על פי מיטב המחקר הביולוגי והארכיאולוגי, מין האדם כפי שאנחנו מכירים אותו היום קיים זה כ־300 אלף שנה. במשך הזמן הזה - שההיסטוריה המתועדת כולה מהווה פחות משני אחוזים ממנו - התקיימו בעולם בני אדם שמוחם דומה לזה שלנו; הם אהבו, שנאו, צחקו, יצרו, כנראה גם צפו בכוכבים והרהרו במשמעות החיים. תנאי הקיום שלהם מקודדים במטען הגנטי שלנו, וכנראה מניעים אותנו עד היום, בדרכים שאנחנו מבינים רק באופן חלקי. ורובנו לא יודעים עליהם כמעט שום דבר.
בעשורים האחרונים נכתבו כמה ספרי עיון פופולריים, שעוסקים באופן נרחב בתקופה הפרה־היסטורית - מ"רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד ועד "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי. "מי המציא את הגלגל", ספרו של העיתונאי האמריקני קודי קסידי, ממשיך את המגמה הזו: הוא עוסק בהמצאות ובתגליות יוצאות דופן מההיסטוריה האנושית המורחבת, שרובן הגדול קודם להמצאת הכתב, ולכן גם להיסטוריה המתועדת. בניגוד לדיימונד ולהררי, קסידי לא מתיימר להציע תיאוריה גדולה, אלא בראש ובראשונה להנגיש את הידע הקיים על תקופה מרתקת, רבת חשיבות וזנוחה יחסית. הספר מבוסס על תחקיר בן שלוש שנים ועל ראיונות עם עשרות מומחים, שרבים מהם מצוטטים בשמם בפרקים הרלוונטיים, והוא כולל רשימת מקורות רחבה לקריאה נוספת.
בראש ובראשונה קסידי מבקש לערער על התפיסה הפופולרית, שלפיה בני האדם הקדומים היו "פראים אנאלפביתים. אידיוטים. בריונים שחיו במערות חשוכות ונשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לאנקה". להפך: הראיות מעידות על כך שבין בני האדם "תמיד היו גם מקביליהם של דה וינצ'י וניוטון". ספרו משלב בין ממצאים ארכיאולוגיים לבין אמפתיה ודמיון, בניסיון לשחזר לא רק את תנאי חייהם של אבותינו הקדמונים אלא במידת האפשר גם את אישיותם ומניעיהם של אותם ממציאים וממציאות אנונימיים.
17 פרקים בספר, שנעים ממה שקסידי מכנה "ההמצאה הראשונה" - לפני 9 מיליון שנים, הרבה לפני הופעת ההומו ספיאנס - ועד לגילוי הוואי בידי הפולינזים לפני כ־1,000 שנה, שאחריו לא היה עוד חבל ארץ שבני האדם לא הגיעו אליו. מלבד נושאים צפויים כמו האש, הגלגל או הכתב, רבים מהפרקים עוסקים בסוגיות מפתיעות יותר: שאלות כגון מי אכל את הצדפה הראשונה, מי צייר את יצירת המופת הראשונה, או מי היה הרוצח בתעלומת הרצח המתועדת הראשונה.
לעיתים קרובות, מאחורי השאלות התמוהות לכאורה מסתתרת משמעות עמוקה: לדוגמה, מאחר שצדפות מתגלות רק בעת שפל בים, כדי לאסוף אותן בקביעות היו בני האדם צריכים תחילה להבין את מחזוריות הגאות והשפל, ובמילים אחרות, אכילת צדפות היא הראיה המובהקת הראשונה לעיסוק באסטרונומיה. לחלופין, השאלה "מי שתה את הבירה הראשונה" מובילה אותנו לתהליך ההדרגתי והכמעט מקרי של ביות החיטה, ומכאן למהפכה החקלאית ולראשית החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה.
