ב־7 באוקטובר התעוררה מאירה ברנע־גולדברג אל תיבת ווטסאפ שהלכה והתמלאה בעשרות בקשות. ילדים והורים, גם מתוך ממ"דים ומקלטים, ביקשו שתצלם סרטון, או תתקשר לילד, תדבר איתו. הוא במצוקה בגלל המצב, אולי היא תוכל לעזור. היתה שם בקשה, למשל, מהוריו של ילד אוטיסט שסירב לצאת מתחת למיטה, ילדה שאחיה נהרג, ילדה על הרצף שאין לה ממ"ד בבית ורעש האזעקות מפחיד אותה מאוד. הפונים ידעו שהיא תעזור, ומייד. והיא באמת עזרה. אבל לפני שנעתרה, התקשרה לשתי פסיכולוגיות של ילדים, שידריכו אותה.
בצדק. היא סופרת ילדים ונוער, נכון; המצליחה ביותר בישראל, נכון; הבן שלה על הרצף האוטיסטי והיא מדברת וכותבת הרבה בנושא - אבל אין לה הכשרה טיפולית משום סוג. איך תדע לעודד או לתת עצה נכונה? היא חשבה שתדבר קצת על עצמה, על התמודדויות שהיו לה כילדה, סיפורים כאלה תמיד מחזקים ילדים. אלא שלהפתעתה, לא היה בזה צורך. הילדים העדיפו לדבר על כראמל, החתול הכתום השובב, החצוף אך טוב הלב, שיכול להפוך לרואה ואינו נראה - שמככב בסדרת ספרי הילדים שכתבה.
"אף פעם לא אמרו לי שאני סופרת טובה. תמיד אמרו לי שאני סופרת מוכרת, או סופרת שאהובה על הילדים. עד המלחמה באמת לקחתי את זה קשה. אם אמרו עלי משהו רע, ממש האמנתי בו. לא הבנתי למה כל כך כועסים עלי"
הם רצו לדעת מתי תתחיל העונה השלישית של כראמל בטלוויזיה (בחורף הקרוב), מתי יעלה המחזמר השני שמבוסס על הסדרה (בחנוכה הזה), מתי ייצא הספר השמיני (ממש השבוע). הם רצו לדעת על ספרי הקומיקס, על חדר הבריחה של כראמל, או סתם על הדמויות בסדרה ועל מה שעתיד לקרות איתן.
וכך, במשך שעות, באותו יום ובימים שאחריו, היא צילמה את עצמה בסרטונים ודיברה עם ילדים, בהתלהבות ובמרץ כדרכה, בטלפון ובזום. ואז, גמורה, הלכה לבכות במיטה. במקביל, היא ביטלה את כל סדנאות הכתיבה שהיתה אמורה לפתוח החורף. "זה הפסד כספי כבד", היא אומרת, "הפסד של 200 אלף שקל. וגם היה עלי לחץ עצום מצד הנרשמים, שביקשו לא לבטל. אבל לא הרגשתי מוכנה נפשית ללמד בימים האלה. אני צריכה להיות עם הילדים עכשיו. רק איתם".
עכשיו תורי
נפגשנו לכבוד היציאה של ספר הילדים השמיני בסדרת כראמל, "גברת בלום שולטת". התזמון בעייתי. חטופים, מלחמה, המצב הכלכלי על סף קריסה, ושוק הספרים קפוא. ספרים רבים, שהיו אמורים לצאת עכשיו, מחכים לימים טובים יותר, אבל עם כראמל לא מתעכבים. במכירה המוקדמת, בשבוע שעבר, קצב ההזמנות של המהדורה הראשונה (8,000 ספרים - מהדורה ענקית בקנה מידה מקומי) היה כל כך גדול, שההוצאה הדפיסה מייד מהדורה נוספת.
