על פערי דורות, הזדקנות ופרידה: חצי שנה לאחר מותו, ספרו האחרון של מאיר שלו יוצא לאור

פחות מחצי שנה עברה מאז מותו של מאיר שָלו, אחד מהסופרים החשובים והנפלאים של ישראל, שהספיק, ממש לפני שחלה, לכתוב עוד ספר ילדים אחד אחרון ובכך לסגור מעגל סימבולי: גם ספרו הראשון, שנכתב בשנת 1982, היה ספר ילדים - "הילד חיים והמפלצת מירושלים".

כמו כל ספרי הילדים שלו, גם "נֶכֶד קָרָטֶה וְסַבָּא סְנוֹקֶרֶת" כתוב בווירטואוזיות ובמשחקיות הנדירה של שָלו, ומחבר בין האישי לכללי. כך, במרכזו עומד קשר עכשווי בין סבא לנכדו, ולכל אורכו שָלו מפזר בעדינות תובנות על נושאים כמו הזדקנות, הדדיות וזיכרון.

כבר בעמוד הראשון אנחנו נחשפים לסלי בן ה־7, הגיבור. ובעוד המילים שפותחות את הספר מזמינות את הקוראים לשקוע בסיפור החדש - האיור של מישל קישקה עוצר אותנו מלצלול מייד לתוכו.

האיור הפותח את הספר חוגג את המורשת של שָלו, ואת העושר הספרותי שדורות של ילדים גדלו ועוד יגדלו עליו. במרכזו עומד סלי, שאוחז באחת מידיו את "הטרקטור בארגז החול", על המדפים לידו עומדים הספרים "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני", "קרמר החתול ישן כל הזמן", "גינת בר" ו"השן שהתנדנד לה הילד". במיטה שוכב "אריה בלילות", ועל הקירות תלויים האיורים המוכרים של יוסי אבולעפיה מתוך "הכינה נחמה" ו"אבא עושה בושות".

זוהי תמונה של ילדוּת ישראלית, של ארבעה עשורים של ספרות שגדלנו עליה ושגידלנו עליה את ילדינו. זו ילדוּת שמספרת מי אנחנו כחברה, אילו ערכים אנחנו רוצים להנחיל לילדינו, ומעל לכל - מהי ספרות טובה. זו שלא שוכחת שתפקידה הראשון הוא הנאה.

כוח, אומר שָלו, הוא תולדה של ביטחון עצמי שיש לו שני מנועים. מנוע פנימי של אמונה ביכולות שלך, ומנוע חיצוני של תמיכה ואהבה מהסובבים אותך. ובאמת, אין שום אקט אלים שמתרחש בפועל במציאות של הספר. הכוח האמיתי הוא לא הכוח הפיזי, אלא כוח הדמיון

באחד מהראיונות שנתן שָלו הוא אמר: "שום רומן גדול למבוגרים, כולל 'לוליטה', 'מובי דיק', 'לקסיקון משפחתי' וכל מיני ספרים אחרים שאני אוהב, לא הסב לי עונג, עניין והתפעמות כמו ספרי הילדים שקראתי בגיל 5". ואולי זו הסיבה להצלחת ספריו, והעובדה שגם הישנים שבהם רלוונטיים ואהובים היום לא פחות מכשיצאו לאור.

שָלו משתמש בחומרי היומיום כדי לטוות את סיפוריו - ילדים והורים, סבים וסבתות, כינים, טרקטורים, צלחות וחתולים. המקומי והמוכר מתחברים תמיד למשהו גדול יותר, אוניברסלי.
גם ב"נֶכֶד קָרָטֶה וְסַבָּא סְנוֹקֶרֶת" אין ילד יוצא דופן או סופר־סבא. הגיבור הוא סלי, בן 7, שאוהב לשמוע סיפורים, לקלוע לסל ולשחק בטלפונים של ההורים (כשהם מרשים לו). הוא לא אוהב עגבניות, לסדר את המיטה ואת "כל הנישוקים והחיבוקים האלה", ומה שהוא הכי אוהב זה ללמוד קרטה. "כבר יש לו חגורה כחולה, הוא יכול להגן על עצמו, ומה שעוד יותר חשוב: בזמן האחרון הוא החליט להגן גם על סבא שלו".

לא תמיד פשוט להסתכל למציאות בעיניים. לראות את החולשות שלנו, את ההזדקנות שלנו, את הפחדים שלנו. אבל גם התעלמות מקיומם לא תעזור. אי אפשר לא לחשוב פה על שָלו עצמו ועל הדרך שבה בחר להתמודד עם מחלתו ועם מותו

סלי דואג לסבא. הוא יכול למעוד וליפול או ללכת לאיבוד, וגם סבתא אומרת שהוא קצת נחלש וקצת שוכח. סבא אמנם אומר שבינתיים עדיין אין צורך שסלי יגן עליו, אבל כשהוא יוצא לשוק, סלי לובש את חליפת הקרטה ומתגנב אחריו. מכאן נגלות בפני הקוראים הסכנות שאורבות לסבא: מכונית, כלב וקורקינט חשמלי שעלולים לאיים על סבא בדרכו לשוק - וגם אריה, מטאור, בולען ודרקון שאורבים לסבא ברחובות העיר.

אנחנו דואגים למי שאנחנו אוהבים. לא משנה אם זו דאגה שנטועה במציאות הקונקרטית של החיים או בתסריטים הפרועים ביותר של הדמיון החרדתי. עם כולן מציע הספר להתמודד באופן זהה: הכרה בדאגות ומוכנות לקראתן. כפי שסלי מתכנן ומדמיין איך הוא מציל את סבא מכל אותן הסכנות, גם הקוראים יכולים לתכנן איך להתמודד עם הקשיים שבהם הם, או מי שהם אוהבים, נתקלים.

