"לא אוותר עד שאמחק את ה'עממי' הזה מכל השירים העבריים"

"אמי זיכרונה לברכה הייתה המורה הראשונה שלי לזמרה", נהג אליהו הכהן ז"ל לספר בהרצאותיו הרבות. "היא שרה לי את 'יש לי אח קטן מאד' ואת 'חמש שנים עברו על דן', ובלילה הייתה מרדימה אותי לצלילי השיר 'שכב בני שכב במנוחה'. בארץ ישראל 'תזרע בדמעה ותקצור ברינה', כך הדהדו באוזניי מילותיו של עמנואל הרוסי, מפיה של  אמי השומרת עליי מכל רע, בעודי מתנמנם. כילד, לא ידעתי שהשירה הזו תהפוך לימים לסם החיים עבורי, והפרק הראשי בסיפור חיי".  

אליהו הכהן, 88, שהלך השבוע לעולמו, קיבל בשנת תשע"ג (2013) את פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בין השאר, השופטים כתבו בנימוקים להחלטה שהכהן "הציל משכחה ודאית מידע חיוני ותוסס, המהווה מכלול עדויות על האפוס הציוני".

בראיון טלוויזיוני שנערך עמו לפני מספר שנים, סיפר הכהן בגאווה שבכל אלפי שנות היהדות בארץ, תמיד חי פה אדם בשם "אליהו הכהן". "יש לנו כרומוזום מיוחד", הוא אמר אז למראיין, ובכך אולי רמז על התשוקה הגדולה שלו לנסוע במעין מכונת זמן לַעֲבַר - שם התעמק בכל מאודו, וספציפית - בחקר ההיסטוריה הרחוקה של הזמר העברי. 

ובזמן שהכהן חקר את העבר, הוא חי את העתיד. כבר ב-1970 הוא החל להתמחות בעיבוד נתוני מחשב - תחום שנחשב אז עתידני לחלוטין. הוא היה חלוץ במחשוב בתחום הבנקאות, ותיכנת והתקין את הכספומטים הראשונים במדינה.

מאחורי השירים

הייתה זליגה בין התחומים. לא אחת הכהן נדמה כמעבד נתונים אנושי, כשצלל עם פנס ממוקד אל הערפל הכבד שכיסה את סיפורו של הזמר המקומי. הוא  עיבד מידע, חיבר עדויות ולא פעם חשף מי היו מחברי היצירות, שעד אותו הזמן היו עלומים.

מסעותיו של הכהן בזמר העברי העלו ממצאים רבים: הוא גאל שירים רבים מתיוגם כ"עממיים" בכך שזיהה את יוצריהם ושפך אור על נסיבות חיבורם. באוצר מחקריו ניתן למצוא את תולדותיו של "התקווה", ההמנון הלאומי - שם פרש את גלגוליו משיר עם להמנון, בעודו רושם את כל 113 השירים שהוצעו כהמנון מהמאה ה-19 ועד היום.

במחקרו החלוצי: "התקליט העברי – סיבובים ראשונים" סקר את ראשית ההקלטות של הזמר המקומי, וחשף לראשונה את העובדה ששירי זמר עבריים הוקלטו כבר בשנת 1892 על גלילי פונוגרף. אחד מגילוייו החשובים היה מציאת מספר פזמונים של המשורר נתן אלתרמן, שלא היו ידועים לציבור או לאקדמיה.

הוא פרסם מאות מאמרים בנושאי זמר ותולדות ארץ ישראל, כשבין גילויו אפשר למנות את זיהויו של זאב יעבץ כמי שקבע את ט"ו בשבט כחג נטיעות, וכן את העובדה שעץ האקליפטוס ניטע בארץ שני עשורים לפני ייסוד המושבות. בכך הפריך את הדעה הרווחת כי העץ הובא לארץ על ידי הברון רוטשילד לצורך ייבוש הביצות. במקביל, במהלך השנים הללו, עסק גם בחקר ההיסטוריה של המחשוב בישראל ופרסם מאמרים על כך בכתב העת המקצועי לעיבוד מידע  "מעשה חושב".

במסעו אל תולדות הַזֶּמֶר אסף לספרייתו עשרות אלפי ספרים, פנקסי שירונים, מחברות ותווים. הכהן השכיל להנציח את קולם של אנשי העלייה הראשונה. הוא הקליט את שיריהם ושמע ממקור ראשון על הווי חייהם והלכי רוחם. באוצר ההקלטות הנדיר הזה הם נזכרו, זמרו, דיקלמו וסיפרו את סיפורם, וכך, למעשה, היו העדים האחרונים לתרבות והווי התקופה. 

הכהן, שהחל במסעו לשימור הזמר העברי בסוף שנות ה-50, כששירת כמפקד חוות הגדנ"ע בבאר אורה, החליט אז לקבץ ולהדפיס לחיילים אסופת שירים, על מנת שישירו ביחד. אחד השירונים הגיע לידיו של איש קול-ישראל, המוסיקאי מאיר הרניק, שהזמין את הכהן לתוכנית "יין ישן נושן". הכהן הגיש את התכנית במשך ארבע שנים, ובנוסף, החל לפרסם מאמרים באכסניות שונות על ממצאיו.

אחר כך הנחה עם דן אלמגור בערוץ הראשון את התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה התארחו מיטב יוצרי הזמר העברי. בהמשך הוא הנחה את סדרת התוכניות "על הדשא", שהוקלטה בקיבוצים ברחבי הארץ. את מחקריו על הזמר העברי, תולדותיו ויוצריו, פיתח הכהן כפרויקט אישי, מיוחד לו, בלי שום רקע מוסדי, סיוע ציבורי או שילוב קריירה אקדמית בתחום.

את המחקרים עשה מתוך תחושת עמוקה של שליחות. את התמקדותו בתחום הזמר שאותו כל כך אהב הוא הסביר כך: "כשם שלהיסטוריה יש שירים, כך לשירים יש היסטוריה. שיר זמר איננו צירוף של מילים וצלילים בלבד. שירים הם פרקים בהיסטוריה. הם ליוו את ההתרחשויות בארץ וליבו אותן. ניתן ללמוד על כל תקופה דרך שיריה. מחבריהם של רבים מהשירים צוינו כ'עממי', בלי לבקש לעצמם פרסום אישי. לא אוותר עד שאמחק את ה-'עממי' הזה מכל השירים העבריים".