קבענו לשוחח אחרי מפגש שברנע־גולדברג ערכה עם ילדים במרכז התרבות בית אריאלה בתל אביב. ביקשתי להגיע קודם ולצפות בה משוחחת איתם. "בשביל מה לך?" שאלה ברנע־גולדברג. "הגיע תורי", עניתי, ושתינו ידענו שאנחנו סוגרות פה מעגל.
נפגשנו לפני כשש שנים, רגע לפני שהיא כבשה בסערה את שוק ספרי הילדים. באותו יום לשתינו היו מפגשים בבית ספר בהוד השרון. השעות שלנו לא חפפו, ופתאום ראיתי אותה במפגש שלי. בקול רם, בחיתוך דיבור שנשמע לי אז כמו של מ"כית בצבא ובקצב אוטוסטרדי, ביקשה להיכנס לצפות, כי "את סופרת ותיקה ומוערכת". הופתעתי. בעיקר משום שעדיין החזקתי מעצמי סופרת צעירה (היא היתה אז בת 39, אני 48). רגע לפני שהתיישבה בפינת הכיתה ביקשה לדעת מאיפה השמלה שלבשתי, היא חייבת כזאת לעצמה. למחרת היא כתבה את הפוסט הכי מפרגן שכתבו עלי בחיים. וגם רכשה את אותה שמלה בחמישה צבעים.
הרבה מילים נכתבו מאז, ספרים התפרסמו, מאות מפגשים עם ילדים התקיימו, וברנע־גולדברג הפכה לתופעה ידועה, אחת ויחידה. נדמה שלאף אחד מאיתנו אין דרייב כמו שלה, אף אחד לא משווק את עצמו כמותה, ואף אחד לא הפך פה ספר לעולם שלם - מהצגות וחדר בריחה, ועד למרצ'נדייז של יומני בית ספר, תיקים וקלמרים. אף אחד גם לא מוכר כמותה, מאות אלפי עותקים, ובוודאי לא מרוויח כמותה, רחוק־רחוק מזה. "בתחילת דרכי אמרו לי שמספרות ומספרים אי אפשר להתפרנס ושאני חייבת להתייחס לכתיבה כאל תחביב, אבל לשמחתי הספרים מפרנסים את המשפחה, וקניתי דירה חמודה בפתח תקווה. אמנם עם משכנתא, אבל בלי כראמל אין מצב שזה היה קורה".
מאירה אימפריה
מאירה ברנע־גולדברג נולדה, גדלה וחיה בפתח תקווה. כילדה חלמה להיות סופרת, כמו גלילה רון־פדר-עמית, שאותה העריצה. "כשהשתחררתי מהצבא ידעתי שלא ייצא ממני כלום אם לא אתארגן על עצמי", היא מספרת. "אז עשיתי רשימות מאוד מפורטות איך להגשים את החלום שלי, שהיה אז לנהל חנות ספרים. בדיוק נפתח סניף של צומת ספרים בקניון הגדול בפתח תקווה, והתקבלתי לעבוד כמוכרת. בתוך זמן קצר הפכתי למוכרת הכי מוכרת, ואז למנהלת החנות. הייתי מגיעה שעה לפני כולם, מכינה רשימת משימות לעצמי ולמוכרים האחרים. הם היו בשוק".
גם הנהלת צומת ספרים נדהמה מהדרייב ומההצלחה של העובדת הצעירה. היא התקדמה והתקדמה, וחלשה על תפקידים בכירים ברשת. מתישהו החליטה שבמקום למכור ספרים לאחרים, היא תמכור את שלה. אז היא עבדה בימים, ובלילות כתבה. הספר הראשון שלה ראה אור בשנת 2011, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", ופנה למבוגרים (ראשי התיבות שלו, ולא במקרה, מרכיבים את השם כראמל). הספר מתאר את הקשיים שהיא וחנן, בעלה, שאותו פגשה בעבודה בצומת ספרים - עברו במהלך טיפולי הפוריות, בתקווה להביא ילד לעולם.
