מאות נערות, מכל הארץ מתאגדות סביב אהבה משותפת: ספרות רומנטית

בערב חורפי בנובמבר, אירוע חריג מתרחש בהיכל ״הבימה״. כמאה נערות, רובן בנות 18-14, מצטופפות באחד ממסדרונות התיאטרון הלאומי. הן מתחבקות בהתרגשות, מצלמות סרטוני טיקטוק ללא הרף, ונושאות שקיות ענק עמוסות בספרים ובמרצ׳נדייז נלווה, שנרכש בדוכנים שנפרשו במקום.

אבל הן לא הגיעו ל"הבימה" לראות מחזה קלאסי או הפקה של יהושע סובול. הן כאן בגלל משהו אחר לגמרי: כנס של הוצאת ״טורקיז״, הוצאת ספרים המתמחה בספרות רומנטית, שהחליטה, לראשונה, לשתף פעולה עם אחד ממקדשי התרבות הישראלית.

הרעיון: אותן נערות צעירות, שקוראות ספרות רומנטית, יצרכו קצת קולטורה גבוהה על הדרך לצד רכישת ספרים על אהבות בתיכון, ויצפו בהצגה ״רומי וג׳ולייט״, מין עיבוד מודרני ל״רומיאו ויוליה״ השייקספירי, שבהרבה מובנים הגדיר עלילה רומנטית אייקונית מהי.

כל הכיתה בכנס

ספיר סליס, בת 17 מירושלים, שזה לא הכנס הרומנטי הראשון שלה, הגיעה לכאן בתחבורה הציבורית. "מבחינתי, אין דבר כזה להפסיד כנס. לפעמים אני יוצאת יותר מוקדם מבית הספר כדי להגיע בזמן", היא מספרת בעיניים נוצצות. ״אני מכורה להוצאה הזו, זה הלב שלי. אני באורות עכשיו. כנסים זה קודם כל לפגוש את הבנות שמגיעות, הן מדהימות", היא אומרת. סליס ניגשת לצלם סרטון טיקטוק עם ארבע נערות נוספות וגלית אוזן־מלכה, מו״לית שותפה בהוצאת טורקיז, כוכבת טיקטוק בפני עצמה, שמכירה את הנערות בשמותיהן הפרטיים, מקבלת מהן הוראות בימוי ומבצעת איתן צעדי ריקוד מול המצלמה.

"אני אוהבת לפגוש את כל החברות ואת הנבחרת בלייב", אומרת שירה מלאכי בת ה־16. "הנבחרת" היא לא קבוצת כדורסל, אלא קבוצת נערות שמקבלות ספרים בחינם מההוצאה וממליצות עליהם בעמודי הסושיאל שלהן. "זה כמו משפחה", מסבירה מלאכי. "אנחנו גם אוהבות את היחס שמקבלות מההוצאה, הן לא עושות פרצופים ומביאות את עצמן כמו שהן, בלי פילטרים. כל אחת מקבלת יחס אישי, הן תמיד עונות בבוקטוק, למשל אם מישהי מתקשה ורוצה עצה".

ספיר סליס, 17: ״לראות דמויות נשיות מתמודדות עם דברים דומים למה שאני עוברת, אם זה בעיות דימוי עצמי ודימוי גוף או דמות שיש לה הורים חירשים כמו שלי יש, זה נתן לי המון ביטחון עצמי. כל אחת יכולה למצוא את עצמה בז׳אנר הזה"

עלמה טריפ, חברתה בת ה־14 של שירה, מנסחת את הקסם היטב: "פה תמיד מישהו יקבל אותך, לא משנה מי את, מה את, מאיפה. כולנו מתחברות לאותו ז'אנר אז לכולנו יש משהו במשותף".

בעולם הספרות הרומנטית, הקהילתיות היא לא תוצר לוואי, אלא חלק מהותי מהחוויה. הנערות האלה לא רק קוראות את אותם הספרים; הן משתפות בטיקטוק את התגובות הרגשיות שלהן לסצנות מסוימות, יוצרות קבוצות דיון שהן מנתחות בהן את העלילות, ובונות חברויות אמיתיות סביב הספרים שהן אוהבות.

