הכניסה לפתח תקווה עמוסה בשעות הצהריים, מכוניות ואוטובוסים שועטים על ציר ז'בוטינסקי. ההמולה לא מצליחה לבודד אותי אל עצמי. אני מניחה לווייז להוביל, והוא מורה לי לפנות שמאלה וימינה ומבשר שהגעתי ליעד.
אני רואה את השלט מימין וממשיכה לחניון בתשלום. מיכל סימסה שהיא בדרך, שעוד עשרים דקות תגיע, שהביאה שוקולד ומים אבל אולי לא ייתנו לנו להכניס. אני חולפת על פני הפתח של המקום. שמונה מדרגות מכל צד מובילות אליו, ובהמשך מסלעה של אבנים גדולות ומסותתות עוצרת את האדמה. אני בוחרת באבן מוצלת שקרובה למדרכה ויושבת לחכות למיכל. אולי כשהיא תגיע אצליח לדחוק ממני את המחשבות שמתנגשות זו בזו.
במורד האספלט מכונית חונה, ואישה לבושה שמלת טריקו פשוטה עומדת ליד החלון שבצד הרחוק מהנהג. אני שומעת אותה אומרת: אז אתה לא נכנס, נכון? אתה לא נכנס. היא עומדת במקום, אבל כמו צועדת בו. צעידה איטית אחידה, חסרת גיוון. רגל עולה, רגל יורדת וחוזר. השמלה הצהובה שלה נעה בקצב דריכתה. הגוף שלה עבה ולרגליה נעלי בית, ונדמה כי היא אמא שראיתי יום אחד ממהרת למכולת, כשיצאה בחטף לקנות משהו שחסר. חלונות המכונית כהים. היא מקיפה את הרכב, והנהג מוציא אליה שקית שקופה ובתוכה קופסה. אני יכולה לראות רק את כף היד שלו ואת האמה, ושיש בקופסה שבשקית אוכל, משהו שנראה כמו אורז וקציצות ברוטב אדום כהה. אני מסתכלת על האישה הזאת וחושבת שאם נתנו לה לצאת, מצבה טוב מהמצב של שירי.
תמיד הטרידה אותי השאלה אם אנשים שמאבדים את דעתם יודעים. נחרדת מהאפשרות שהמהות שלי יכולה להתחלף ברגע מסוים בלתי צפוי, כמו דיבוק שמשתלט, להיות באזור הדמדומים, לשקוע לעולם אחר לגמרי, לצחוק, לבכות, לצעוק פתאום או להתפשט באמצע הרחוב כמו ששירי עשתה. אי־הידיעה מפחידה כמו מוות. מוות של הנפש, של החלק שהוא רק שלנו, שכל כך מוכר לנו, שיכול פתאום להפוך למישהו אחר שנמצא בתוכנו, שאנחנו לא מכירים, מישהו שפגשנו באזורים המטושטשים של הערבוב. ואנחנו לא יודעים.
ואיך אדע.
לפני שבוע שירי התקשרה ממספר קווי. היא אמרה: זהו, אושפזתי. טוב שאני כאן, אמרה. יטפלו בי. שמחתי שהיא מרגישה כך.
אחרי השיחה איתה חיפשתי את מחברת הציטוטים שלי שאני שומרת מגיל שש עשרה. רציתי לדייק את הזיכרון שלי מאחד הציטוטים בה. המחברת עמדה על מדף, לחוצה בין ספרים, עטופה בנייר כחול, ובפנים הכתב שלי מאותה תקופה, מחודד כמו חיצים. אני זוכרת איך עיצבתי את הכתב הזה, התאמנתי עליו. אני זוכרת מה הרגשתי באותו זמן ואני יודעת שמה שרחש בי לא שכך.
