"זה ספר על הליכה לאיבוד, על מציאת הדרך הביתה, על דאגה ואפילו על זהות עצמית", אומרת עדי זליכוב־רלוי על ספרה החדש לילדים, "אבד כלבלב", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". במרכז הספר ניצב חיפוש מקביל של ילד וכלבלב שאבדו אחד לשני, המעלה באופן המותאם לעולמם של ילדים סוגיות רגישות ומורכבות, שלרוב מאתגר עבור הורים לתווך לילדיהם.

"זו הזדמנות לפתוח עם הילדים את הנושא הזה, שמפחיד אותנו ללכת לאיבוד, ולא רק במובן הפיזי אלא גם בהיבט של 'מה מגדיר אותי בעצם' מחוץ להקשר של 'חבר של' או מערכות היחסים האחרות שלנו. וגם יש את הרובד של הפחד שמישהו אהוב יעזוב".

גם הילד וגם הכלבלב בסיפור רואים את עצמם כמי שנמצאים בעמדת המחפש. מדוע בחרת בזווית הזו ולא בזווית האחרת, של מי שאבד ודואג אם מחפשים אותו?
"אולי זה מפני שאני עצמי נמצאת תמיד בעמדת ההורה, הדואג. כשאנחנו לא מוצאים מישהו או משהו שהם חלק מאיתנו אנחנו מרגישים שמשהו בנו הלך לאיבוד. כשאנחנו קוראים את הספר אנחנו דואגים לשניהם - האם הם ימצאו אחד את השני?"

בספר חברת השווים היא זו שיוצאת לחיפוש - חבורת הילדים מחפשת את הכלבלב, וחבורת הכלבלבים מחפשת את הילד. אין הורה שמוביל את החיפוש.
"מבחינתי, היקום הקולנועי שבו העלילה מתרחשת הוא העולם של הילדים, ואני רוצה להראות את נקודת המבט שלהם. אני חושבת שלפעמים ההורים רק מקלקלים", היא מחייכת, "ברגע שיש דמות מבוגר מעורבת בהרפתקה של הילדים היא משנה את הסיטואציה, כמו חוקר שמתבונן ומשפיע על התנהגות הנחקרים. חוץ מזה, רציתי לחזור לחבורות של פעם, לשכונה, לדרמה הזו בחיי ילדים כשהחבורה יוצאת למשימה. אנחנו ההורים נהנים להתרפק על זה מנקודת מבט נוסטלגית, אבל גם הילדים מוצאים בזה קסם מסוים".

לצאת מהשבלונה

זליכוב־רלוי, שברזומה שלה תפקידי תוכן, כתיבה ועריכה בפלטפורמות שונות ולקהלים מגוונים, מעידה על עצמה כעל מי שכותבת מאז ומתמיד. ב־2015 ראה אור ספרה הראשון לילדים, "'מעשיה לנר ראשון". בין ספריה: הרומן למבוגרים "מרחב מוגן", שמכניס את הקוראים אל המתחולל בבתיהם ובנפשם של דיירי בניין תל־אביבי בימי מלחמה, כל אחד וסיפורו לצד המפגש ביניהם; "12 נשים", המיועד לנוער ועוסק בסיפוריהן של נשים יהודיות מעוררות השראה, רובן פחות מוכרות, שחוללו שינוי והשפיעו על החברה; ספרי הילדים "לימונדה" ו"חור בספינה", שתורגם לאנגלית ולספרדית. שניהם חולקו בגני ילדים במסגרת פרויקט "ספריית פיג'מה" ומכרו שניהם יותר מ־100 אלף עותקים.

ספרה החדש הוא פרי שיתוף פעולה, אחד מני רבים, עם המאייר אביאל בסיל. "אמרתי לאביאל: 'בוא נעשה שהילדים והכלבים יהיו דומים אלו לאלו, כיוון שזהו סיפור מראה'. זה היה ממש יפה לראות את הפרשנות של אביאל לזה. עוד משהו שהיה חשוב לי שיבוא לידי ביטוי באיורים הוא מראה שונה של הילדים - ילדות מתולתלות לצד ילדות עם שיער חלק, ילדים עם גוון עור שונה, גם גבוהים וגם נמוכים, לא כאיזו אמירה פדגוגית, שאני חושבת שספרים לא צריכים לצאת ממנה, אלא כמסר שעובר גם מבלי לומר במפורש. זה חשוב לי גם בספרים שאני בוחרת להוצאה", מציינת זליכוב־רלוי בכובעה כעורכת ספרות הילדים והנוער בהוצאת "ידיעות ספרים".

