"רב אמן של מילים לגדולים ולקטנים": ינץ לוי נפרד ממאיר שלו

מאיר שלו היה רב אמן של כתיבה. הוא כתב ספרים לילדים ולמבוגרים. באלה גם באלה סיפר על משפחות לאו דווקא שפויות על רקע נוף ארצישראלי.

כשכתב למבוגרים, הצליח להפוך את קוראיו לילדים המקשיבים לסיפור. הוא גייס לשם כך, בין יתר סגולותיו, וירטואוזיות של תיאור ועברית מבעבעת, שהילכו קסם על קוראיו ונשאו אותם ממציאות החיים האפרורית אל מחוזות הסיפור, כמו זאטוטים המאזינים בשקיקה למספר מכשף.

ככותב מופלא לילדים, שלו ידע שקוראיו מוכנים ומזומנים למשימה מעצם טבעם. הוא ידע שהם מיומנים יותר ממבוגרים בצלילה אל מצולות הסיפור. אין צורך בתיאורים ארוכים ובלשון מסתלסלת. לבטח אין לילדים צורך במוסר השכל או במסר חינוכי או פוליטי. ביומיום ילדים מוקפים בגדולים המתהלכים במסכה של בגרות. שלֵו ידע להסיר את המסכה הזאת.

הוא איפשר לקוראים הצעירים למצוא בעולם הזה אבסורד, גיחוך, צחוק ובעיקר דודים ודודות, סבתות וסבים, אימהות ואבות שכל כולם ילדותיות חסרת אחריות ולעתים אף תימהונית. סבא אהרון שמאמין בעננים שמסתתרים במערה; אבא ילדותי שעושה רק בושות; אמא ואבא שמתחפשים לאריה בלילות; הדוד אהרון שמתקשה להיפרד מהטרקטור שלו. גם כשכתב על הכינה נחמה סיפר איך בסופו של מסע עולמי היא מקימה משפחה עם דוד קירח. אפילו הצלחת שמתחת, שנשכחת פעם אחר פעם, היא כמו ילדה שמבקשת יחס וקשב. מהמשפחה באת ואל המשפחה תשוב.

פעם אחר פעם שלו גילה לילדים ולילדות שהריאליסטיות המיושבת היא לא יותר מזיגוג דק מעל עוגת צחוק, דמיון וסקרנות ילדית. המציאות תמיד חורגת אל הפנטזיה, והפנטזיה תמיד נחבאת במציאות. את כל זה הוא עשה בקול מספר אותנטי, משועשע ואירוני, כאותו דוד שמעדיף לפטפט ולצחוק עם הילדים מאשר לשוחח עם המבוגרים. דוד שיודע שחוכמת הילדות כבירה, שרירה ואמיתית יותר מהרצינות המבוגרת.

שלו אף ידע שסיפורים לילדים נחרטים בנפשנו לכל החיים, ואכן רבים מספריו לילדים מצאו וימצאו אכסניה בליבם של אינספור ילדים והורים. כך או כך, לא ניתן לסכם את יצירתו של שלו לילדים, כי מעבר לכל הסבר היא ניחנה בקסם לא מובן, לא מפוענח – הקסם המאיר־שלוִי.