזה אלף מקומות, וההצגה היא שלאגר - ׳סימני דרך׳, למשל, רצה 380 פעם ברובינא - בסוף אתה מגיע למאסה״.
גיורא יהלום: "ליס ולהוט אין את אותו כסף להפקות מקור כמו אז. היום הייתי ממליץ ליוצרים שרוצים שהסיפורים שלהם יישמעו ללכת לתיאטרון הרפרטוארי. אם ההצגה מצליחה, אפשר ממש להתפרנס בכבוד"
גם יהלום התחיל את דרכו בפסטיבל "פותחים במה", ושומר לו פינה חמה. ״מעבר לזה שזה פסטיבל של חשיפה של כישרונות, זה גם כלי מעולה עבור מחזאים, שמאפשר לשבת בצד ולשמוע איך המחזה עובד״.
בסופו של דבר המחזה של יהלום לא המשיך להפקה מלאה. ״עברתי לכתוב לטלוויזיה בגלל שלא העלו את ההצגה שלי״, הוא מספר. ״זה לא שנעלבתי מזה, פשוט אמרתי, ׳כל כך הרבה עבודה ובסוף כלום, אני אלך למקום אחר׳. yes החלה אז להתעסק בהפקות מקור ומאוד חיפשו חומרים, והיה הרבה יותר קל להיכנס לטלוויזיה מאשר לתיאטרון. ואז כתבנו פרק וטריטמנט של ׳רביעיית רן׳, ואישרו לנו את הסדרה. היום לא עושים בטלוויזיה דברים כאלה״.
בכל הנוגע לטלוויזיה מול תיאטרון - גם מילשטיין נוטה להסכים. ״מי שאוהב לכתוב דרמה ורוצה באמת להתבטא, ולא יכול יותר לחכות עד שיפיקו או לא יפיקו אותו בטלוויזיה, או ישיגו תקציב לרעיון שלו - יגיע בסוף לתיאטרון. התיאטרון זה הבסיס, הוא המקום שבו נוצרות הדרמות, והמפגש הבלתי אמצעי עם הקהל הוא דבר שאין לו תחליף״.
כדי לטפח דור חדש של מחזאים, וגם, על הדרך - להביא קהל צעיר יותר לתיאטרון, עיריית תל אביב בשיתוף עם ארבעת התיאטראות הרפרטואריים בעיר יצאה בשנת 2021 בפרויקט "עתיד התיאטרון" (גילוי נאות: כותב שורות אלו משתתף בתוכנית). ״תמכנו עד כה בשני מחזורים, כלומר 32 יצירות", אומר יהלום. "זה המון מדף לתיאטראות לבחור מתוכו פיתוחים שיבשילו להפקות. המטרה שלנו היתה לתת צ׳אנס לצעירים שימשיכו לקחת מהם מחזות - כי הם כבר הוכיחו את עצמם״.
אתה מרוצה מבחינת התוצאה?
״קודם כל אני מרוצה שההפקות עלו. ׳את שאהבה נפשי׳, שהתחיל בתוכנית - הוא שלאגר. והוא מצליח כי זה מחזה אפקטיבי וטוב, אבל אני גם חושב שלהבימה היה קל יותר להמר על איתי סגל, היוצר, לפחות ברמה של הפיתוח - כי מישהו משלם על הפיתוח הזה. אבל את עיקר העול הכלכלי, שזה ההפקה, לא העירייה מימנה, אלא התיאטראות״.
מדי כמה שנים עולה השאלה אם יהיה חנוך לוין הבא. השאלה הזאת עוד רלוונטית בעיניך?
״בכל דור יש חנוך לוין, בכל דור. או עדנה מזי״א לצורך העניין. יש קול של תקופה, והחוכמה היא לזהות אותו, או שהוא מספיק חזק ועוצמתי, שהוא לא צריך פטרון והוא מוצא לעצמו דרך להישמע. אני חושב שהמטרה של הממסד או הפרינג׳ היא ׳החדש צריך ידיד׳ - זה לא ציטוט שלי, זה מתוך הסרט ׳רטטוי׳. יש שם את המונולוג היפהפה של המבקר האימתני על כך שהמטרה של ביקורת היא לא רק להמליץ לאנשים מה טוב ומה לא, אלא לזהות את החדש ולחבק אותו.
״לחנוך לוין בהתחלה לא היה פטרון. את ׳את ואני והמלחמה הבאה׳ ו׳קטשופ׳ הוא הפיק לבד עם שחקנים מתנדבים. הוא נהיה חנוך לוין כי הוא החליט להיות חנוך לוין, והוא לא נשבר ולא ויתר. הקאמרי פרש עליו חסות ב־1970 עם ׳מלכת אמבטיה׳. וחנוך לוין הוא לא הגאון האחרון, כל הזמן יש. למען האמת, אני חושב שבני הדור החדש, דור ה־Z, לא צריכים מתווכים יותר, הם יוצרים את הפלטפורמה. יהיה חנוך לוין בלי קשר לאם הקאמרי יטפח אותו או לא״.
קריעת ים סוף
הסיפור של טל פרמן, 24, מגני תקווה, הוא בדיוק סיפור כזה. ״באתר של בית ליסין יש כתובת לשליחת מחזות, שלחתי את המחזה וחיכיתי״, פרמן מספר. ״יום אחד קיבלתי הודעה מאבישי מילשטיין שהוא וציפי ישמחו להיפגש איתי. החסרתי פעימה. אתה שואל את עצמך - ׳אוקיי, מה הסיכוי?׳״
במרכז המחזה שכתב עומדת סופרת ישראלית מצליחה שנחשדת בגניבה ספרותית של ספרה האחרון ומסתבכת בשקריה - מחזה שמבוסס באופן חופשי על תחקיר ״הארץ״ מ־2021, שעסק בדמיון שבין הספר "מחר ניסע ללונה פארק" שכתבה הסופרת אילנה ברנשטיין, לבין נובלה מאת הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי. ״זו היתה הגשמת חלום. הם רואים אותי, צעיר בן 24, והם אומרים לי בוא תכתוב״.