"התחרות הזו על הנכס שהוא הפנאי שלנו היא גדולה יותר היום כי יש נטפליקס ועוד דברים", מתייחסת זליכוב־רלוי לטענה החוזרת ונשנית כי ילדים ובני נוער לא מרבים היום לקרוא ספרים, אף שיש ספרים וסדרות ספרים שנמכרים היטב וזוכים לפופולריות בקרב הקוראים הצעירים.

"מצד שני, הורים ממשיכים לקנות ולהקריא ספרים לילדים, זה ערך שחשוב להם. צריך לזכור שהיום ילדים כל הזמן חשופים לטקסטים וגם מייצרים טקסטים בעצמם. אלו חיים של סטוריטלינג. גם הסטורי, לצורך העניין, גם ווטסאפ וגם נטפליקס מספרים סיפור. אני רואה המון נוער שקורא, יש פריחה של הבוקטוק בטיקטוק ובאינסטגרם. בשנתיים של הקורונה, שבהן אנשים חזרו קצת הביתה, ניתן לראות חזרה מסוימת לבילויים הישנים, הביתיים, וביניהם גם לקריאת ספרים. הגיל שקצת מתפספס הוא אלה שכבר לא ילדים אבל עדיין לא קונים לעצמם ספרים. זה גיל שאני מנסה מאוד לחזק. כאן, למשל, נכנס הקומיקס, שמאוד התחזק בשנים האחרונות ומילא חוסר מסוים שהיה".

את חושבת שקהל הקוראים הצעיר השתנה? שכדי להגיע ללב הקוראים היום צריך לכתוב אחרת?
"כן ולא. קלאסיקות עדיין מצליחות ועדיין אהובות. אני חושבת שכשסיפור כתוב טוב ומעניין, הוא מעל הזמן והמקום. כשיש גרעין סיפורי טוב, גם אפשר להתאים אותו לרוח התקופה ולספר אותו בהמון דרכים. דברים משתנים, כן, יש דברים שנראה היום, כמו ספרות להט"בית ועלייה גדולה של ספרות פנטזיה, ומנגד יש דברים שכבר לא נראה היום, כך אני מקווה, כמו גזענות או סטריאוטיפיזציה בסגנון 'מנשה התימני' ו'אהוד השמן'. הקאנון עוד לא השתנה, 'מעשה בחמישה בלונים' עדיין עובד, וגם סדרת הספרים על נפתלי. לצד אלו, נכנסים עוד סופרים ועוד רעיונות".

דויד גרוסמן הבא

ההיבט הכלכלי, כלומר התמעטותן של פלטפורמות המאפשרות הוצאת ספר שלא במימון המחבר, מהווה חסם לכניסתם של לא מעט קולות חדשים ואיכותיים בספרות.
"זה נכון, אבל בהוצאות גדולות, כמו ב'ידיעות ספרים', הוצאת הספר לא ממומנת על ידי הסופרים. זה לא משהו מאוד יפה להגיד, אבל האמת היא שאין המון כותבים מאוד מוכשרים. הבעיה היא לא העניין של המימון, אלא שספרים באמת מצוינים לילדים יש מעט, בין הרבה מאוד ספרים שנשלחים להוצאות. הכישרונות הגדולים הם מעטים.

"אני חושבת שהיות שכתיבה היא פעולה יומיומית שאנשים עושים, היא נתפסת על ידי רבים כמשהו שאפשר לעשות בקלות, בעיקר כשמדובר בכתיבה לילדים. אנשים נוטים לחשוב שלכתוב ספר לילדים זה צ'יק צ'ק ויש ספר, ודווקא ספר ילדים טוב ומדויק הוא לא משהו קל לעשייה בכלל. יש כותבים שאומרים 'הנכדים שלי ממש אהבו את זה', אבל זו לא ספרות ילדים מצוינת. אתה יכול גם לבשל לא רע, אבל זה לא הופך אותך לאייל שני.

"כשיש יהלום שמונח על השולחן בהוצאות הספרים, הוא מנצנץ ורואים אותו", היא מדגישה. "גם כשמדובר בספר ביכורים של כותב לא מוכר. הוא יתקבל, לא יגידו לו לא. אם דויד גרוסמן הבא ישלח סיפור, אנחנו נבחין בו. זה לא שאין טעויות, גם לג'יי.קיי רולינג ו'הארי פוטר' סירבו בהתחלה, יש מרחב טעות, אבל רוב הכותבים המצוינים באמת לא יתפספסו, הכישרון שלהם ייראה".