"אדונית השקרנים", ספר הביכורים של אן פאצ'ט, ראה לאחרונה אור בתרגום לעברית (מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת עם עובד), 30 שנה אחרי שנכתב ופורסם לראשונה בארה"ב. פאצ'ט הספיקה מאז לצבור הכרה ופרסום וגם לא מעט פרסים על ספריה האחרים, שהמפורסמים שבהם תורגמו עוד קודם, "בל קנטו" (זוכה פרס אורנג' ופרס פן־פוקנר), "כל המשפחות המאושרות" (זוכה פרס קרן וולקאם) ו"הבית ההולנדי". בראיון וידאו שערכתי איתה לאחרונה, פאצ'ט אמרה לי: "הופתעתי לשמוע שאת רוצה לשוחח איתי על 'אדונית השקרנים'. מאז כתבתי את הספר לא חזרתי לקרוא אותו, כך שאני מניחה שיש בו דברים שאני כבר לא זוכרת".
ביקשתי לשוחח על הספר הזה כי הוא תורגם בימים אלה לעברית.
"זה מאוד הפתיע אותי ושעשע אותי. לפני 20 שנה זה היה בוודאי מפתיע אותי אפילו יותר. הספרים שלי התחילו להיות מתורגמים רק אחרי הרומן הרביעי שלי, 'בל קנטו', ורוב המו"לים העדיפו לא להביט לאחור, כך ש'אדונית השקרנים' לא תורגם כמעט לשום שפה, בעוד ספרים אחרים שכתבתי תורגמו ליותר מ־30 שפות. ואגב, תמיד שולחים לי עותק מהמהדורה המתורגמת, ואני חושבת לעצמי 'מה אני אמורה לעשות בזה?'"
מה עשית בעותק העברי של הספר?
"יש לי חברה טובה, ישראלית לשעבר שלמדה איתי בקולג' וגרה בפנסילבניה, ואני שולחת לה את התרגומים. היא מעבירה אותם לאנשים אחרים בבית הכנסת, וזה הופך אותה למאוד פופולרית שם".
איך לכתוב רומן
למרות הנימה המבודחת, מתברר ש"אדונית השקרנים" לא התיישן בשנים שחלפו, וחלק מהסוגיות שהוא מעלה רלוונטיות היום לא פחות משהיו אז. במרכז הרומן, הבנוי משלושה חלקים שכל אחד מהם מסופר בקול אחר, ניצבת דמותה של רוז בת ה־22, העוזבת את בעלה ויוצאת להאביט, קנטאקי, הרחק מביתה שבקליפורניה. הדודג' דארט המאובקת שלה מובילה אותה למנזר סנט אליזבת, שבו היא מחפשת מחסה, וזה מפני שהיא נושאת ברחמה תינוק שבעלה אינו יודע על קיומו. רוז היא יוצאת דופן בקהל הנשים הפונות לעזרת הנזירות בסנט אליזבת. היא נשואה, ואילו רוב המגיעות לשם הן צעירות שהרו בטעות, היריון שאינו במסגרת הנישואים. הן מבקשות מחילה וגם רוצות למסור את התינוק מייד לאחר הלידה. רוז, כאמור, שונה מהן, וההתחבטויות שלה אחרות.
פאצ'ט מקדישה חלק נרחב מהספר לנסיבות הקמתו של בית המחסה הזה, לאופן שבו צעירות שהרו נתפסות בחברה, לשלל האיומים שההיריון הזה מטיל על חייהן, לסיוע החשאי והמסוכן שמוענק להן, ולבעייתיות של הורות כפויה והיעדר חירות להחליט מה ייעשה בגופך. היא לא שיערה שאחרי זמן כה רב אלה ישובו להיות נושאים רלוונטיים בחיים הפוליטיים בארה"ב ובמדינות אחרות רבות כל כך.
"זאת בעיה גדולה היום", היא אומרת כשאני שואלת אותה על החלטת בית המשפט העליון האמריקני לבטל את פסק הדין ההיסטורי "רו נגד ווייד", שהתיר ביצוע הפלות בכל מדינות ארה"ב. "הייתי בת 26 כשכתבתי את הספר, והיום אני בת 59. בשנים שחלפו בתי מחסה כאלה נסגרו, דברים השתנו ונדמה היה שזה זיכרון רחוק. המציאות החדשה מפתיעה מאוד, אבל אני לא חושבת שנגיע למצב שבו יהיה צורך לפתוח מחדש בתי מחסה כאלה".
הספר עוסק במלכוד שבו מוצאת את עצמה אישה שהרה ואינה רוצה להיות אם, במטעני נפץ שיש לעיתים ביחסים בין אימהות לבנות. מה גרם לך אז, כסופרת צעירה, לבחור נושאים קודרים כל כך, שלא היו חלק מהביוגרפיה הפרטית שלך?