בציטוט השלישי במחברת כתוב המוטו של הספר "תנו לי להיכנס" שכתבה אלה ברקת. לפני כמה שנים חיפשתי את הספר בחנויות יד שנייה ולא מצאתי. באינטרנט היה כתוב עליו מעט. ועל אלה ברקת היה כתוב שרצתה להתאשפז. את תוכן הספר שכחתי, אך לא את הפליאה מעוצמת החשיפה ואת המועקה שליוותה אותי בעקבות הקריאה בו. ושאלות כמו מהי הנפש שלנו ואיך היא נעשית חולה, והדחיפות שהיתה בי לדעת.
במחברת שלי כתוב כך:
"בריחה מן האמת היא פחד, בריחה אל האמת היא שיגעון. פחד השיגעון הוא הנורא מכל".
זכרתי את המוטו הזה בעל פה במשך שנים, גלגלתי אותו בראש, התווכחתי איתו. הוויכוח שלי היה בעיקר עם החלק השני במשפט הראשון. לא הסכמתי איתו, כי תמיד נשאתי עיניים אל אנשים שמחזיקים באמת. חשבתי שהאמת נותנת להם עוצמה. שהם יודעים, כמו שרוצים שאמא תדע, למצוא תשובה לכל שאלה. שהם לא רק חושבים שיש דרך אחת, שהם באמת מאמינים בכך. קינאתי בהם. רציתי שתהיה לי אמת ודרך ואם שיודעת, והרגשתי חלשה ומבולבלת לידם. הייתי לידם, אך רחוקה. והיה גם זמן אחר, שחשבתי שמצאתי פתרון ואפשר לקרוא אחרת את המשפט "בריחה אל האמת היא שיגעון", כי אולי המילה שיגעון בו אומרת פשוט: נהדר, נפלא.
מיכל מסמסת שהיא חנתה. היא מגיעה ואני אומרת לה שזאת פעם ראשונה שלי במקום כזה. אז טוב שבאנו ביחד, לא נעים להיות כאן לבד, היא אומרת. היא מציעה לי מים. אני שותה מהבקבוק שלה, ומרגישה איך המילים שלה מספקות לי הגנה. לשתות מפה לפה זה דבר שלמדתי להתרגל אליו על מגרש הכדורסל. המקום שבו הכרנו שלושתנו. עכשיו הפחד מחזק בי הרגשה של גועל, או אולי זה רק פחד מלהכניס משהו של מישהו אחר למקום אינטימי כמו הפה שלי, הרי אנחנו לא במגרש.
מיכל היתה עורכת דין עד לפני כמה שנים והחליטה להסב להוראה. היא השלימה לימודים והתנסות ובדיוק התחילה את השנה הראשונה שלה. לימדה מתמטיקה בבית ספר יסודי. היא סיפרה לי שהילדים מפריעים לה בשיעור ושהיא לא יודעת איך להשתלט עליהם. כשזה קורה היא פשוט יושבת ומחכה שיסתיים השיעור.
אנחנו מטפסות במדרגות ומיכל מספרת לי שלפני כמה שנים גיסתה חלתה במאניה דיפרסיה ואושפזה. היא רצתה שתבוא לבקר אותה, אבל מיכל היתה עסוקה והגיסה התאבדה לפני שהספיקה. מחלות נפש גוזרות על החולה בדידות נוראה, היא אומרת, ואני חושבת מה קודם למה, הבדידות או החולי.
בכניסה עומד מאבטח שבודק תיקים ובהמשך יש דלפק מודיעין. הקירות צבועים בכתום, ואז מגיעים למסדרון עם חלונות גדולים משני צדדיו שמשקיפים לגינות מטופחות. בקצה המסדרון צבע הקירות משתנה לתכלת, התקרה נמוכה יותר ואין חלונות. מצד ימין יש דלת עם חלון קטן ומעליו שלט קטן שכתוב בו מחלקה סגורה. זה כאן, מיכל אומרת. אני שותקת. מנסה להקשיב למחשבות שלי ומרגישה את פעימות הלב.
בצד הדלת מותקן פעמון שהכפתור שלו כחול כהה. מיכל מצלצלת. מאבטח נוסף פותח לנו. אנחנו נכנסות לחדרון עם דלפק, ומולו דלת שיש בה חלון זכוכית קטן מוגן ברשת ברזל.