אז דור היוצרים החדש מוצא דרכים להשמיע את קולו, עם תמיכה של ידיד או בלעדיו - כשלצד הכישרון, צריך גם לא מעט נחישות ואמונה ביכולת. ״חנוך לוין היה גאון ייחודי, ונראה לי שזו תהיה טעות למדוד אחרים במידותיו", אומר פרופ' גד קינר קיסינגר, לשעבר ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שחקן, דרמטורג ומתרגם, "הוא גם היה בן תקופה אחרת, ובעל סגנון משלו. מיה ערד יסעור, למשל (שכתבה, בין השאר, את המחזה 'המבקשים לצאת' ושמחזותיה מוצגים בתיאטראות מובילים באירופה, ל"ס), לא צריכה להימדד בנורמות של לוין, כי היא לא רק מחזאית בינלאומית מצליחה, אלא גם יוצרת מקורית שהצליחה ליצור שפה דרמטית־תיאטרונית משלה״.
קינר עצמו השתתף בקריאה פנימית של תמונות ממחזות בחממת המחזאים בתיאטרון בית ליסין. ״פגשתי שם תמהיל ססגוני ועסיסי של יצירות סוריאליסטיות, קומדיות אבסורד, מחזות עתידניים, מחזות תיעודיים״, הוא מספר. ״צומח כאן דור שניזון מצד אחד מסחרחרת ההתרחשויות החברתיות והפוליטיות במדינה, ומצד שני - מן התחביר העכשווי שיוצרות הרשתות החברתיות: השיח, הטוקבקים, הסרטונים, הכאוס, הישראליות החדשה, הספוקן וורד, ומצד שלישי - מן החיים האינטימיים של כל אחד ואחת, ועכשיו לא מתביישים לעסוק גם בזה.
"יותר מזה, אני מזהה כישרונות טבעיים, בעלי דמיון מסחרר וכישורים רב־תחומיים: כאלה שהם גם במאים ובימאיות, גם שחקנים ושחקניות וגם כותבים וכותבות. וזה אולי אחד החידושים המופלאים של השנים האחרונות: קעקוע החציצה בין תחומים אמנותיים, ועליית היוצר והיוצרת שהם גם וגם וגם״.
דוגמה ל"גם וגם וגם" הוא היוצר מאור זגורי. בזמן שלמד משחק, כתב קטע קצר שפיתח להצגה באורך מלא, ״בתולים״. ההצגה עלתה באולם קטן בצוותא, ויותר מעשור לאחר מכן, עם רזומה עשיר של כתיבה לתיאטרון ולטלוויזיה - עיבד אותה לסרט קולנוע. כש״זגורי אימפריה״ עלתה בשנת 2014, הוא סיפר בראיון ל״גלובס״: ״באיזשהו מקום, כשאתה לא נתמך כלכלית, אתה צריך לקבל על עצמך שאתה הולך להיות עני מרוד לתקופה, כדי שיום אחד זה ישתנה. שאל אותי מישהו שלשום: 'איך הצלחת להביא סדרה להוט, ועוד לגרום לה לקרות?'. אמרתי לו: 'שמתי על הכף, בארבע השנים האחרונות, את כל יהבי'".
״לכתוב מחזה זו קריעת ים סוף - כמות המחשבות, התיקונים והשיחות שאת מבצעת, זה לוקח זמן, שנתיים־שלוש, בטח אם זה מחזה ראשון או שני", אומרת איה קפלן, מחזאית, במאית והמנהלת האמנותית של החממה למחזאות של המכון למחזאות ע״ש חנוך לוין. "המחזאים הצעירים צריכים המון עזרה בהתחלה, בין השאר כי הם צריכים לבוא עם המון ידע על עולם המחזאות, להכיר את הטכניקות וגם להתנסות בכתיבה. אחד הדברים הנהדרים שקרו בשני העשורים האחרונים הוא שהדרמטורג תפס מקום יותר מרכזי בתיאטרון הישראלי, ויש הבנה שכתיבת מחזה מצריכה עוד עין חיצונית. בדיוק כמו שלא תכתוב ספר או תסריט בלי עורך".
וזו לא רק עבודת דרמטורגיה. ניכר שלאורך השנים התיאטראות הגדולים משקיעים משאבים בהבאת יצירה ישראלית מקורית לקהל הרחב. אז נכון, גם היום קל להם יותר ללכת על קלאסיקות של צ׳כוב או שייקספיר, על מחזות מתורגמים שהוכיחו את עצמם בווסט־אנד, או על מחזאים ישראליים שכבר עשו להם שם. בהעלאה של יצירה מקורית, בטח של מחזאים לא מנוסים - ההימור גדול במיוחד, ובקופות, ההימור הזה לא תמיד מוכיח את עצמו.
ועדיין, כדי ללכוד רגע, לייצר יצירות על־זמניות שיישארו שנים קדימה, לדבר את הלך הרוח שקורה כאן עכשיו, למשוך קהלים חדשים ולשמר ולחזק את התרבות והיצירה הישראלית שלא מפסיקה להתעצב - המהלכים הללו, מסגרות הכתיבה, התוכניות הייעודיות, הפסטיבלים - חשובים מאין כמוהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו