"לב מה" הוא ספר שיריו הראשון של צבי מרדכי שטיינר, משורר בן 30 שחי עם אשתו וחמשת ילדיהם בחוות מעון - התנחלות קהילתית־דתית חקלאית בהר חברון. ציון הפרטים הביוגרפיים הללו אינו בגדר רכילות, אלא בשר מבשרו של הספר, שכן "לב מה" צומח מהביוגרפיה של שטיינר ושיריו משתרגים בה.
עד כדי כך חזקה הנוכחות הביוגרפית, שנדמה ששטיינר גזר על עצמו לגלות הכל ולא לעמעם דבר, או לכסות על הממשות במילים מופשטות. אשתו אורית מופיעה בספר בשמה, שמות הילדים גם הם מופיעים, והקינה הנמשכת על האח היא לא "רק" על אח מת, אלא על אח שהתאבד, ואף אופן ההתאבדות עצמו מצוין: "אוֹ שֶׁאָחִי שֶׁקָּפַץ לִפְנֵי שָׁנָה מֵהַמִּרְפֶּסֶת / וּמָחָר אַזְכָּרָתוֹ / יוֹאִיל בְּטוּבוֹ לִזְרֹק לִי מִלָּה". גילוי הלב הגמור הזה, שמתווספים אליו אוזן מוזיקלית להפליא ואומץ לכרוך את היומיומי ואת הגופני עם הנשגב, הופכים את הספר הזה ללא פחות מנהדר.
המוזיקליות של שטיינר באה לידי ביטוי בטון ובתנועה של שורות השירים, ואוזנו כרויה כל העת למנגינות ולקולות המגיעים מבחוץ, במיוחד לאלה המזרחיים - לקולות המואזין ולקול הזמר הפרסי, כמו גם לצלילים שמפיקים כלי הנגינה הסנטור והטאר.
ההחלטה הפואטית של שטיינר לחשוף הכל אינה זרה לסוגת השירה. ראשית: בשירה, לעומת הסיפורת, הציפייה היא לקרבה גדולה יותר בין המשורר לבין מי שמדבר בשיריו. שנית: המודרניזם העמיד כבר במאה שעברה את שירת הווידוי על כל ענפיה. ובכל זאת, אצל שטיינר הביוגרפיה הקונקרטית נוכחת עד כדי כך, שאי אפשר לא לחשוב שהיא מושפעת מהז'אנר הממוארי, המתעד זיכרונות שבונים סיפור חיים.
הממואר, שהפך דומיננטי מאוד גם בזכות אנני ארנו, זוכת פרס הנובל האחרונה (שספריה "האירוע" ו"לא קמתי מהלילה שלי" תורגמו לעברית), הפך נפוץ בקרב הסופרים הישראלים יותר מכל ז'אנר אחר של סיפורת. "שרב ראשון" מאת דורי מנור, "שבעה ימים אביב בשנה" מאת סיון בסקין ו"על השעות השבורות" מאת ריקי כהן - אלו ואחרים הם ממוארים שנכתבו על ידי משוררים, ואולי לא במקרה. הכניסה של סיפור החיים המפורט אל תוך שירתו של שטיינר, תוך ניסיון להתמודד עם האופן שבו מעצב הזיכרון את הסיפור - מציעה אפשרות מפותחת יותר של תנועה חופשית בין הז'אנר הממוארי לז'אנר השירה.
מפתיע לכן שארבעת השירים הפותחים את הספר אינם ביוגרפיים, אלא סובבים סביב מושגים רעיוניים כמו אהבה, אמת, אור, שירה ומוזיקה. הבחירה של המשורר, ואולי גם של העורכת נועה שקרג'י (שידה הטובה ניכרת כאן מאוד), לפתוח את הספר בשירים הללו, היא בחירה מצוינת. כל אחד מהשירים מציג את האפשרויות הקוליות של שטיינר ואת המנעד המוזיקלי הרחב שלו, עוד לפני שהוא עובר לסיפור הממשי.