הספר הצליח, וברנע־גולדברג המשיכה. היא כתבה עוד שני ספרי מבוגרים וחמישה ספרי ילדים - רובם מתבססים על חוויות מחייה הפרטיים. במקביל, התחילה לכתוב את סדרת "כראמל". היא חשבה שיהיו בסדרה שלושה ספרים, ושמייד תתחיל סדרה אחרת, שקשורה לבנה. אבל בספר השלישי, ב־2018, היתה הפריצה הגדולה: "זה היה אחרי שנים שרצתי מבית ספר לבית ספר, ההצלחה שלו הגיעה דרך הילדים. המבוגרים לא ידעו מי אני, אבל היתה אליו ציפייה, ובאמת, זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לימי החתימות מאות ילדים. ומורות גם התחילו לקרוא אותו בשיעורים, כי הכנסתי את ויש - דמות על הרצף האוטיסטי".
משם היא הרחיבה את הסדרה גם לספרי קומיקס, שמספרים סיפור של מציאות חלופית: מה היה קורה אם כראמל, במקום להיות חתול חכם בן 300, היה חתול צעיר בן 8. יש גם כראמל לקטנטנים, "כראמל אתה לא יכול לעוף" שמיועד לפעוטות, וביוני עתיד לצאת עוד אחד, על דמות מכראמל, גברת בלום, כשהיתה ילדה קטנה. מפה לשם צמחה אימפריה.
בענף הספרים נהוג לומר שאי אפשר לדעת למה ספר מסוים מצליח ואחר לא. שזה עניין של מזל. אבל אצל ברנע־גולדברג זה דווקא ברור: במשך עשור היא עבדה כדי ש"כראמל" יגיע לכמה שיותר ילדים. היא פוגשת ילדים בכמויות, לפעמים מאות במפגש, ומקיימת כמה וכמה מפגשים ביום - ככה לאורך כל שנת הלימודים. במקביל, היא מתחזקת את הקהילה שלה בפייסבוק (23 אלף עוקבים), וגם את קבוצות הווטסאפ לעדכונים, שבהן היא מתכתבת עם כ־3,000 ילדים והורים.
לפני ואחרי, היא דואגת לפקוד את חנויות הספרים באופן קבוע ולקבוע ימי חתימות - והיא עשתה את זה עוד הרבה לפני שמישהו שמע עליה. "התקשרתי למנהלי החנויות וביקשתי לבוא לחתום. אמרו לי, 'לא יבואו אנשים'. אמרתי 'לא נורא'. והגעתי. וגם אם בא ילד אחד, דיברתי איתו. ככה גם במפגשים. בהתחלה הגעתי בהתנדבות, והעניין עבר מפה לאוזן. לקח הרבה זמן, והמון מפגשים, עד שנהייתי מבוקשת".
"העתיד מאוד מפחיד אותי, כי אני יודעת שבכל רגע זה יכול להסתיים, ואני יודעת כמה אוהבים לערוף ראש של אנשים שהצליחו. אני יודעת מה יכול להיות, ואסור לי לאכזב. אני מפחדת לאכזב"
למפגש בבית אריאלה היא הגיעה אחרי ארבעה מפגשים בחיפה, והיתה אנרגטית ודרוכה, אבל נראה שהעייפות לא מעייפת אותה. "אני היפראקטיבית", היא מודה. "אני כנראה לא יכולה אחרת. אני חייבת לעשות כל דבר הכי טוב ועד הסוף. אפילו בתקופה הקצרה שעבדתי כמוקדנית של קופת חולים וצירפתי אנשים לביטוח המשלים, הייתי הולכת לאנשים הביתה, אחרי שעות העבודה, להסביר להם איך להסתדר איתו, כי ראיתי שלא הבינו את תנאי הביטוח ולא השתלטו על המידע. אנשים חשבו שזה חלק מהשירות של הקופה, הם לא ידעו שזה קורה בזמני החופשי ועל חשבוני. אני רוצה להיות הכי טובה במה שאני עושה".