"במשך זמן רב היה לי חשוב מאוד לא לכתוב שום דבר אוטוביוגרפי. הקפדתי לכתוב אך ורק סיפורים בדויים שאין להם שום קשר לחיים שלי. היום יש הרבה יותר סיכוי שאשלב בכתיבה דברים מחיי שלי, אבל אז האמנתי שחשוב יותר שאמציא הכל, ושאלך עם הדמיון שלי הכי רחוק שרק אוכל.
"הדבר העיקרי שהעסיק אותי כשכתבתי את 'אדונית השקרנים' היה הרצון ללמוד איך לכתוב רומן. כתלמידה תמיד קיבלתי ציונים טובים בכל מה שקשור לכתיבה, וכשהייתי סטודנטית כתבתי סיפורים קצרים והם התפרסמו בכתבי עת, כך שנחשבתי מוצלחת. מאחר שרציתי להיות סופרת, הבנתי שלא אוכל לכתוב רק סיפורים קצרים והתיישבתי לכתוב רומן.
"בחרתי סיפור מורכב במיוחד כדי שיהיה לי מה לספר, שיהיו דמויות מעניינות וקונפליקטים שמצריכים יותר אורך נשימה מסיפור. תוך כדי כתיבה הבנתי שאם אני מתארת אנשים שלא מתקשרים, שמשקרים, שלא מספרים את סיפוריהם בכנות, אני לא יכולה לספר את הסיפור כולו מפיו של מספר יודע כל בגוף שלישי, ואני צריכה שלושה מספרים, שכל אחד מהם מדבר בגוף ראשון, כך שלכל אחד מהם יש אפשרות להציג את הגרסה שלו ואת נקודת המבט האחרת על המתרחש. כל זה היה חשוב לי יותר מעצם הנושא של הספר".
כמה מפתיע.
"מצד שני, למדתי 12 שנה בבית ספר קתולי, הרגשתי מאוד בנוח לכתוב עולם שמאוכלס בנזירות. ידעתי על זה הרבה מאוד. זה היה תום עידן בתי המחסה לאימהות לא נשואות, וקסם לי לתאר דווקא את החיים האלה".
נוסף על כך, בחנת בצורה מאוד לא סנטימנטלית את כל נושא האימהוּת. יש בספר אישה נשואה שלא רוצה בשום אופן להיות אם, וכשהיא מחליטה כן ללדת את התינוקת, היא לא מצליחה ליצור איתה קשר רגשי.
"לי עצמי אין ילדים, אבל חיפשתי נושא שיעניין אותי לאורך זמן. כשאני כותבת סיפור קצר, הוא יכול לעסוק בנושא שיעניין אותי כמה ימים. הוא לא זקוק לתשומת לב רבה יותר. כתיבת רומן מצריכה ממני הרבה יותר זמן, ולכן אני זקוקה לנושא שימשיך לעניין אותי, שיהיה סבוך מספיק טכנית ורגשית.
"התחתנתי בגיל 24 והתגרשתי בגיל 25; ברחתי מנישואיי. חשבתי כל הזמן 'איזה מזל שאני לא בהיריון, אני אסירת תודה שאני יכולה לקום וללכת ולהמשיך בחיים שלי'. מה הייתי עושה אילו הייתי בהיריון?"
"התחתנתי בגיל 24 והתגרשתי בגיל 25 - וממש ברחתי מהנישואים שלי. באותו זמן חשבתי כל הזמן 'איזה מזל שאין לי תינוק, איזה מזל שאני לא בהיריון, אני כל כך אסירת תודה שאני יכולה פשוט לקום וללכת, להשאיר הכל מאחוריי ולהמשיך בחיים שלי'. לקחתי את התיק שלי ופשוט הלכתי. זה גרם לי לחשוב, מה הייתי עושה אילו הייתי בהיריון?"
הגאולה שבלידה
פאצ'ט מספרת שקוראים רבים חשבו שזה רומן שמתנגד להפלות, "כי הרי כתבתי על אישה שבוחרת לא להפיל, אלא ללדת ולגדל את הילדה. אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי לומר. אני תומכת בבחירה חופשית של נשים להפיל, הצרה היא שאי אפשר לכתוב רומן על הפלה, כי אז הסיפור נגמר אחרי שלושה עמודים. מאחר שהגיבורה שלי ילדה, יכולתי לסלול עבורה דרך הרבה יותר ארוכה ומפותלת, להניח כל מיני מכשולים בדרך ולגרום לדמויות לפלס לעצמן דרך בין המכשולים".
אז יש כאן בכל זאת נגיעה אוטוביוגרפית.
"קטנה מאוד. לפני כמה שנים ראיינתי את זיידי סמית, שאותה אני מוקירה ומעריצה. היא דיברה על ספרות אוטוביוגרפית ובאופן מיוחד על הרומן שלה, 'סווינג טיים', שקוראים רבים חשבו שהוא מתאר את הילדות וההתבגרות שלה, והיא הפתיעה ואמרה: 'לא, אני לא הילדה בסיפור. אני האמא. כלומר, זו דמות של אם שפחדתי שאהיה'. במילים אחרות: ספרות בדיונית שמבוססת על ביוגרפיה לא חייבת לעסוק במה שבאמת קרה לך, אלא במה שמעסיק אותך, במה שאת חוששת מפניו, בכל ה'מה היה אילו?' בחייך.