הנה, למשל, הבית הפותח את השיר הראשון: "הָאֱמֶת שֶׁשָּׁכַחְתָּ אֶל מִי אַתָּה / כּוֹתֵב שֶׁשָּׁכַחְתָּ אֶל מִי / הָאֱמֶת שֶׁשָּׁכַחְתָּ / אַתָּה הָאֱמֶת / שֶׁאַתָּה הוּא הַיֶּלֶד-אֱמֶת / לִנְטֹר אַהֲבָה שֶׁזָּכַרְתָּ / בַּנִּסְתָּר שֶׁלִּשְׁמוֹ הוּא שֶׁלְּךָ". החזרה על המילים "שכחת" ו"אמת", והקצב שנוצר במעבר משורה לשורה, מתלכדים למעין הלמות תופים שמלווה תפילה המופנית אל הזיכרון ואל החושים, ובו בזמן זו תפילה שיש בה ממד דתי מרומז בקריאה אל הנסתר. כבר כאן אפשר לראות ששטיינר נמנע מלייפות את הדברים. האהבה, למשל, אינה אידיאלית, ועבורו זו הנחת יסוד. שם הפועל "לנטור" שמצטרף אל המילה "אהבה" מצווה לא רק לשמור עליה, אלא לשמור על הטינה כלפיה וכלפי האופן שבו התעצבה בזיכרון במשך השנים.
המוזיקליות של שטיינר באה לידי ביטוי בטון ובתנועה של שורות השירים, ואוזנו כרויה כל העת למנגינות ולקולות המגיעים מבחוץ, במיוחד לאלה המזרחיים - לקולות המואזין ולקול הזמר הפרסי, כמו גם לצלילים שמפיקים כלי הנגינה הסנטור והטאר.
המילה "מוזיקה" עצמה חוזרת שוב ושוב בשיריו של שטיינר: "הַאִם זֹאת הַמּוּסִיקָה וְאִם זֹאת הַמּוּסִיקָה / מִי יֵדַע מִי יֵדַע אֶת עֵינַי / שֶׁרַק לֹא יָשַׁנְתִּי שֶׁרַק סִיָּמְתִּי לְהִוָּאֵשׁ". השורות האלה שולחות אותנו אל שירו של נתן זך "תיאור מדויק של המוזיקה ששמע שאול בתנ"ך": "הַאִם זֹאת הִיא הַמּוּסִיקָה / שֶׁשָּׁאוּל צָרִיךְ הָיָה לִשְׁמֹעַ / לְעֵת כָּזֹאת?". ובכלל, נראה ששטיינר אוהב מאוד את שירת זך, והוא פונה אליה גם במקומות אחרים - כמו "אֶת מִי אֲנִי מְהַלֵּל אִם אֶת הַבְּרִיאָה" ו"וְהִנֵּה אֵין בּוֹ דֹּפִי", שרומזים לשירו של זך "אני רוצה תמיד עיניים", מתוך הקובץ "כל החלב והדבש".
הנטייה של שטיינר לשירת זך המוקדמת מפתיעה מעט, משום שמה שהתקבע בתודעה הפואטית כ"נוסח זך" מתרחק מהביוגרפי ומ"האני" הפרסונלי, שאליהם חותר שטיינר. משוררים לא מעטים שמפרסמים בכתב העת "יהי, כתב עת פואטי־פוליטי", שיש להניח בזהירות ששטיינר קרוב אליו מבחינה אידיאולוגית, מהדהדים אף הם את זך. שורותיו של תות הרמס סאטורי "טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת./ חוֹזֶרֶת לְעוֹלָם./ חוֹזֶרֶת טָעוּת לְעוֹלָם / חוֹזֶרֶת" מזכירות את משחקי החזרות של זך; השורות מתוך שירו של אמרי פרל "רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ, בְּנִי אֲהוּבִי / שֶׁנִּסִּיתִי בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת / שֶׁרָצִיתִי כָּל כָּךְ לִהְיוֹת אֲמִתִּי" רומזות לשירו הידוע של זך "רגע אחד שקט בבקשה"; והשיר "קריאה מודרכת: נקודות למחשבה" מאת עמרי שרת משלב אף הוא ציטוטים מתוך "רגע אחד שקט בבקשה", ומתוך שיר ידוע נוסף של זך - "שימו לב לסגול הרועד".
העובדה שהמשוררים הללו חוזרים אל שירת זך מעניינת במיוחד, לאור העובדה שמשוררי ערס פואטיקה שפרצו אל השירה העברית לפני כעשור ביקשו ליצור פואטיקה חדשה, ודווקא להתרחק ממנו. רועי חסן, אחד ממשורריה הבולטים של הקבוצה, אף התוודה בשירו "במדינת אשכנז" ששרף את הספרים של נתן זך. אצל שטיינר, לא זו בלבד שאין סתירה בין הקולות מהמזרח לקולותיה של שירת נתן זך - אלא שהם משתלבים ומעשירים את המנעד המוזיקלי.