בבית אריאלה היא חיכתה לילדים. היא עמדה בפתח האולם, בירכה לשלום כל ילדה וילד, שאלה לשמם, והציעה לכל מי שרוצה להצטלם או שהיא תחתום לו על ספר - לעשות את זה כבר עכשיו. "אני אדם חרד", הסבירה, "ואני לחוצה מכמויות של אנשים. אם בסוף המפגש כולם מתקדמים לעברי, זה יכול להיות 250 ילדים, אני ממש נלחצת. אני גם נותנת לאוטיסטים לעבור לקדמת התור, ותמיד חוששת שיכעסו עליהם ויהיה בלאגן. לפעמים - באירועים ענקיים, כמו בפסטיבל 'כראמל' בדיזנגוף סנטר (50 אלף איש הגיעו בשלושה שבועות שבהם הפסטיבל התקיים, תש"ט) - הייתי חייבת שיהיה איתי מישהו, בעלי חנן או חברה טובה, שיעזרו לי עם ההתקהלות. אני מסבירה את זה לילדים, והם עוזרים לי ומסתדרים בתור. פעם, בסוף אחד המפגשים הגדולים, בחלק של החתימות והצילומים - הכניסו את ההורים, ודווקא הם הרסו את התור, הציעו לילדים דרכים לגנוב אותו. ביקשתי מהם לצאת כדי לא לקלקל לנו".
לקבלת הפנים הזאת, טרום המפגש, יש אפקט מקרב, שנובע מכך שלברנע־גולדברג אין גינונים של כוכבת. יתרה מזו, היא גם מפחדת מהכתרים שקושרים לה. "כמו שמכתירים ככה יכולים להדיח, אני יודעת כמה אוהבים לערוף ראש של מי שהצליחו. במיוחד מפריע לי שאומרים שכראמל הוא הארי פוטר הישראלי. זה לא נכון, אלו נעליים גדולות מדי. והאמת, אני לא מרגישה כל כך מצליחה. אני שמחה כשאני רואה את הילדים מגיעים ואת נתוני המכירות, אבל זה לא שאני הולכת ברחוב ואומרת 'וואו, איזו מצליחה אני'".
ובתוך כל זה, יש גם מחשבות על העתיד. "העתיד מאוד מפחיד אותי", היא אומרת. "כי אני יודעת שבכל רגע זה יכול להסתיים, ואני יודעת כמה אוהבים לערוף ראש של אנשים שהצליחו. כשהתחלתי לכתוב את 'כראמל' לא ידעתי מה יהיה, ועכשיו אני יודעת מה יכול להיות, ואסור לי לאכזב. אני מפחדת לאכזב".
בודקת כל הזמן שנהנים
הגיעה השעה להתחיל את המפגש. באולם כבר התיישבו עשרות ילדים בגילי יסודי, קצת הורים, ואחים צעירים מדי, כולל תינוקות. ברנע־גולדברג הלכה לקדמת האולם, אחזה במיקרופון, הדליקה את המצגת, שלפה מהתיק שלט למקרן (יש לה עוד שלושה, למקרה שאחד ישתבש. וגם ערימה של סוללות) כדי שתוכל להזיז את השקופיות בהתאם לדיבור, והצהירה עד כמה היא שמחה לפגוש את הילדים, לראות אותם מחייכים, במיוחד בימים עצובים אלה.
"החיוכים שלכם הם הניצחון שלנו", קבעה את הטייקאוף שלה לסיסמה של המדינה. ואז, במהירות דיבור אוטוסטרדית, שנקטעת בפאוזות קצרות ומתוזמנות בדיוק, כאלה שנותנות מקום ליהנות מבדיחה או לעכל פאנץ', סיפרה על עצמה ועל יצירתה.
