ספרי לי סוד ילדות

בעידן שירת הווידוי, ספרי ביכורים רבים נכתבים כמעין חשיפת סיפור החיים של המשורר, מילדותו ואילך. ניתן היה לחשוב כי כאלה הם ספרי הביכורים של בלה אלכסנדרוב ("חיוך מספר 8") ושל גרגורי גורדון ("טורנדו מתקרב לבית"), שראו אור בחודשים האחרונים, אך אצל שניהם אין זה בדיוק המקרה.

מהתיאור בגב הספרים ניכר ששני המשוררים עלו לארץ משני קצוות של בריה"מ לשעבר (אלכסנדרוב, ילידת 1984, מלטביה, וגורדון, יליד 1995, מאוזבקיסטן), וכנראה הגיעו לארץ כילדים. שני הספרים נפתחים בצורה דומה, ברצף של כמה שירים אוטוביוגרפיים, שמתארים את הילדות של המשורר/ת ואת חיי המשפחה הקשים.

שניהם מתארים את החיים לצד אם שעבדה בניקיון - אצל אלכסנדרוב: "נִקִּיתִי עִם אִמָּא אֶת אוּלַם הַקּוֹלְנוֹעַ הָאָפֵל, / אָסַפְתִּי קוֹנְדּוֹמִים מְשֻׁמָּשִׁים מִבְּלִי לָדַעַת מָה הֵם", ואצל גורדון: "אִמִּי עָבְדָה בְּנִקָּיוֹן / וְלֹא הָיְתָה זוֹנָה, / כְּפִי שֶׁמּוֹטִי וְלִירַן הָיוּ אוֹמְרִים".

שניהם מתארים בשירי הפתיחה את הילדות בצל אבא אלים, שגם פגע באמא - אצל אלכסנדרוב היחס לאב מתואר במחזור שירים מהפך קרביים שנפתח כך: "הַפַּחַד שֶׁלִּי בְּצֶבַע אָדֹם / מִתְפַּזֵּר בְּכֶתֶם דָּם אִמִּי / עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח, / נוֹטֵף מֵהַסַּכִּין שֶׁשָּׁמַט אָבִי", ואצל גורדון, שכותב בחריזה חלקית: "עוֹדֶנִּי תָּר בָּעֶרֶב בִּרְחוֹבוֹת הַשְּׁכוּנָה (...) וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ בְּקֶשֶׁת סִבּוּבִי, / בְּעוֹד הַקֹּר חוֹבֵט בִּי כְּמוֹ אָבִי", וכן "אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאֹל אוֹתָהּ אִשָּׁה קְפוּאַת פָּנִים, אִמִּי - / הַאִם הַיּוֹם גַּם בְּדָמִי, כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ, גְּלוּמָה / הַתּוֹרָשָׁה הָאַלִּימָה שֶׁעֲלוּלָה לִפְרֹץ פִּתְאוֹם כְּרַעַד אֲדָמָה?" בהמשך המחזור מתברר כי אביה של אלכסנדרוב שב לריגה ונרצח בידי אהובתו החדשה, 

פתיחות שני הספרים, שיש קווי דמיון בין הביוגרפיות הכואבות שהם מציגים, נוגעות בקשיים של ילדי עולים/מהגרים מבריה"מ. חשיפה זו קשורה בתנועה התרבותית של "דור 1.5", המובלת על ידי דמויות בני אותו הדור (ואלכסנדרוב בהם) - הילדים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה־90 ובגרו בינתיים - המספרים באומץ, בעצמם ובקולם, את סיפור התבגרותם ומפסיקים להסתתר ולהתבייש (אלכס ריף בשירה, אריק אבר בספוקן־וורד ואחרים).

עם זאת, שני ספרי השירה הללו אינם נצבעים כליל בהגירה ובחוויות הילדות, ולכן גם הדמיון ביניהם תם עם פתיחתם. ספרה של אלכסנדרוב, שזכה בפרס ברנשטיין לשירה, הופך ליומן שירי, המתאר את מחלת אם המשוררת ואת השהות לצידה בבית החולים, והוא נחתם בשירי פרידה. מן הספר המרגש מצטיירת דמות של אם מרשימה וחזקה, שבשלב מסוים התהפכו התפקידים ובתה הפכה למטפלת שלה - גופנית ונפשית.
לעומת זאת, ספרו של גורדון ממשיך לכל מיני כיוונים, חלקם טובים פחות, אך במרכזו ניצבת חטיבה נהדרת וחזקה ששמה "אברבנאל", המתארת את ימיו כמטפל בבית החולים הפסיכיאטרי.

לשני המשוררים יש בספריהם שיר הצהרתי שבו הם מסבירים אל מי הם כותבים, ואולי הם מבהירים את ההבדל המהותי בין הספרים. גורדון כותב בשיר "מכתב לבודדים" (השיר היפה ביותר בספר, שנראה כמחווה לשיר "איגרת אל הילדים" מאת אלי אליהו, עורך הספר): "אֲנִי כּוֹתֵב לַבּוֹדְדִים - / לַנִּבְלָעִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת / וְלַנּוֹפְלִים בֵּין הַכִּסְאוֹת, / לְאֵלֶּה שֶׁקּוֹלָם נָדַם. // אֲנִי כּוֹתֵב לַבּוֹדְדִים - / לַיֶּלֶד שֶׁרָאָה אֵיךְ אַבָּא / מְשַׁסֵּף אֶת הַוְּרִידִים, / וְעוֹד זוֹכֵר אֶת נוֹף הַדָּם".

לעומתו, אלכסנדרוב מתארת כי לשיריה יש נמענת אחת ויחידה - האם: "לְמִי אֲנִי כּוֹתֶבֶת? / אִם אֵלַיִךְ, לָמָּה בְּעִבְרִית? // כִּי הָעִבְרִית הִיא שְׂפַת נַפְשִׁי. / רַק הִיא תֵּדַע לְסַפֵּר אֶת כְּאֵב הַבַּת / הַנִּפְרֶדֶת מֵאִמָּהּ".

בלה אלכסנדרוב / חיוך מספר 8; עורכת: ענת לוין. פרדס, 66 עמ'
גרגורי גורדון / טורנדו מתקרב לבית; עורך: אלי אליהו. עתון 77, 63 עמ'