אותם כנסים של ספרות רומנטית, שמתקיימים אחת לכמה חודשים, מציעים דבר שנדיר למצוא היום בעולמות של בני ובנות הנוער: מפגשים אמיתיים, פנים אל פנים, עם אנשים שחולקים את אותה תשוקה. הנערות לא צריכות להסביר למה הן אוהבות ספרות רומנטית, לא צריכות להתגונן מפני השמצות על הז'אנר שהן בחרו, ולא צריכות להסתיר את ההתלהבות שלהן. כאן, בין המסדרונות של הבימה, הן יכולות להיות עצמן באופן מלא. אולי זה נשמע פשוט, אבל בעידן שבו נוער מרגיש לעתים מנותק ובודד, תחושה כזו של קבלה ושייכות היא לא מובנת מאליה.

מברונטה לבוקטוק

בעשור האחרון, הקהילה הרומנטית הפכה לאחד המנועים המרכזיים בשוק הספרים המקומי. מה שהתחיל בקטן, בהוצאות רומנטיות מתמחות, הלך ותפס תאוצה, עד שהיום לכל הוצאה גדולה שמכבדת את עצמה יש לכל הפחות סגמנט רומנטי, וברוב המקרים הוצאת בת של ממש שמוציאה את הספרות הזו.

לכן זה גם לא מפתיע שגופי תרבות ופלטפורמות תרבות התחילו ללטוש עיניים לקהל הזה, שהוא כוח קנייה משמעותי. כזה שיודע להוציא כסף על מה שמעניין אותו, ואז גם ללכת לעדכן את החברים בטיקטוק, מה שהופך את כל העניין למכפיל כוח משמעותי.

החיבור בין הוצאת טורקיז להבימה נוצר על ידי תוכנית "דבק" של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו, שמבקשת לשבור את הקרח בין מוסדות התרבות בעיר לקהל הצעיר.

״המטרה שלנו היא לחנך את בני הנוער לאהבת התרבות ומוסדות תרבות", אומר גיורא יהלום, מנהל אגף תרבות ואמנויות בעיריית תל אביב-יפו. ״זה גם חינוך לצרכנות תרבותית, כך שצעירים ילמדו שצריך לשים כסף על תרבות, לא פחות מכשהם יהיו מבוגרים יותר וילכו לפאב וישלמו שם על קוקטייל. תרבות היא לא בחינם וצריך ללמוד להעריך אותה".

הקהילה הרומנטית חיה ושוקקת כבר שנים, מה קרה עכשיו?

"תוכנית דבק קיימת כבר שלוש וחצי שנים אבל דבק נוער נפתחה רק השנה, ואז התחלנו גם ליצור תוכניות ושיתופי פעולה שיפתו את הנוער אל מוסדות תרבות. הייתי בדוכנים בשבוע הספר, ראיתי את דוכני הספרות הרומנטית, עם תורי הענק. אלה בנות שיודעות לצרוך, יש להן ארנק, יש להן מודעות, הן צרכניות תרבות אקטיביות מאוד. ואפשר להבין, אהבה היא דבר שמוכר תמיד, מתחילת ההיסטורי. בגיל הנעורים חווים את האהבה הגדולה הראשונה ושברון הלב הראשון, הלב שלך נשבר יותר פעמים מבגיל 50, ואז אתה מחפש איזו יצירה תדבר אל ליבך ותגיד ׳אוקיי, ככה אני מרגיש׳".

ועדיין, במשך שנים היתה סטיגמה על הקהל שחובב ספרים רומנטיים. שהוא קהל פריפריאלי, למשל, שהספרות הזו נמוכה. מה לזה ולהבימה או לתל אביב?

״אנחנו מכירים את הז׳אנר הרומנטי, אנחנו מנהלים רשת ספריות בתל אביב. בבית יש לי שתי בנות נוער בנות 14 ו־17, כך שאני בטח מכיר את זה מקרוב. אין פה נחות וגבוה, יש טוב ורע לסוגו, כמו שספרות רומנטית של אמילי ברונטה היא טובה לסוגה, ויש ספרות רומנטית גרועה. מבחינתי, הכלל אומר שצריך לפחות לקרוא, וזה לא משנה מה קוראים. גם אני בגיל 12 קראתי קומיקס של דודו גבע, וזה לא היה בדיוק מאיר שלו, אבל דרך זה התחברתי לדברים, והפנמתי את יכולת הקריאה ואת יכולת הדמיון.