כך, למשל, היא הציגה את שמה, מאירה ("אתם יודעים כמה לא נעים לגדול עם שם של מישהי בת 103"), והמשיכה בדיבור על הרעיון לכתוב את "כראמל" (שילוב של סיפור על חתולים ועל מחברת רעיונות ששמרה מילדותה, ובה התחלה של סיפור. באותה הזדמנות היא יעצה לילדים הקשובים לכתוב רעיונות ולשמור אותם, כי אין לדעת לאן יובילו). עוד סיפרה על הילדים שצחקו עליה בבית הספר (כי דיברה "מצחיק" בשל בעיה בשמיעה. כדי שהקהל לא יתעצב בשבילה, מייד סיפרה שעשתה ניתוח כפתורים באוזניים ולמדה לדבר נכון אצל קלינאית תקשורת). היא סיפרה על הבן שלה, אבישי, ומה זה אומר שהוא אוטיסט ("הוא חושב אחרת. יש המון ילדים על הרצף האוטיסטי והם פשוט חושבים אחרת"), ועל הקשר שלו לדמות "ויש" בסדרה.
אחרי כל זה היא עברה לדבר על ההבדלים בין הספרים לסדרת הטלוויזיה, הראתה קצת דוגמאות, קטעי וידאו קצרצרים, ענתה לשאלות ועדכנה בפרטים חשובים - כלומר מועדים של אירועים הקשורים ב"כראמל" - הספרים, הטלוויזיה והבמה. כל העניין נמשך כשעה, שבמהלכה עיניה הגדולות שוטטו בין פניהם של הילדים. ברור היה שהם נהנים, מתרגשים מהדיבור על הדמויות ועל מה שעתיד לקרות איתן.
בכל הזמן הזה לא נראה שהתינוק הבוכה הפריע לה, גם לא ילדים או מבוגרים שיצאו ונכנסו, הזיזו כיסאות, גם לא ילד ששיחק בשקית פלסטיק רועשת או אחר שהתחיל לריב עם אמו. כל אלה לא הוציאו אותה מהריכוז, לא עצרו לה את השטף. היא לא העירה, לא דרשה שקט או התחשבות. רק לפני שהתחילה, ביקשה מההורים שייצאו מהאולם אם יצטרכו לדבר בטלפון, ומהילדים - לכבות ניידים.
לא הרגשת בכל זה? שאלתי אותה כשהאירוע נגמר, כי אני - כל סקוץ' של נעל יכול לנתק לי את חוט המחשבה. במפגשים שלי אני במאמץ עילאי לא לשמוע את כל הרחשים, הרעשים. בכי של תינוק, בהרצאה לקוראים צעירים, יכול לגרום לי לרצות לבכות בעצמי. היא ממליצה לי להשתמש במיקרופון.
"הוא יעזור לך לשלוט ברעש, להתגבר על הקולות שלהם. זה מה שאני דורשת מכל מקום שאליו אני מגיעה, מיקרופון ומזגן שעובד. ובקשר לרעשים ולהפרעות, הצלחתי לאמן את עצמי להתרכז רק בתגובות של צחוקים וחיוכים. אני בודקת כל הזמן שהם נהנים. אם מישהו נראה לי עצוב אני מנסה לשמח אותו. ובכל מקרה, אני רוצה להיות כזאת שאיתה משחררים, עושים מה שרוצים. אני בחיים לא מעירה, ואף פעם לא ביקשתי מילד שייצא. אם תינוק בוכה מאוד, רק אסתכל על אמא שלו, שאולי מיוזמתה תיקח אותו החוצה. תביני, זה עניין עקרוני: יש לי ילד אוטיסט, אם כל הזמן יתעמרו בו בגלל כל הרעשים והתזוזות, זה יהיה נורא".
