ב־2021 הודיעה החברה שאחראית לשמירת המורשת של סופר הילדים הנפלא ד"ר סוס, שההדפסה של שישה מספריו תופסק בעקבות קריאות לחרם, לא פחות. כל זה בשל הטענה שיש בספרים אלמנטים שמציגים אנשים בצורה פוגענית ושגויה.
ב"רחוב תות סיפור לא פשוט" - סיפור על ילד שרואה ברחוב סוס ועגלה ומתחיל להגדיל אותם בדמיונו הקודח, מוזכר "סִינִי אוכל במקלות קטנים". באיור לצידו רואים איש מלוכסן עיניים חבוש כובע סיני מסורתי ומחזיק קערת אורז ומקלות אכילה. בספר "רוצה להיות מנהל גן חיות" ילדון מדמיין אילו חיות היה מביא לגן החיות לו היה אחראי לו, ויוצא למסעות ציד של חיות דמיוניות ברחבי העולם, כמו אריה עם עשר רגליים וחתול־פיל.
ובעוד נושא הציד וכליאת החיות עובר בשתיקה - תמות אחרות בספר דווקא חטפו מהקהל: המסע הדמיוני ל"הָרֵי זוּמ-בָּה-סוֹן, עם עוזרים. לְכֻלָּם יש עֵינֵי אלכסון", שמופיע לצד איורים שמתארים יצורי־אולי־אדם עם עיניים מלוכסנות ושפמים ארוכים; והנסיעה "לאִי אַפְרִיקָנִי, מָיֶרְקָה, לתפוס שם ציפור די גבוהה, מָזֶרְקָה", עם איור שמתאר אנשים שחורי עור, לבושים חצאית ועם חישוקים גדולים באפם.
"אלה תיאורים סטריאוטיפיים, מצמצמים ופוגעניים של אסיאתים ואפריקנים", זעקו המתנגדים, "הם לא ראויים להיות על מדפי הספרים של הילדים בעידן הנוכחי". העידן הנוכחי, במובן של העידן המכיל, המודע וה"נָעוֹר", בעיני המבקרים. נעור מלשון עֵר או התעורר, מה שמכונה באנגלית Woke, ושעד לא מזמן כונה גם פוליטיקלי קורקט. אז מה אם מדובר בספרים שאהובים על דורות שלמים, מלאים בהומור הפרוע, בדמיון העשיר ובווירטואוזיות הלשונית שכל כך מאפיינת את ד"ר סוס.
בוקר טוב!
ה־Woke הפכה לאחת המילים שהכי מאפיינות את העידן הפוסט־מודרני שאנחנו חיים בו. אותה תרבות, שפרצה לתודעת המיינסטרים בעקבות מחאות תנועת Black lives Matter, מדברת, כשמה, על מי שהתפכחו מאשליותיהם, וכעת מביטים במציאות נכוחה. היום ה־WOKE מתייחס בעיקר למי שמקדמים צדק חברתי (הצדק שצודק בעיני המוחים, כמובן) - מגזע ומגדר ועד סוגיות אקלימיות. וכמו כל מגמה תרבותית אחרת, גם תרבות ה־Woke חלחלה אל ספרות הילדים.
כך, למשל, בשינוי התא המשפחתי. המבנה הגרעיני המסורתי של אבא ואמא, עם 2.4 ילדים וכלב - איבד מבלעדיותו. היום אנחנו כבר רגילים ומצפים לספרים המציגים בפני הקוראים משפחות מסוגים שונים (חד־הוריות, חד־מיניות, יחידניות, מורכבות, משולבות ועוד), שכולן רלוונטיות ולגיטימיות לא פחות מהמשפחה המסורתית. והלגיטימציה הזו המשיכה והתגלגלה לספרים שדנים גם בזהות המגדרית של הילדים.
הקריאה להחרים ולצנזר ספרים אינה חדשה, אבל נראה שבשנים האחרונות קונספט הביטול הלך צעד קדימה. בחלקים נרחבים מארה"ב, למשל, אסור להקרין עוד במסגרות חינוכיות את הקלאסיקה הקולנועית "חלף עם הרוח" או להחזיק את הספר האלמותי "הרפתקאותיו של הָאקְלְבֶּרִי פִין"
ספרות הילדים הישראלית אמנם תמיד קצת מתעכבת אחרי השינויים בעולם, אבל גם לכאן זה הגיע. כך, למשל, תורגמו לעברית באיחור אופנתי ספרים כמו "שלושה לטנגו" מאת ג'סטין ריצ'רדסון, המספר על שני פינגווינים זכרים שמקימים משפחה בגן החיות של סנטרל פארק (תורגם לעברית ב־2012, אף שיצא במקור ב־2005); "אני ג'אז", שמספר את סיפורה של ג'אז כילדה טראנסית (תורגם לעברית כשמונה שנים אחרי שיצא באנגלית); ו"ג'וּלְיַאן הוא בת ים" המקסים, שבו ג'וליאן הבן מבקש להידמות לבת ים (יצא בישראל השנה, חמש שנים לאחר שיצא באנגלית).