"ובכל מקרה, רומנטיקה זה תמיד גדול מהחיים, נוצץ ודרמטי, ובתל אביב יש את המוסדות שמציגים את האמנות במלוא תפארתה האקסטרווגנטית. תל אביב, בניגוד לתפיסה הקיימת, היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. יש המון סוגים של תל אביב: הדרום, יפו, הפרברים. בדרך כלל כשאנשים אומרים תל אביב, הם מתכוונים לאזור מאוד ספציפי - מנווה צדק ועד הירקון, אבל תל אביב היא הרבה יותר".

משנות את הרגלי הקריאה

בעידן שבו מקובל לקונן על דור שאיבד את תיאבונו לקריאה, בוקטוק, קהילת חובבי ספרים בטיקטוק, שפופולרית במיוחד אצל בנות הנוער, מוכיחה את ההפך הגמור. נכון לאמצע 2025, התג #BookTok העולמי צבר יותר מ־370 מיליארד צפיות, והשפעתו על הרגלי הקריאה של צעירים היא עצומה. במחקר של איגוד המוציאים לאור בבריטניה, קרוב לשני שלישים מבני ה־25-16 דיווחו שבוקטוק עזר להם לגלות תשוקה לקריאה, וכ־55% דיווחו שהם פונים לפלטפורמה כדי לקבל המלצות על ספרים.

המתכון פשוט אך יעיל: סרטונים קצרים של נערות מצלמות את עצמן תוך כדי קריאה, ממליצות על ספר זה או אחר, או מציגות את הספריות הביתיות שלהן. כך, הפלטפורמה הצליחה ליצור משהו שמערכת החינוך מתקשה להשיג: להפוך קריאה למגניבה, רלוונטית וחברתית. כלומר בוקטוק לא רק מוכר ספרים, הוא יוצר קהילה שלמה של קוראות צעירות שמוצאות בספרות מקום של שייכות, זהות וביטוי.

״התחלתי לקרוא ספרים רומנטיים אחרי שבכיתה ה׳ גיליתי אותם דרך עמודים כמו העמוד של טורקיז בבוקטוק", מספרת טריפ. ״מפה לשם זה התפתח, והיום יש לי בבית שתי ספריות עם 400 ספרים בערך. פתחתי עמוד בעצמי, והיום יש לי 6,000 עוקבים". לחברתה שירה 5,000 עוקבים. ספיר עובדת עבור ההוצאה ומצלמת סרטוני טיקטוק עבור הדף של ״טורקיז״: ״פעם הייתי רק זאת שבהתלהבות לכנסים האלה, והיום אני עומדת מאחורי הדוכן שלהם וממליצה על ספרים. זה חתיכת הישג מטורף בעיניי, בחיים לא דמיינתי שאני אהיה חלק מהדבר הענק הזה שנקרא הוצאה לאור".

בשנים האחרונות, הדור הצעיר הזה הפך למי שקובע אילו ספרים יהפכו לרבי־מכר ואילו יישארו בצל, והוצאות לאור ברחבי העולם עוקבות באדיקות אחר המלצות בוקטוק ובונות את אסטרטגיות השיווק שלהן סביב הטרנדים שנוצרים על המסכים הקטנים.

קרן גנון־רופין, סופרת מקור רומנטית (״מי אלמה״, ״ברבור בערבה״) עברה השנה מהוצאת ״בוקטיק" להוצאת ״טורקיז״, הידועה בקהל הצעיר שלה. ״הן הסמן הימני, הן קובעות היום איזה ספר מצליח ואיזה ספר פחות מצליח", היא מתייחסת לקוראות הצעירות. ״כשכתבתי את הספר החדש שלי, ׳תחת שמיים סגולים׳, עוד לא הייתי בטורקיז, ולרגע נבהלתי, כי הקהל של טורקיז צעיר, וזה ספר עם דמויות בוגרות וסיפור בוגר. ואז אכלתי את הכובע, הספר יצא והן עפו עליו".

איך את מסבירה את זה שקהל צעיר כל כך נהנה מספרים עם דמויות עם רגשות מורכבים וטראומות בעברן?

״הן צברו מטראז׳ אדיר של קריאה בשלוש השנים האחרונות. יש להן ביקורת, הן מתחילות להבין מה הן אוהבות יותר ומה פחות, מה עושה להן את זה. הן מתחילות להבין מה זה קלישאות ומה זה חזרתיות, וגם מחפשות סיפורים אחרים. מדהים לראות את ההתבגרות שלהן".

זו לא התבגרות מהירה מדי?

״לא חושבת. הן חכמות מאוד. הן יכולות לראות היום סרט בטלוויזיה והוא גם סרט לא פשוט, זה נמצא בכל מקום, ועדיין הן לא ילכו ויעשו את מה שיש שם. אני בעד המתירנות הזאת".
באחת מפינות הכנס אני מאתרת את הבלתי ייאמן: נער. אבל מתן בן ה־17 מסרב להתרגש כשאני נפעמת מנוכחותו. הוא בנבחרת של ״טורקיז״ מגיל 14, והגיע היום כדי לחתום לכמה מכ־6,000 עוקבי הסושיאל שלו. כשאני מתעקשת שנדיר להיתקל בנער שקורא, בין היתר, גם ספרות רומנטית, הוא אומר בנונשלנטיות: ״זה מאוד תלוי בסביבה וכנראה ברקע דמוגרפי. אצלי אין בעיה כזאת, אני מצפון תל אביב ואני גם מאוד בטוח בעצמי ובעקרונות שלי".

איזו ספרות רומנטית אתה אוהב לקרוא?

״אני אוהב את אמילי הנרי ופנלופי דאגלס. יש להן יכולת להעביר תוכן רגשי מורכב דרך סיטואציות רגילות. בלי פנטזיה, בלי קרב חרבות, הן מצליחות ליצור התנגשות חכמה של עקרונות ושל השקפות עולם בין הדמויות שלהן".

לז׳אנר הרומנטי יצא שם בעייתי מהבחינות הללו.

״אני קורא הרבה ז׳אנרים, ובאמת יש פער בתפיסה של הז׳אנר הרומנטי מול ז׳אנרים אחרים. אבל זה מאוד תלוי־ספר בעיניי. יש המון ספרים בז׳אנר שהם מאוד מורכבים, שמעבירים ביקורת חברתית, או מצליחים ליצור דינמיקה בין דמויות שמאוד מעניין לצפות בה".

עלמה טריפ, 14: "בדור שלנו, שהכל כזה דפוק, כיף לקרוא על אהבה רומנטית אמיתית, מאשר לראות את מה שרואים במציאות. במקום לראות דברים עצובים, או להיות ביחד רק בשביל המין או ניצול אחד של השני. בספרים זה לא סתם זוגיות, וזה כיף ונותן תקווה"

המציאות החדשה הזו, שבה הכל קורה בבוקטוק, מחייבת את הסופרות לחשיפה ברשתות החברתיות. "סופרת היום צריכה לדעת שמעבר לשיווק של ההוצאה, הרבה גם מוטל עליה", מסבירה אוזן-מלכה. ״סופר הוא בן אדם פרטי, אבל בהוצאת טורקיז הוא נחלת הכלל".

"הבנתי מהרגע הראשון שאני אצטרך להיות שחקנית מרכזית בשיווק שלי", אומרת גנון־רופין. "אלה דברים שלא עשיתי מעולם - לעשות סרטונים ולרקוד למצלמה ולהתנועע. זה לא משהו שאני עושה. אבל לפעמים צריך להשיל קצת מהאגו, קצת מהיהירות ויאללה".

אין כניסה לאבירים

במרכז הכנס עומד ספר חדש שההוצאה משיקה, "קאמרה שיי", של הסופרת קיי קוב. זהו רומן רומנטי עכשווי המספר את סיפורה של אייברי, אישה בת 30 שנפרדת מהחבר שלה ופוגשת את פין, שכן חדש שמנהל סטודיו לצילום. השניים מגיעים לעסקה: הוא ילמד אותה לאהוב את הגוף שלה, והיא תעזור להציל את העסק שלו.

מחד, המסר על אהבה וקבלה עצמית אולי מדבר ישירות אל דור שגדל תחת לחצים אינסופיים של תקני יופי ברשתות החברתיות, ובכלל, נערות קוראות רבות מעידות על כך שדרך הקריאה בספרות רומנטית למדו על כבוד, ערך עצמי וקבלה עצמית. מאידך, הספר אינו מהסס להיות מפורש מבחינה מינית. הוא מתויג כ"רומן ארוטי", עם "שיעורים" חושניים מפורטים שהם חלק מרכזי בעלילה. השאלה אם תכנים מיניים מפורשים מתאימים לקוראות בנות 18-14 נותרת פתוחה ומעסיקה לא מעט הורים.