לא תמיד פשוט להסתכל למציאות בעיניים. לראות את החולשות שלנו, את ההזדקנות שלנו, את הפחדים שלנו. אבל גם התעלמות מקיומם לא תעזור. אי אפשר לא לחשוב פה על שָלו עצמו ועל הדרך שבה בחר להתמודד עם מחלתו ועם מותו. הוא קיווה להחלמה, אך גם התכונן למוות. הוא נפרד ממשפחתו ומחבריו והשאיר הנחיות מפורטות הנוגעות להלווייתו, שכללו את כיתוב המצבה שלו, את סוג הטקס ואת רשימת המספידים.

הבעיה היא שלדאוג ולהכיר בדאגה ולהתמודד איתה, ואז גם לתכנן מה עושים ואיך להגן על מי שאוהבים, זה מתיש. גם סלי מתעייף מרוב הגנה על סבא ומתיישב לנוח, "כי לפעמים לחשוב על משהו יותר מעייף מלעשות אותו". מזל שפתאום נעמד מולו סבא ומציע להסיע את סלי הביתה בעגלת הקניות. יחד הם עושים את דרכם הביתה. המכונית, הכלב, הקורקינט, האריה, המטאור, הבולען והדרקון הולכים אחריהם, אבל מבינים מהר מאוד ש"אי אפשר לעשות להם כלום, לסבא ולנכד האלה", ובורחים. יחד סלי וסבא הם צוות מנצח, שמוכיח שכל משא נעשה הרבה יותר קל כשחולקים אותו עם מישהו, במיוחד אם זה מישהו שאנחנו אוהבים, ושאוהב אותנו.

ובכלל, סלי וסבא הם צוות מעולה כי יש להם עוד משהו משותף, גם אם כל אחד מהם קורא לו אחרת: "גם אתה למדת קרטה כשהיית קטן, כמוני?" שואל סלי את סבא. "קָרָטֶה שְׁמָרָטֶה", עונה לו סבא, "לנו היו סתם מכות: פְלִיק וְראסִיּה, זַפְּטָה וְזֵץ, וּבּוֹקְס וּסְנוֹקֶרֶת". עבר והווה נרקמים פה יחד, יוצרים את המארג העדין של המציאות הישראלית. זו שמשתנה אבל גם נשארת זהה. השמות של הדברים אולי משתנים, אבל מהותם פחות.

לכאורה יש לנו כאן שיחה העוסקת בכוח פיזי ממשי, בין שהוא נקרא קרטה ובין ש"סתם מכות". אבל שָלו, כמו שָלו, הופך את היוצרות. דרך ספר שכבר בשמו מופיעות המילים "קרטה" ו"סְנוֹקֶרֶת", שָלו מטיף דווקא לחוסר אלימות ולאיפוק. "לא צריך להרביץ. מספיק שרואים שאתה יכול ויודע, ותכף מבינים עם מי יש להם עסק", מסביר סבא לסלי, במשפט שהופך לסוג של מנטרה בספר.

כוח, אומר שָלו, הוא תולדה של ביטחון עצמי שיש לו שני מנועים. מנוע פנימי של אמונה ביכולות שלך, ומנוע חיצוני של תמיכה ואהבה מהסובבים אותך. ובאמת, אין שום אקט אלים שמתרחש בפועל במציאות של הספר. הכוח האמיתי הוא לא הכוח הפיזי, אלא כוח הדמיון - שמאפשר לסלי להרגיש מסוגלות בהגנה על סבו המזדקן, וגם לפרוק אגרסיות בדרך בטוחה.

ההזדקנות היא נושא מרכזי גם בספר נפלא אחר של שָלו, "הטרקטור בארגז החול" מ־1995, ולא בכדי סלי אוחז בו באיור שפותח את הספר. ב"טרקטור בארגז החול" בוערים מתחת לפני השטח הביקורת של שָלו על היחס של הדור הצעיר לדור המייסדים המזדקן, וכעס על הזלזול בהם ועל השכחה אותם. "שְׁמַאטֶה", "נְבֵילֶה" ו"פֵּיגֶר" מכנים נציגי הדור החדש את הטרקטור הישן בבוז. לעומת זאת, בספר הנוכחי יש משהו הרבה יותר רך ומחויך כלפי היחסים בין הדורות. נראה ששָלו עצמו, שמאז כתיבת "הטרקטור בארגז החול" הפך לסבא, בוחר כעת לראות את המשותף בין הדורות הרבה יותר מאת השונה ביניהם.

אין הווה בלי עבר, ואין עבר בלי זיכרון. כשסבתא נזכרת במעללי סבא כאיש צעיר, שהיה מרים את האוטו ביד אחת, סבא מתקן אותה שזו לא היתה מכונית אלא משאית, ושהוא הרים אותה בשתי אצבעות. כך, בהומור הייחודי שלו, שָלו מראה לנו שזיכרון הוא דבר חמקמק וגמיש, אבל גם הכרחי לקיומנו. "נֶכֶד קָרָטֶה וְסַבָּא סְנוֹקֶרֶת" הוא הזדמנות נהדרת לקרוא לילדים לא רק את הספר החדש של שָלו, אלא גם את ספריו הקודמים. אין דרך טובה מזו לכבד ולזכור אותו.

נֶכֶד קָרָטֶה וְסַבָּא סְנוֹקֶרֶת. מאיר שָלו. אייר: מישל קישקה. עם עובד