פנים מציצות אלינו כמו לראות מי הגיע, ונעלמות. המאבטח שואל את מי באנו לבקר וכותב בדף. הוא מראה לנו תאים להשאיר בהם את החפצים שלנו. אסור להכניס כלום, הוא אומר, ועונד על פרק היד שלנו צמיד צהוב, ובלי לחייך הוא מוסיף: אם אתן רוצות להישאר תורידו את הצמיד. אחר כך הוא פותח את הדלת שמול הדלפק שלו. אנחנו נכנסות. הוא סוגר אחרינו. אני שומעת את הנקישות של מנעול הדלת.
אנשים הולכים במסדרונות הלוך ושוב. הם לבושים בחלוקים בצבע תכלת שמתלכדים עם צבע הלינוליאום. הם גוררים רגליים, ואלה שעומדים דורכים במקום. אני לוחשת למיכל: למה הם דורכים במקום? והיא אומרת שזאת תופעת לוואי של התרופות. התאורה חלשה. חלק מהאנשים ממלמלים, חלק יושבים על ספסלים שצמודים לקירות ובוהים. הם לא רואים זה את זה ויש תחושה שהם אחד.
הם הולכים בלי כל כיוון כמעט בקצב אחיד ופתאום אחד מהם מגיע מקצה המסדרון, מתקדם מהר, מדבר, מדבר בקול רם, מניף ידיים, חולף על פנינו וממשיך.
הפחד נוכח עכשיו. כמה מהאנשים שמסביבי יודעים שהם אבודים? כמה ישובו להכיר את עצמם? לְמה הדבר דומה? אולי להרגשה שיש לנו כשאנחנו חולים במחלה פיזית שמוחקת את זיכרון ההרגשה הבריאה. אולי לחלום. או אולי לזמן שבו אני נשברת.
אנחנו מתקדמות מעט ואז שירי מופיעה לפנינו. היא שמחה.
בימים האחרונים התכתבנו דרך פייסבוק. היא כתבה שהיא אוכלת הרבה, ואני רואה שהיא באמת שָׁמנה. לאימונים היא היתה מגיעה תמיד באיחור, תמיד קצת מרושלת, עם ציפורניים ארוכות שיכולות לפצוע תוך כדי משחק. התחמקתי מלשמור עליה.
היא שואלת אם הבאנו לה סיגריות. מיכל אומרת שהיא הביאה לה שוקולד אבל לא נתנו להכניס. שירי אומרת שלא נורא, שעוד מעט אמא שלה תבוא ותביא לה. אולי לאמא מותר, אני חושבת. גבר שמן עם עיניים גדולות פעורות עובר לידנו ושירי אומרת לו: תביא סיגריה. הוא לא עונה לה. שירי מדברת עם האנשים ואיתנו בו זמנית. יש לי כאן חברים, בואו אני אכיר לכן אותם, היא אומרת, ומציגה אותנו כחברות שלה לכל מי שחולף על פנינו. היא רוצה שנראה את חדר האמנות, היא רוצה שנראה את המיטה שלה, את הארונית שלה, וכל הזמן חוזרת ואומרת שאין זמן, שעוד מעט ארוחת הצהריים ושבזמן ארוחת הצהריים נצטרך ללכת.
היא מובילה אותנו למקום של המיטה שלה. בדרך יש חדר עישון שהחלונות שלו שקופים. הוא אפל ואפוף עשן. אנשים נכנסים ויוצאים ממנו וריח העשן מתפזר במסדרונות. אין לחדר העישון דלת. אין דלתות לחדרים, ושירי אומרת שאין להם מה לעשות רוב היום ושצריך לשמור טוב־טוב על החפצים כי כל הזמן גונבים כאן הכל, נעליים, גרביים, סיגריות, אפילו מברשות שיניים.
זאת המיטה שלי וזה הקיר שלי, היא אומרת. על הקיר מולה יש מיטה נוספת ושוכבת בה מישהי, חצי פניה שעונות על הקיר ומבטה מושפל. גם בפניה שירי מציגה אותנו, אבל הבחורה לא מסובבת אלינו את הראש.