כנותו של שטיינר כובשת, ונדמה שלא רק את נתן זך הוא קרא, אלא גם את שירתו של יעקב ביטון, שהשפעתו ניכרת מאוד בספר הזה: "תִּרְאוּ אוֹתָנוּ / הָרַדִיָאטוֹר הִתְקַלְקֵל לָנוּ / כָּל הַשְּׁקָעִים בַּסָּלוֹן מִלְּבַד אֶחָד נִשְׂרְפוּ / אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמַּשְׂכִּיר בְּסוֹף חֹדֶשׁ תְּשִׁיעִי / אֵין לְמִי לְהִתְלוֹנֵן".
המשך השיר שובר לב ממש, בערבוב בין הניסיון לבנות חיים חדשים כשאפשרות הנסיגה אל אלה הישנים נוכחת כל הזמן, מאיימת בשכחה ומאיימת על הבית הקיים: "לְכֻלָּם כָּאן מִלְּבַדֵּנוּ יֵשׁ אָח / אִם לֹא שֶׁהַבִּקְתָּה בַּמִּדְרוֹן הַמִּזְרָחִי / הֵיכָן שֶׁהָרוּחַ מַרְעִישָׁה רַק בְּצַמָּרוֹת / אִם לֹא שִׁכְבַת הַבִּידוּד שֶׁל הָעֵץ עַל הַגֶּבֶס / כְּבָר הָיִינוּ נְסוֹגִים לְהוֹרִים".
גם החוויה הקהילתית נוכחת בעוצמה, והיא נובעת אולי גם מתחושת הפחד הקולקטיבי: "אוֹמְרִים שֶׁלֵּילוֹת הַסְּעָרָה הֵם הַמּוּעָדִים בְּיוֹתֵר / לִפְשִׁיטוֹת הַשְּׁכֵנִים מִטּוֻאֲנִי / שָׁנָה שְׁלֵמָה הִסְתַּרְתִּי מֵאִשְׁתִּי שֶׁהַמַּנְעוּל לַבַּיִת פִיקְטִיבִי / אֶתְמוֹל הִיא גִּלְּתָה / הָאֶקְדָּח מֻחְבָּא בְּכַסֶּפֶת לֹא מֻבְרֶגֶת / שֶׁרַק שְׂמִיכָה מְכַסָּה". אבל הפחד הזה מגיע אל שטיינר כשמועה, וכך הוא נוגע אך בשוליה של האידיאולוגיה, לא מתמסר אליה עד הסוף, וטוב שכך: "וְצוֹפֶה עַל עַרְבִים וְאָנַרְכִיסְטִים שֶׁמְּטַפְּסִים מֵהַכְּפָר / גָּר כָּאן עַל הָהָר מוּל הַמִּדְבָּר בְּתוֹךְ שֵׁבֶט קָטָן / שֶׁל אוֹהֲבִים פּוֹרְעֵי חֹק בֵּין יְהוּדִים וַעֲרָבִים / מְתוּנִים יוֹתֵר וּמְתוּנִים פָּחוֹת יֵשׁ לִי / יָד פְּשׁוּטָה שֶׁל שְׁכֵנוּת וּקְרִיאַת שָׁלוֹם".
הכנות ששטיינר מחויב לה מתנגדת לאידיאולוגיה הקהילתית, והסתירה הרגשית הזאת ניכרת לאורך כל הספר: "[...] הַהַזְלְגָה שֶׁל הַשִּׁיר אֶל הַחַיִּים / לָתֵת לוֹ לִפְשׂוֹת עַל חֶלְקָה אַחַר חֶלְקָהּ / מֵהֶעָתִיד לֶעָבָר וַחֲזָרָה / כְּמוֹ מִתְנַחֵל צְמֵא אֲדָמוֹת / כָּל מָה שֶׁקָּשׁוּר לְכֶסֶף כָּל מָה שֶׁקָּשׁוּר לְבִירוֹקְרַטְיָה / כָּל מָה שֶׁקָּשׁוּר לִפְרֵדוֹת שִׁעֲמוּם וְרָעָב"; ובמקום אחר: "אֲנַחְנוּ עֲמֵלִים וְאוֹכְלִים / מִשְׁתַּדְּלִים לְהַסְתִּיר אֶת הַתְּהוֹם". זהו רק ספר השירים הראשון של שטיינר. יש למה לצפות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו