תחושה בצבע סגול עמוק

"לזמן קצר יש בנו קסם", הממואר של המשורר האמריקני־וייטנאמי אושן וונג, כתוב כמכתב של איש צעיר לאמו. במכתב הזה הוא מגולל בפניה את סיפור חייהם: סיפור של הגירה, של זרות, של עוני ושל טראומה בין־דורית, אך גם סיפור של רוך, חמלה ויופי. באמצעות המכתב הוא מנסה לפענח את חייהם ולהתפייס, עם אמו ולא פחות מכך עם עצמו.

אך אמו, ילידת וייטנאם בשנים שמייד לאחר המלחמה, מעולם לא למדה לקרוא. העובדה הזו הופכת את המכתב לחסר תוחלת, ניסיון לתקשורת שנידון מראש לכישלון; במקביל, היא מאפשרת לכותב גילוי לב שלא היה אפשרי אחרת: "יש לי אומץ לספר לך רק מפני שהסיכוי שהמכתב הזה יגיע אלייך קלוש - חוסר האפשרות שתקראי אותו הוא כל מה שמאפשר לי לספר אותו" (עמ' 108). הספר, אם כן, בנוי כפרדוקס: וידוי שאינו וידוי, מכתב שלא נועד להגיע ליעדו.

הספר מתאר את שנות ילדותו ונעוריו של וונג בשיכוניה העניים של הרטפורד, קונטיקט - עיר עם עבר מפואר שכיום היא אחת מהעניות בארה"ב. זה ספר שהאישי והפוליטי בו אינם ניתנים להפרדה: משפחתו של המספר היא תוצר של מלחמת וייטנאם ושל המדינה שאליה היגרו, שבמציאות הפוליטית והחברתית שלה הם פוגשים מדי יום.

אמריקה שמצטיירת מבין דפי הספר היא מקום קודר ומתפורר: יריות על בסיס קבוע, עוני, סמים ושלטון תאגידים. עד שהיה בן 20, חמישה מחבריו של וונג כבר מתו ממנות יתר, קורבן למגיפת האופיאטים שתודלקה בידי חברות התרופות. גם העבודה, אותו אידיאל אמריקני נערץ, מצטיירת כאן כסבל מתמשך, בעיקר בתיאוריה של האם, שידיה וריאותיה הרוסות משנים של עבודה במכון יופי, שם היא כורעת לרגליהן של נשים אחרות ומתחנפת אליהן בתקווה לטיפים.

יותר מכל, הקיום שמתאר וונג הוא אטומיסטי, נטול מעגלי תמיכה: מלבד המשפחה, המקומות היחידים שבהם המספר מוצא תחושת קהילה הם בעבודה בחוות טבק, לצד מהגרי עבודה ממקסיקו וממרכז אמריקה, ובביקור בווייטנאם לאחר מות סבתו.

הרבה מאוד סיפורים נכתבו על מלחמת וייטנאם, שהיא מהחוויות המכוננות של החברה האמריקנית במאה ה־20, אבל הרבה פחות על מה שנותר שם לאחר פינוי הכוחות; בתודעה האמריקנית וייטנאם דילגה בבת אחת מאזור קרבות ליעד תיירות פופולרי. הספר מספק הצצה אל הצלקות שהותירה המלחמה מצידו השני של הגבול: בין שמדובר באמו של המספר, בת לאם וייטנאמית ולאב אמריקני שהילדים בכפרה מרחו אותה בבוץ כדי שתחדל להיות לבנה, ושביקשה לוודא בחנות אם הבגדים שהיא רוכשת חסינים לאש; ובין שבסבתו, שלמשמע זיקוקי 4 ביולי החשיכה את הבית כדי שהפצצות לא ימצאו אותם.

הסיפור המשפחתי הוא מורכב ואמביוולנטי יותר מזה הפוליטי: וונג גדל עם אמו וסבתו - אביו המכה הורחק בידי המשטרה כשהיה ילד צעיר, וזהות סבו מוטלת בספק - ששתיהן סבלו מהפרעות נפשיות. אמו של וונג היכתה אותו פעמים רבות, לעיתים עד זוב דם, השליכה עליו חפצים וכלאה אותו במרתף לאחר שהרטיב במיטה. מצד שני, ברור שההתעללות לא נבעה מרוע אלא ממצוקה; ובין הבן לאמו יש אינטימיות גדולה, גם אם זו לא יכולה למצוא את ביטויה במילים.

היחס האמביוולנטי בא לידי ביטוי בין היתר בכינוי שהוצמד לוונג, "כלב קטן" - לכאורה כינוי משפיל, אך כזה שנועד להגן עליו מפני הרוחות הרעות מהמסורת הווייטנאמית. אותה מורכבות מושלת גם בסיפור האהבה בין וונג לבין נער בשם טרבור, נציג לאמריקה החקלאית שהידרדרה אל עברי פי פחת. הקשר בין השניים הוא תערובת של אלימות ורוך, בוטות ועדינות. יחסי המין ביניהם מתוארים כמעט כאונס אך במקביל גם כהתמסרות, כרגע שבו "שני אנשים חוצבים גוף אחד, עד שלא נותרת פינה שאומרת 'אני'" (עמ' 185).

זה ספר שנכתב בידי משורר, והדבר ניכר: האירועים משורטטים במשיחות מכחול דקות, לא תהליכים ומהלכי חיים אלא סדרה של רגעים. הכתיבה רצופה מטאפורות, צירופים בלתי סבירים שמצליחים איכשהו לעבוד למרות זאת, כגון וונג השואל את אמו "אם אפשר לשלב בין העצב לאושר כדי ליצור תחושה בצבע סגול עמוק" (עמ' 116), או תיאורו של זיכרון בתור "אייל בערפל כה סמיך וזוהר שהאייל השני בקרבת מקום נראה כמו צל לא גמור של הראשון" (עמ' 15). חלק מסוד כוחו של הספר הוא האופן שבו היופי האסתטי שלו מאפשר לשאת את הכאב שהוא נושא.

תמונות מסוימות הופכות לסמלים חוזרים: מסען של דנאיות מלכותיות כסמל להגירה, פרות ועגלים כסמל לאכזריות האנושית, טייגר וודס כסמל למורכבות של גזע באמריקה. חלק מהסמלים האלה מופיעים לכמה פסקאות, בעוד אחרים מופיעים לאורך כל הספר. לעיתים, במקום לספר נרטיב אחד, שניים או שלושה סמלים כאלה נשזרים יחד, כל אחד מהם בפסקאות שמוקדשות לו - קצת כמו הדרך שבה שורות נחרזות בשירה. זו צורת סיפר מעניינת, אם כי ההצלחה שלה תלויה במידה לא מועטה בכך שהקורא יפענח את הסמלים באותו אופן שבו המחבר התכוון אליהם; כאשר מדובר בסמלים סתומים או מעורפלים, כפי שקורה לעיתים, התוצאה מבלבלת ושוברת את רצף הקריאה.

היד הכותבת כאן היא מקורית ורבת כישרון, אבל עדיין אינה יציבה. הכותב לא מצליח לשמור על רמה אחידה לאורך כל הספר: חלקים מאמצע הספר מדשדשים וחוזרים על עצמם מבחינה תמטית; השיבוצים מהוגים שונים, כגון רולאן בארת או סימון וייל, מתחכמים שלא לצורך; ובניגוד לעיסוק בטראומה של וייטנאם, מרבית הקטעים שנוגעים לפוליטיקת גזע בארה"ב לא מצליחים לחדש ביחס לכתיבה הרבה על הנושא.

לצד זאת, יש רגעים יפהפיים של חסד: לדוגמה, לוויית רחוב בווייטנאם בליווי ממתקים ומופע דראג, או הפדיקור שמעניקה אמו של וונג לאישה קטועת רגל. "כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה", כותב וונג, "אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי" (202) - והטענה הזו על כוחו של היופי מוכחת מבין העמודים.

תרגום של ספר כזה, שכל כך הרבה ממנו נטוע בשפה ובמפגש שבין שפות, הוא מלאכה מורכבת במיוחד. בהקשר הזה ראוי לציין לשבח את תרגומה של אסנת הדר, שמצליח למסור את הפואטיקה של וונג באופן חלק וטבעי, ומאפשר לקורא העברי לקחת חלק בקסם הזה, קצר המועד. 

אושן וונג / לזמן קצר יש בנו קסם ; מאנגלית: אסנת הדר, הוצאת מטר, 223 ע'