אנחנו יוצאות אל חצר שיש בה ספסלים ושבילים. שירי מובילה אותנו לחדר האמנות שיש בו מחשבים וניירות וצבעים. האיש עם העיניים הגדולות נמצא שם. שירי אומרת לו שוב: תביא סיגריה. הוא קם ויוצא. מסביב יש מחשבים ושירי אומרת שהיא יכולה לבוא לכאן מתי שהיא רוצה. היא מספרת לנו שהיא לא יודעת להגיד מתי זה בדיוק קרה. היא זוכרת רק שהיתה בדירה שחברה השאירה לה, וברגע שאחרי היתה עם אמא שלה בחדר המיון באיכילוב. משם שלחו אותן לכאן.
היא חוזרת ואומרת שיש עכשיו ארוחת צהריים ושאנחנו צריכות ללכת.
אחרי כמה ימים היא כותבת לי במסנג'ר. היא כותבת שהיא לא מאנית, שהיתה לה פסיכוזה.
מיכל מציעה שנלך לבקר אותה שוב. אני כותבת לשירי. היא לא רוצה. היא לא מסכימה שאף אחד יבוא חוץ מהמשפחה שלה. נמאס לה. אם זה לא היה בכפייה אולי זה היה אחרת, היא כותבת לי.
כעבור כמה חודשים היא יוצאת, מתקשרת אלי ומציעה שניפגש שלושתנו. אני לא יודעת אם אני רוצה לראות אותה שוב.
המחשבה על בריחה מחזירה אותי לאלה ברקת. אולי התנועה של הבריחה מן האמת ואליה קיימת בנפשו של כל אדם. אולי צודקת הפסיכולוגיה הפרוידיאנית בטענה שיש בנפש הנחשבת נורמלית סמכות שחותרת תדיר ללכד אותנו למה שאנחנו, והחולי הוא איבוד, התערערות, קריסה או ויתור של הישות הזאת, והרי בחלומות שלנו הסמכות הזאת מפנה את מקומה וחלק אחר מהנפש מקבל לידיו את השרביט, בוחר איזה אזור להעיר. כמו בחולי.
אולי אנחנו בסך הכל פועלים באופן אוטומטי. נשמרים.
כשאני חושבת על שירי ועל מיכל, אני יכולה לראות בדמיון את הלכלוך מתחת לציפורניים של שירי, להרגיש את הזיעה של מיכל נוגעת בי כשאנחנו נלחמות על כדור.
אני יוצאת לאימון עם קבוצה אחרת. הולכת לתחנת האוטובוס באותה עיר, באותה שעה, בתוך אותו הגוף, תיק מלוכסן עלי בתוכו המגבת והנעליים, ובי ציפייה למשחק ולתחושת סיפוק.
לא פגשתי אותן שוב. לא חברות קרובה הביאה אותי לבקר את שירי במחלקה הסגורה. אולי זה היה רעב להיות קרובה למשהו קיצוני. להוריד את הצמיד הצהוב. לשחק באפשרויות. להיות קרובה לפחדים שלי שנקובים בזיכרון.
***
ערב אביב. החלון פתוח ורעש של ילדים משחקים עולה מהגינה. סיימתי להעתיק משהו למחברת הכחולה. שאריות ארוחת הצהריים על השולחן, אורז וקציצות. אני מחכה שיגיע הזמן לצאת לאימון, מקשיבה למריאן פייתפול שרה את "As Tears Go By". משמיעה לאמא שלי. רק אני והיא בבית. למה את שומעת שירים כאלה עצובים, היא שואלת.
סלין אסייג פרסמה עד כה שלושה ספרים: "צעקה הפוכה", "פרקי מכונות" ו"ימים למחיקה". זוכת פרס שרת התרבות ופרס ראש הממשלה, וספריה היו מועמדים לפרס ספיר ברשימה הארוכה. עד לפני כשש שנים עסקה בהנדסת מכונות, וכיום היא עורכת ספרות המקור ב"ידיעות ספרים".