השפעות נוספות של ה־WOKE קרו גם בגזרת הכוח הנשי. היום יש הרבה יותר גיבורות־ילדות חזקות ומובילות, בספרים כמו "הנסיכה בשחור" ו"המדריך לגיבורות על". כאן בולטות גם הסדרות הביוגרפיות על נשים מעוררות השראה, מהטייסת אמיליה ארהרט ועד גולדה מאיר הישראלית.
והן לא חייבות להיות גיבורות על, חברות במשפחת המלוכה או נשים ששינו את מהלך ההיסטוריה. הן גם יכולות להיות פשוט אדל - אותה ילדה חכמה שיודעת להכניס את עצמה לסיטואציות מסובכות ואז גם לצאת מהן, תוך שימוש בלשון חדה ומשעשעת.
וכאן תנועת המטוטלת ברורה: בזמן שה־WOKE, שמזוהה עם השמאל, קורא לביטול כל מה שנגוע בגזענות, באלימות מינית, בלהט"בופוביה ועוד - הימין קורא להחרים את מה שאינו תואם לערכיו ולעמדותיו. כך, השמרנים בארה"ב דרשו להוציא מספריות בתי הספר ומהספריות העירוניות את הספר "שלושה לטנגו" על שני הפינגווינים הזכרים, בטענה שהוא מעודד הומוסקסואליות, למשל.
ובזמן שהילדות הופכות לגיבורות, יהיו מי שיאמרו שהבנים נותרים קצת מאחור. ועל זה עולות שאלות נוספות, פוסט עידן ה־WOKE: האם הספרים הללו, ששמים את הגיבורות במרכז, לא מעבירים מסר שרק אישה שמשנה את העולם מגשימה את עצמה? האם להרגיש לפעמים חלשה ולא להצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית, זה לא לגיטימי?
כאן מבטלים בכיף
אחד הנושאים המוערים ה"חמים" של העשור האחרון בכלל ובספרות הילדים בפרט, הוא משבר האקלים. הנערה האקטיביסטית גרטה טונברג, שעשתה כותרות עולמיות כשהובילה מחאה פומבית מול מנהיגי העולם, הפכה דוגמה לכוח השינוי הטמון בילדים, ושימשה השראה לספרי ילדים שעסקו בה ובדרכה. שלושה מהספרים הללו גם תורגמו לעברית: "קוראים לי גרטה וביחד נציל את העולם", "גרטה והענקים" ו"גרטה: סיפורה של הילדה שרצתה להציל את כדור הארץ".
רק שבשבועות האחרונים היא החליטה שמומחיותה בנושא האקלים הופכת אותה גם למומחית במלחמה הנוכחית, ובחרה לנקוט עמדה פרו־פלשתינית ברורה, לצאת נגד ישראל ולקרוא לשחרור המיידי של עזה. מובן שטענותיה אינן מיודעות או מוסברות, אבל לא זו הנקודה. השאלה היא האם חוסר ההסכמה איתה (והכעס המוצדק עליה), הופכים את פועלה בנושא האקלים ללא רלוונטי? האם יש להוריד מהמדפים את הספרים שנכתבו בהשראתה, אף שאין בהם ולו שמץ התייחסות לישראל או לעזה?
הקריאה להחרים ולצנזר ספרים אינה חדשה, אבל נראה שבשנים האחרונות קונספט הביטול הלך צעד קדימה. בחלקים נרחבים מארה"ב, למשל, אסור להקרין עוד במסגרות חינוכיות את הקלאסיקה הקולנועית "חלף עם הרוח" או להחזיק את הספר האלמותי "הרפתקאותיו של הָאקְלְבֶּרִי פִין" של מארק טוויין, בטענה שחלקים גדולים מהם חוגגים את הדרום בתקופת העבדות. והדוגמאות נמשכות.
האג'נדה של תומכי הביטול ברורה: הם לא רוצים להמשיך להדהד את עליונות האדם הלבן, את קדושת המשפחה המסורתית ההטרוסקסואלית, את סטיגמת האבירים הבנים מול העלמות־נסיכות־במצוקה הבנות. ברור. הם חותרים לעולם מכיל, שמכניס אליו ציבורים שלמים שעד היום הודרו מהשיח. עולם שמאפשר להרבה יותר אנשים לראות ולהיראות. העניין הוא שהדרישה למחיקת ההיסטוריה ולביטול כל מי שלא עומד באותם סטנדרטים פרוגרסיביים מסיבה במקרים רבים נזק יותר מתועלת, ובעיקר - מחסלת את האפשרות לדיון מעמיק ולהבנה של קונטקסט תרבותי רחב.
תרבות ה־Woke אחראית להרבה שינויים נחוצים בעולם שלנו, ויש לה השפעה חשובה גם על ספרות הילדים. אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים הרבה יותר מדי מופעים שבהם האג'נדה עולה על הערך הספרותי, והספרים הופכים למעין פמפלט לעולם החדש, ולא לספרים שעומדים בזכות עצמם ופשוט מספרים סיפור טוב - יהיו הגיבורים אשר יהיו. לכן היום, כשאנחנו עמוק בתוך העידן הזה, כדאי שנישאר "מוערים", ולא נירדם וניפול לתהומות המפתים של הביטול ושכחת העבר.