״נכון שלא כל דבר נכון לחיים האמיתיים, אבל אני חושבת שיש ספרים שיכולים לגעת בדיוק בנקודות הנכונות", אומרת ספיר. ״לראות דמויות נשיות מתמודדות עם דברים מאוד דומים למה שאני עוברת בחיים שלי, בין אם זה בעיות דימוי עצמי ודימוי גוף ובין אם זו דמות שיש לה הורים חירשים כמו שלי יש, זה נתן לי המון ביטחון עצמי. כל אחת יכולה למצוא את עצמה בז׳אנר הזה".

מה הספרים האלה מלמדים אותך על יחסים שבינו לבינה?

״קודם כל למדתי את הבסיס - שזה נאמנות, דבר מאוד חשוב לי שאני רואה בספרים. וגם לשתף, להיות בקשר שמדברים בו. יש דברים שנכון שלא צריך לקחת לחיים - בסופו של דבר לא יבוא אלי איזה אביר עם סוס לבן מתחת לבית וישיר לי עם גיטרה, זה לא יקרה. אבל אני חושבת שבאיזשהו מובן זה כן כיוון אותי למה שאני מחפשת בבן זוג. בן אדם עם ערכים, שבא ממשפחה טובה, שאכפת לו, שישאל מה שלומי, שיתעניין בי ולא רק בדברים החיצוניים".

ליטל גלעם, סופרת מקור של טורקיז שקראה את ספרי הז׳אנר שנים רבות לפני שהחלה לכתוב, ראתה ברכה באסקפיזם שהז׳אנר מספק. ״בעלי הוא פוסט־טראומטי, הוא שירת במילואים ועכשיו הוא נמצא בשיקום. יש לי גם ילד קטן על הרצף, והמון פעמים מצאתי את עצמי נשאבת תחת הלחץ למקומות פחות טובים. הבריחה לקריאה ואחר כך גם לכתיבה משכה אותי החוצה ונתנה לי כוחות להתמודד ולהתגבר על הקשיים שחוויתי".

בעוד הנערות מתרוצצות סביב, על כיסאות הפלסטיק הצמודים לקיר יושבים הורים שהגיעו ללוות את הנערות הצעירות במיוחד, כאלו שגילן פחות מ־14. אחת מהן היא אסתר הרשקוביץ׳ (45), המחזיקה לידה שקית עם ערימת ספרים שבתה בת ה־12 קנתה בכנס.

״האהבה של הבת שלי לספרים הביאה אותנו לכאן מאשדוד", היא אומרת. ״זה מאוד בריא וחשוב, נהדר שהקריאה לא פגה מהעולם. אבל אמרתי לה שצריך להגיע לגיל מסוים בשביל תוכן מסוים. היא קוראת הכל, וזה שבספרות הזאת יש תכנים מסוימים, אני פחות אוהבת. חשוב לי מצד אחד לבדוק מה היא קוראת, ומצד שני לא להגביל יותר מדי, לתת לה חופש".

איך את עושה את זה?

״עכשיו באתי בפעם הראשונה לכנס וגם קניתי כרטיס להצגה, לראות על מה מדובר".

השעה עשר בערב, והיד עדיין נטויה. הנערות מתכנסות לפאנל בהנחיית אוזן־מלכה, שכולל את סופרות המקור של ההוצאה, ואת שחקן ובמאית ההצגה. הנושאים הנדונים סובבים ברובם סביב אהבה, כמובן: אהבת נעורים מול אהבה בוגרת, סוף טרגי לעומת סוף שמח, והשאלה אם הגשמה עצמית שווה הקרבה של האהבה.

״אני חושבת שבדור הזה שלנו, שהכל כזה דפוק, כיף לקרוא על אהבה רומנטית שהיא אמיתית וטהורה, מאשר לראות את מה שרואים במציאות", מסכמת טריפ.

מה רואים במציאות?

״דברים עצובים, להיות ביחד רק בשביל המין או ניצול אחד של השני. בספרים זה לא סתם זוגיות כי בא לי חבר, יש אהבה אמיתית וכיף לראות את זה. זה נותן תקווה".