"שמעתי את זיידי מדברת והרגשתי כאילו נפתחת דלת בתודעה שלי. גם כשאני כותבת דברים שלגמרי לא קשורים לביוגרפיה שלי - לא הייתי בהיריון כשעזבתי את נישואיי, לא הלכתי לגור בבית מחסה לאימהות לא נשואות - אני כן כותבת על עצמי, כי אלה הדברים שהכי הפחידו אותי אז".
פאצ'ט מספרת שהספר לא הצליח במיוחד. "נמכרו ממנו כאן כ־12 אלף עותקים בכריכה קשה, שזה נחשב מעט מאוד. קיבלתי תמורתו 30 אלף דולר, והמכירות כיסו את זה רק אחרי עשר שנים".
אבל הוא עובד לטלוויזיה.
"אני תומכת בבחירה חופשית של נשים להפיל, הצרה היא שאי אפשר לכתוב רומן על הפלה, כי אז הסיפור נגמר מהר. מאחר שהגיבורה שלי ילדה, סללתי עבורה דרך מפותלת בין המכשולים"
"נכון. קנו ממני את הזכויות בסכום של כ־15 אלף דולר, ומאחר שהייתי בתחילת הדרך חשבתי שאני הכי בת מזל בעולם. הייתי על הסט כשצילמו את הסרט, ואפילו היה לי תפקיד קטן כאחת הנשים ההרות, אבל חתכו אותי בעריכה".
לא רצית לכתוב בעצמך את התסריט?
"איש לא הציע לי את זה. זה לא שסטיבן ספילברג התקשר לומר שהוא רוצה לעשות מזה סרט קולנוע. זה היה סרט טלוויזיה קטן, שאחר כך נרכש על ידי רשת כבלים שמשדרת בעיקר לנשים, וששודר במשך כמה שנים פעמיים בשבוע, ואחרי כל פעם קיבלתי שיחות מחברים שהתרגשו מזה נורא. משום מה אנשים חושבים שסרטים הרבה יותר חשובים מספרים, שזה נחמד שאני כותבת, אבל שזה מדהים אם הספר הופך לסרט".
אולי אנשים חושבים שכשעושים מהספר שלך סרט, את הופכת למיליונרית.
"זה כל כך רחוק מזה. הכי עצוב זה שלסרט אין אפילו השפעה על מכירת הספרים. מ'בל קנטו', הספר הכי מפורסם שלי, עשו סרט בנטפליקס, ומייד יצאה מהדורה חדשה עם כרזת הסרט על הכריכה, עם ג'וליאן מור. אני חושבת שזה שרד 20 דקות בערך ונעלם מהשוק. לא נרשמה עלייה במכירות הספר".
אז מה דוחף אותך להמשיך לכתוב?
"אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. בצעירותי, המטרה הגדולה שרציתי להגשים היתה כתיבת רומן. כתבתי, השלמתי אותו, מכרתי אותו. זה היה מדהים, אבל אז שאלתי את עצמי, ובכן, מה המטרה שלי כעת? לכתוב שני רומנים? חשבתי על זה הרבה, והבנתי שהמטרה שלי היא לבנות קריירה כסופרת. לכתוב עוד, להשתפר כל הזמן. להפוך את זה לעבודה שלי, ממש כמו עבודה של שרברב או רופאה או עיתונאית. כשהייתי צעירה, האמנתי בכישרון, בהשראה וביצירתיות. כשהתבגרתי, התחלתי להאמין יותר ויותר במלאכה".
חוסר השפיות שבאהבה
לפני חודשים ספורים פאצ'ט סיימה כתיבה של רומן חדש (שיראה אור בארה"ב ב־1 באוגוסט), ובמהלך ההמתנה לחזרתו מעריכה היא מבלה את רוב זמנה בחנות הספרים הקטנה שבבעלותה, "ספרי פרנסוס", במרכז נאשוויל, טנסי, שאליה היא מגיעה בכל בוקר מלווה בכלבלב שלה ספארקי.
במה עוסק הרומן החדש שלך?
"שמו 'אגם תום', והוא עוסק במשפחה ששלוש הבנות שלה חוזרות הביתה בזמן המגיפה. הן עובדות במטע דובדבנים משפחתי ומבקשות מהאם לספר להן על שנות ה־20 שלה, אז היא היתה שחקנית וניהלה רומן עם גבר שהפך לימים לשחקן מפורסם מאוד. הסיפור נע הלוך ושוב בין רומנים מלאי תשוקה בגיל צעיר, לחיי משפחה ואהבה ותיקה ומיושבת. האהבה המיושבת מתוארת כעדיפה".
באמת? זה נשמע מאכזב.
"אבל זה ברור, לא? כי בהתאהבויות הצעירות יש משהו לא לגמרי שפוי".
