יש הפסקת חשמל, אנחנו בממ"ד. מחבלים חדרו ליישוב שלנו", זו ההודעה שקבלתי משני, חברה שלי, בשבת בבוקר. הודעה שגרמה לי להפסיק לנשום. בהתחלה עוד שאלתי "ולא באים לחלץ אתכם?", שאלה שנראתה הגיונית בעולם שהכרתי עד אז. חשבתי שזה עניין של דקות עד שהצבא יגיע, אבל ככל שהשעות נקפו וההודעות נמשכו, כך הבנתי שאנחנו באירוע חריג. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי חוסר אונים מוחלט.
ידעתי שאני חייבת לעודד את הילדים שלה ברגעים האלה, של שעות ללא חשמל, מים ואוכל בממ"ד. רגעים של חוסר ודאות. הקלטתי סרטון עידוד, ואחרי שהבנתי שהוא שימח אותם - פניתי לשחקני סדרת הטלוויזיה "כראמל". ביקשתי גם מהם לצלם סרטונים מחזקים. לא ידעתי אם זה מה שהילדים צריכים עכשיו, אבל החלטתי לנסות.
זה עבד. "הילדים רואים את הסרטונים בלופים, זה מאוד עוזר", כתבה שני, ובאותה נשימה סיפרה שארבע מחברותיה הפכו לאלמנות. בכיתי. היא, לעומת זאת, שישבה ליד הילדים, לא יכלה לבכות.
ב־9 באוקטובר, יומיים אחרי כן, שני ובני משפחתה פונו מהיישוב. הם מתאוששים עכשיו באחד המלונות באילת.
בימים הבאים הטלפון שלי הוצף הודעות: "אני מבקשת, רק אם את יכולה, שתצלמי סרטון עידוד לילדה שאיבדה את אח שלה, והדבר שהיא הכי אוהבת זה את הספרים שלך".
אני משתיקה את הקולות ושואלת את עצמי מדי יום שאלה אחת: "אז מה בעצם התפקיד שלי כסופרת בזמן מלחמה?" בעזרת הילדים קיבלתי את התשובה - התפקיד שלי הוא לספק להם את הטוב שיגיע, את העתיד, את התקווה
"את יכולה בבקשה להקליט סרטון חיזוק לשני הבנים שלי? הם מתחת למיטה עם הספרים שלך ומסרבים לצאת משם. חשבתי שאם הם ישמעו אותך זה יעזור להם".
"אפשר בבקשה הודעה מחזקת לילדה שאיבדה את אמא שלה?"
קראתי את מאות ההודעות והתחלתי לרעוד. "מה אומרים לילדה שאיבדה את אמא שלה? איך מעודדים מרחוק ילדים בחרדה? איך מנחמים ילדים וילדות שאיבדו בית?"
התייעצתי עם כמה פסיכולוגיות, שטפתי פנים, נשמתי נשימה עמוקה, לקחתי את הטלפון והתחלתי לצלם סרטונים. חמש ושש שעות בכל יום, הקלטות ושיחות טלפון, ולאחר מכן נפלתי למיטה בוכה, צללתי לשינה נטולת חלומות בזכות כדורי שינה.
לפני המלחמה סירבתי לחתום על עצומות והשתדלתי לא לכתוב את דעתי הפוליטית ברשתות החברתיות. יש רגע בחיי אמן, שבו הוא מבין שהוא שם בשביל משהו גדול יותר. הרגשתי, למרות הנזיפות שקבלתי והלחצים שהופעלו עלי, שהתפקיד שלי הוא לחבר בין השברים בעם, לאחד, להקשיב לצדדים. לגשר, גם אם קשה להבין את מי שחושב אחרת. היו שזלזלו בתפקיד שלקחתי על עצמי, הם רצו לשמוע קול ברור: "את איתנו או נגדנו?"
"יש לך תפקיד כסופרת!! המילים שלך הן כוח! תכתבי!"
מה שהם לא הבינו זה שאני מבצעת בדיוק את התפקיד שלי. אני יודעת שלמילים יש כוח, דווקא בגלל זה אני בוחרת אותן בקפידה. בחרתי לאהוב, בכוח! בחרתי לשתוק כשצריך (וכולם יודעים שזה הדבר שהכי קשה לסופר לעשות). בחרתי להילחם ולהשמיע את קולי, כשהרגשתי שהמטרה משרתת את כל עם ישראל. שמרתי על הנפש שלי, שמרתי על הנפש של הבן שלי. כעת התפקיד קיבל תפנית.
יכול להיות שהיום, בניגוד לעבר, התפקיד של אנשי הרוח הוא דווקא לייצר שקט, ולא להוסיף לרעש. לדייק, לא להכביר. התפקיד שבחרתי בזמן המלחמה הוא להציע נחמה, לא לקדם סדר יום
"על מה את מדברת עם הילדים?" שאלה אותי חברה. התשובה שלי הפתיעה אותה. אולי היא גם תפתיע אתכם. בהתחלה אני מעודדת, מחזקת, מספרת על עצמי כילדה במלחמת המפרץ. אבל האמת היא שכשהם שואלים שאלות - הם לא מדברים איתי על המלחמה. הם רוצים לדעת אם הספר השמיני בסדרת "כראמל" יראה אור בחנוכה כמו שהבטחתי. הם רוצים לדעת מתי תעלה העונה הבאה של "כראמל" בטלוויזיה, ואם ההצגה השנייה של "כראמל" תבוטל או שרק תידחה. במילים אחרות, הם רוצים תקווה. הם רוצים שאבטיח שיש עתיד, שיש להם למה לצפות. שמתישהו - המלחמה תיגמר.