"מי שאוהב - אוהב"
העניין האוטיסטי הוא מניע חזק אצלה, והיא מצליחה לחנך את הילדים והוריהם להבין, לקבל ואפילו ליהנות - כפרטים וכחברה - מהיתרונות שמציעה לנו קרבה לילדים על הרצף. על זה חייבים להעריך אותה, אפילו להתפעל. וגם על זה שהפכה ספר למוצר נחשק, אופנתי. כן, אני יודעת שיהיו שירימו גבה מהמילה מוצר. אבל אפשר להתעלות מעליה, מעל מה שהיא מסמלת, ולראות את מה שנראה לי כאמת פשוטה: ספר אחד שמספק חוויה טובה - יכול לפתוח את דלת הקסמים אל העולם הנפלא של הקריאה.
ברנע־גולדברג מספרת שהיא מתכננת עוד כמה ספרי "כראמל", ואז להתחיל סדרה חדשה. זה מפחיד אותה, היא אומרת, "זה אתגר מאוד גדול, לא להיות רק זאת שכתבה את 'כראמל'. נכון שגם ספרים אחרים שלי הצליחו, אבל אף אחד לא כמוהו, ואני לא רוצה להיות מזוהה רק איתו. כדי שהסדרה הבאה תצליח אצטרך לעבוד הרבה יותר קשה, להוכיח את עצמי וגם לשדל ולשכנע. זה מאוד מטריד אותי, אבל החלטתי שאתן לילדים לשפוט. אתעלם מהדעות של המבוגרים, כי או שהם אוהבים אותי או ששונאים, אין באמצע, ולקח לי הרבה זמן ללמוד שזה בסדר. אם הילדים יאהבו גם את הסדרה הבאה, סימן שאני סופרת טובה".
על השאלה אם היא סופרת טובה, ובעניין הדיון הפנימי שלה מול המבקרים, היא ענתה, בינה לבינה, רק לאחרונה. "אף פעם לא אמרו לי שאני סופרת טובה. תמיד אמרו לי שאני סופרת מוכרת, או אהובה על הילדים", היא מספרת. "ועד לאחרונה באמת לקחתי את זה קשה. אם אמרו עלי משהו רע, ממש האמנתי בו, למרות שזה לא מתמטי, זה לא עובדתי. לא הבנתי למה כל כך כועסים עלי. לאורך השנים נרגעתי קצת מול הביקורת, אבל עדיין בתוך הלב הרגשתי פגועה ועלובה. ואז הגיעה המלחמה, הגעתי למקומות עם ילדים שפונו מבתיהם, והם מאוד שמחו כשהגעתי. פתאום הבנתי שהנוכחות שלי יכולה לגרום להם אושר. באותו הרגע עשיתי קאט ואמרתי לעצמי שמי שאוהב אוהב, מי שלא - לא, מי שרוצה לרדת שיירד, אין לי שליטה על זה, ואני לא אקח את זה אישית יותר ובטח שלא אצטרך טיפול פסיכולוגי על העניין הזה. ופשוט שחררתי".
אנחנו יוצאות אל כיכר החטופים ומדברות על המפגשים עם הילדים. שתינו מרגישות שעכשיו הם חשובים יותר מתמיד, גם בשבילנו. גם אותנו הם מחזקים. אל מול פנינו פוסטרים של הביבסים, הילדים הג'ינג'ים, כפיר ואריאל, והאמא שיר. כשהיינו שקועות בשיחה, חמאס הוציא הודעה שרצח אותם. המציאות מכה. אין ניצחונות, אין חיוכים. בכיכר בוכים. "בגלל זה אני אומרת להם עכשיו בסוף כל מפגש שהחיוכים שלהם זה הניצחון שלנו", היא אומרת. "זאת אולי סיסמה, אבל זה מרומם את מצב הרוח. מרוב שאני אומרת את זה התחלתי להאמין בזה בעצמי. וזה טוב, שלא ייצא שאני משקרת להם".