פרקי הספר למעשה משרטטים בפנינו תמונה של האנושות על מופעיה השונים: הפרק הראשון, באופן הולם, עוסק בלידה וביחסי אם־תינוק וסובב סביב ההמצאה שהתפתחות המין האנושי לא היתה מתאפשרת בלעדיה: מנשא התינוק. הפרקים הבאים נוגעים בין היתר בקולינריה, מעמד ודינמיקות חברתיות, אלימות ומלחמה, מסעות, רפואה, אמנות והומור.
על פי טענה שגורה, אחד הגורמים המרכזיים שדחפו בני אדם להמצאה ולחידוש הוא המלחמות: במאה ה־20 לבדה התחרות העזה בין בני אדם וההשלכות הקשות במקרה של הפסד דחפו, בין היתר, להמצאות מכוננות כגון הפניצילין, האינטרנט ופצצת האטום. לעומת זאת, הנרטיב שקסידי טווה מדגיש דווקא דחפים צפויים פחות להמצאה, ובראשם משחקיות ושעשוע: הקשת, ככל הנראה, התפתחה לא למטרות מלחמה או ציד אלא כצעצוע לילדים; החיטה, כאמור, בויתה כנראה כתוצר לוואי של ההנאה האנושית משתיית בירה; וייתכן בהחלט שהכתב התפתח מכלי לניהול חשבונות למערכת סימבולית מורכבת בזכות לבלרים שהעתיקו בדיחות. נראה שגם התשוקה לידע ולאמנות טבועה בנו: כמה ממסעות הגילוי הגדולים לא ניתנים להסבר בשום צורך פרקטי מעבר לשאיפה לחקור, ונראה שכבר תרבויות פרה־היסטוריות השקיעו משאבים עצומים בהכשרה ובטיפוח של אמנים ושל "מוזיאונים" - מערת שובה בצרפת, לדוגמה, שימשה לציורי קיר במשך כ־5,000(!) שנה.
כמובן, לא כל הגילויים מחמיאים כל כך. האלימות, לדוגמה, גם היא נראית כמאפיין הטבוע בבני האדם: "רבות מהתגליות הארכיאולוגיות המפורסמות מכילות הערות שוליים מבעיתות - גולגולות מרוסקות, ראשי חץ נעוצים, גרונות משוספים וסימני חניקה. (...) בחפירות באתר קבורה בשבדיה קבע הארכיאולוג המוביל... שעשרה אחוזים ממקרי המוות במקום היו אלימים" - זאת לעומת יחס של 1.4 לכל 100 אלף בימינו. גם אם לא מדובר בנתון מעודד, בלשון המעטה, הוא ללא ספק חשוב: כפי שכתב הביולוג ריצ'רד דוקינס בהקשר אחר, בבואנו לכונן חברה צודקת הגנים שלנו לא צפויים לבוא לעזרתנו.
הספר כתוב בשפה שווה לכל נפש, עם הסברים בהירים ולא מעט הומור שיוצרים חוויית קריאה מהנה וקולחת. פרקי הספר הראשונים, העוסקים בתקופות קדומות במיוחד, מרתקים במידע שהם כוללים ובפרקי הזמן הבלתי נתפסים שעליהם הם מתפרשים - אפקט שמצטמצם ככל שהפרקים מתקדמים ומתקרבים לימינו אנו. במובן הזה מדובר בספר שהסיום שלו פחות מרשים מאקורד הפתיחה, ואולי יכלה להועיל לו אחרית דבר שתאגד יחד את המסע כולו. אך מעבר לריבוי האנקדוטות שהוא מספק לשיחה, זה בראש ובראשונה ספר שגורם לחשוב - על העבר, על ההווה ועל טיבה של אנושיות - וזוהי תכונה שראויה להערכה גדולה.
מי המציא את הגלגל, קודי קסידי, הוצאת מטר,
תרגום: כנרת היגינס־דוידי, 208 עמ'