אבל - יש אבל. אני שומעת את מי שאומרים: "את פחדנית! יש לך קהל, יש לך עוקבים! נושאים אלייך עיניים. את יכולה להשתמש בכוח שלך להגיד את דעתך! דעתך חשובה!"
אני משתיקה את הקולות ושואלת את עצמי מדי יום שאלה אחת: "אז מה בעצם התפקיד שלי כסופרת בזמן מלחמה?" בעזרת הילדים קיבלתי את התשובה - התפקיד שלי הוא לספק להם את הטוב שיגיע, את העתיד, את התקווה. לכן, דווקא עכשיו, בחרתי לצמצם את המעורבות שלי ברשתות החברתיות, עד כדי כמעט להתנתק. הבנתי שדעתי על נושא כזה או אחר לא ממש חשובה עכשיו. "מצפים מאיתנו לדבר על המצב", ניסתה חברה להאיץ בי. "אנחנו, הסופרות, חייבות להביע עמדה נחרצת", היא אמרה.
אבל המילה הזו, "נחרצת", מפחידה אותי. אנחנו לא חייבות להביע עמדה על כל דבר, ובטח שלא עמדה נחרצת. מותר לי להיות מבולבלת כמו כולם, מותר לי להמתין עם הנחרצות.
"אבל את סופרת! זה התפקיד שלך!" ננזפתי שוב. לדעתי המחשבה הזו מיושנת. בעידן שבו כל אחד יכול לבטא את דעתו ולפרסם אותה לעשרות אלפי קוראים, מדוע דעתי חשובה מדעתה של תלמידה שלי, שבעלה נמצא במילואים כבר חודש, או מחברה שאבא שלה נחטף לעזה?
בהתחלה אני מעודדת, מחזקת, מספרת על עצמי כילדה במלחמת המפרץ. אבל האמת היא שכשהם שואלים שאלות - הם לא מדברים איתי על המלחמה. הם רוצים לדעת אם הספר השמיני בסדרת "כראמל" יראה אור בחנוכה כמו שהבטחתי
דעתי חשובה כשאני מדברת על נושאים שאני מבינה בהם באופן מיוחד, ואז אני גם יכולה לשמש בהם עוגן. הרי פעם לא היו הרבה "מילים" שהסתובבו במרחב. סופרים עלו לכיכרות העיר ודיברו, עיני העם היו נשואות אליהם כדי להבין מה הם מרגישים, מה הם חושבים - ולנסות לנסח לעצמם את המחשבות דרך המילים של אותם סופרים קאנוניים. היום יש דמוקרטיזציה מוחלטת של דעות, וכל אחד משתף ברחשי ליבו. בנימי מחשבותיו. יכול להיות שהיום, בניגוד לעבר, התפקיד של אנשי הרוח הוא דווקא לייצר שקט, ולא להוסיף לרעש. לדייק, לא להכביר.
התפקיד שבחרתי בזמן המלחמה הוא להציע נחמה, לא לקדם סדר יום. מאוד מפתה עבורי לחשוב שיש לי תפקיד אחר, שאני יודעת משהו שאחרים לא יודעים, שאני חכמה וחשובה - אבל זה לא נכון. כשאני חושבת לפרסם משהו בזמן המלחמה - ואני יודעת שיתייחסו לדברים שאני כותבת אחרת, דווקא בגלל שאני סופרת - אני קודם שואלת את עצמי: האם המילים שאכתוב מפלגות? האם המילים שאכתוב עלולות לפגוע? האם הדברים יכבידו על הקוראים בשעה הקשה הזו? אם התשובה על אחת השאלות חיובית, אני בוחרת לשתוק. גם כשזה קשה, גם כשזה קורע אותי מבפנים. ומול זה, אם אחשוב שאצליח לרומם את רוחו של אדם אחד, גם אם רק אחד - אכתוב.
אני ממשיכה לצלם סרטוני עידוד, אני מפעילה קבוצות ווטסאפ עם אלפי הורים שמעבירים ממני לילדיהם מסרים ותכנים שמעודדים ומשמחים אותם, אני משוחחת עם ילדים בטלפון ובשיחות בזום, שולחת תרגילי כתיבה מרגיעים, מתכתבת, שולחת הפתעות, אבל גם מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. ילדים רבים ממתינים לספרים שלי, והם לא יתאכזבו. התפקיד שלנו לא יסתיים עם שוך הקרבות, אנחנו הסופרים ניקח חלק במערכה הקשה לשיקום המורל הלאומי. אנחנו נגיע לכל מקום במדינה, נילחם על נפשם של כל ילדה וילד, והחיוך שלהם יהיה הניצחון שלנו.