"ראשיתו של שירות החוץ" של משה יגר: נולד מנוסה

ספרו של השגריר בדימוס, ד"ר משה יגר, על משרד החוץ בעשור הראשון של מדינת ישראל, הוא ספר יחיד במינו. יש בו תיאור מפורט מאוד, ולעיתים גם מייגע, של פעילות המשרד בשיתוף פעולה עם הזירות הלאומיות והבין לאומיות, הכולל הערכה באשר ליעילותה של פעילויות אלו.
בהיבט זה, זהו ספר לימוד לכל צוער-בכוח, לחוקרי מדיניות החוץ הישראלית, ולאישי מדינה המבקשים לעמוד בראש משרד החוץ. הספר מתאר גם את המאבקים הבין-אישיים והבין-ארגוניים בשנות החמישים והשישים, שעשויים לעניין גם מי שמתעניינים בסיפור הפוליטיקה הישראלית, ובסיפורי האישים שניהלו אותה לפני למעלה משנות דור, ואשר הטביעו חותם עמוק על חיינו עד היום.

לסיפורי "הבראשית" שמורה פינה חמה במיוחד אצל הקוראים, והם ימצאו לא מעט מהם בספרו של יגר. כך למשל, לאחר הכרזת המדינה החל שר החוץ בממשלה הזמנית, משה שרת, לכתוב מברקים למנהיגי העולם, בבקשה שיכירו בישראל. עוזרו הכין את הכתובות, והוא הדפיס בעצמו, לכל אחד, נוסח מיוחד. בשתיים בלילה הסתיימה העבודה, והנהג (שהיה אחד מארבעת עובדי משרד החוץ הראשונים), לקח אותם לדואר, אבל בדואר היה צורך לשלם במזומן, ושום המחאה לא יכולה הייתה לעזור. למשרד החוץ, לא היה כסף מזומן, והמברקים התעכבו...
במשרד לא ידעו עדיין כיצד מכינים כתבי האמנה, וכדי להכין את כתב האמנתו של אליהו אילת, הציר הישראלי הראשון בוושינגטון, תרגם שרת מרוסית לאנגלית את כתב האמנתו של ציר בריה"מ בישראל, שהיה הדיפלומט הראשון שכיבד אותנו בנוכחותו, וצייד בו את הדיפלומט הישראלי...

אבל משרד החוץ, כמו רוב המערכות השלטוניות, לא החל מאפס. במהלך תקופת המנדט הכינה עצמה הנהגת הישוב לרגע העצמאות, ומערכות כמו הסוכנות היהודית, הועד הלאומי, ההסתדרות הכללית וארגון ההגנה עברו טרנספורמציה (חלקית, לפחות) מהירה ממוסדות וולונטריים למוסדות שלטון.

משה שרת עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והוא הפך לשר חוץ שכבר הספיק להקים את שלד המערך הדיפלומטי. לסוכנות היו נציגים במדינות חשובות בעולם, והם הפכו, בין יום, לצירים באותם מקומות (שרת העדיף לא לכנותם שגרירים, ולהסתפק בתואר "ציר", עד שהבין כי אין בכך טעם). "המוסד להשתלמות" של הסוכנות הפיק בוגרים שהפכו לסגל משרד החוץ, ובמקומות שונים מונו כשגרירים יהודים מקומיים, שידעו היטב את שפת המקום, אבל כמעט שלא הכירו את ישראל ואשר העברית בפיהם הייתה בסיסית מאוד.

יגר מוביל את קוראיו למאמצים הגדולים של משרד החוץ כדי להביא ללגיטימציה של קיום ישראל ולהכרה בה, ולניסיונות לייצר בריתות מדיניות, אשר גם אם צלחו, היו, ברובם, קצרי מועד. כך היו הקשרים עם ברית המועצות (עד לביקור המפורסם של הצירה גולדה מאיר בבית הכנסת במוסקווה בימים הנוראים של 1948, שחשף את היהודים כמי שנאמנותם כפולה, והגביל מאד את יכולת השגרירות לפעול מול יהודים), ועם מדינות מזרח אירופה. כך עם צרפת, עם מדינות המזרח התיכון שאינן ערביות (אירן, תורכיה) ועם אתיופיה, וכך עם ארצות אפריקה.

מלידתו היה זה משרד חוץ מיוחד מאוד, שהתמקד בהצלת יהודי מצוקה, בהשגת נשק, ובפיקוח על הסכם השילומים עם מערב גרמניה. משלחת ישראל לקלן הייתה, למעשה, השגרירות שלא הוקמה בגרמניה. האו"ם מילא תפקיד מרכזי בדיפלומטיה הישראלית, משום שהוא הירבה לעסוק בנושאי הפליטים הפלסטינים ובהיבטים אחרים של הסכסוך, ומשום שהוא היווה נקודת מפגש לדיפלומטים ישראליים עם דיפלומטיים ממדינות שלא היו לנו עימן יחסים דיפלומטיים.

ב"מלחמת העולם" בין משרדי החוץ והביטחון, הובסו הדיפלומטים. כך בשאלת הובלת הועדות לשביתת נשק בין ישראל ושכנותיה, וכך בשאלת הקשרים עם צרפת לקראת מבצע סיני ואחריו, ובנושאים הכרוכים ביחסים עם ארה"ב. על פי עדותו של המחבר, שרת לחם מול בן גוריון וכשל, ואילו גולדה הזדהתה לחלוטין עם בן גוריון, והשלימה עם דחיקתה לפעילות באפריקה. שניהם לא אהבו, בלשון המעטה, את מעורבותו הנמרצת של שמעון פרס, איש אמונו של בן גוריון, בעניינים שנראו בעיניהם מדיניים, ובעיניו – בטחוניים.

יגר עושה צדק עם אבות הדיפלומטיה הישראלית. הוא מציג את הישגיו המזהירים של חיים ויצמן, שזכו להערצה בעולם, אך לא בישראל. שניים מהם – השגת תמיכתו של הנשיא האמריקני, הארי טרומן, בהקמתה של ישראל, והשני – השגת מלווה אמריקאי בהיקף של 100 מיליון דולר, אשר העניק לישראל סם חיים.

גם יעקב צור, שמילא תפקידים דיפלומטיים שונים בשנותיה הראשונות של ישראל זוכה להערכה רבה, לצידו של דוד הכהן, פוליטיקאי שכיהן כציר בבורמה (מיאנמר) רק שנה וחצי, אבל הספיק להטביע חותם על אופיין של שגרירויות ישראל בעולם, בהיבט הסיוע לעולם השלישי, ולא רק בו. אבל אין ספק כי בעיני המחבר, משה שרת, האביר בעל דמות היגון בתולדותינו, היה הגדול מכולם, החכם מכולם והמקצועי מכולם. יגר, שכיהן כדיפלומט עשרות שנים, אינו חוסך את שבטו מאחרים...מומלץ להשקיע זמן, ולקרוא.

משה יגר/ ראשיתו של שירות החוץ, הוצאת כרמל, 468 עמ'