ה"אוספים" של אורי אורלב: המכתב שלא פורסם

המתרגמת לצרפתית סבין הוין, שתרגמה מספריו של הסופר אורי אורלב, ביקשה בשנת 2012 לכתוב על אוספיו מאמר לכתב עת צרפתי העוסק באמנות. הסופר השיב לשאלותיה במכתב והעניק לו את הכותרת "אוספים".

אורלב, שהלך שלשום (שלישי) לעולמו בגיל 91, כתב את המכתב ב-21 בפברואר 2012.

"סבין,

כשהייתי נער ועד גיל 25 (בערך) אספתי בולים. אני זוכר כשהלכתי עם שני בחורים צעירים (אני בן 12) לחפש פחם לחדר שלנו בבית החרושת למען הגרמנים בתקופת ההשמדה בגטו ורשה. מלבד פחם חיפשתי חדרי ילדים מסודרים, ואז, מלבד פחם, חיפשתי ספרים שעוד לא קראתי ובולים. מכרתי אותם לפני שברחנו מהגטו לצד הפולני לאחד הילדים בחצר וקניתי בכסף הזה סיגריות לדודה שלי (אמא כבר לא הייתה).

כשביקשתי חופשה מהקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה בירושלים (כסטודנט חופשי), מכרתי את הבולים לקניות במכולת וכו'.

ב-1985, אחרי שאבא מת, בחיפה (בגיל 85), מצאתי את המטבעות של אחי, שהשאיר אצל אבא ואשתו בחיפה (רק את ההחלפות), והתחלתי לאסוף מטבעות, בעיקר של המאה ה-20, אבל גם ישנים יותר, אם הזדמנו לי. הפסקתי - ולא מכרתי - לאסוף לפני כחמש שנים. אני עכשיו בן 81.

יש לי חולשה לצעצועים קטנים, ואם מזדמן לי משהו שמוצא חן בעיניי, אני שומר אותו לעצמי. חיילים מבדיל או מפלסטיק, מכוניות קטנות מאוד, בובות קטנות מאוד. יש לי גם צעצועים ישנים שהנכדים שלי מבקשים בכל פעם שאפתח להם את המגירה. וגם חדשים. למשל, קיבלתי מהנכדים שודדי ים מביצי שוקולד kinder והדבקתי אותם בשולי הלוח הנשלף ממדפסת המחשב שלי. הוא תלוי באוויר והם מודבקים בשוליו לשמור שהדפים היוצאים מהמדפסת לא יעופו למטה, לרצפה.

יש לי גם אוסף קטן מאוד, אבל יחיד בארץ ובעולם, של עטיפות מסטיק עם צילומיהם של שרי הממשלה הראשונה בישראל, הממשלה הזמנית, עם גולדה מאירסון (שגרירתנו בבריה"מ) ושר החוץ משה שרתוק, לפני שהחליפו את שמותיהם. ועוד אוסף ענקי של צילומי משפחה שאני מדביק באלבומים במשך כל חיי. באוסף הזה אני עדיין ממשיך, למרות שיש לי כבר לפעמים הרהורי כפירה, להשאיר את הצילומים רק במחשב. יש לי גם אוסף קטנטן של אבנים יפות מגרמניה, מאחת הפגישות שלי עם תלמידים גרמנים בברלין. מאוד חשוב לי להיפגש עם תלמידים, סטודנטים ואנשים מבוגרים קצת יותר, במיוחד בגרמניה. בפגישות האלה נוצר משהו מרגש במיוחד. אנחנו חשים שהפגישה היא של חוויה טראומטית של שני הצדדים, אני הקורבן והם צאצאיהם של הדור אשר חי באותה תקופה.

סיפרתי לאותם התלמידים בבית ספר בברלין איך עזבתי את גרמניה ברכבת, אחרי המלחמה, ב-1945. עמדנו על הגבול בין גרמניה והולנד. ירדתי מהקרון וירקתי על האדמה המקוללת הזאת ונשבעתי שרגלי לא תדרוך שם לעולם. בכל זאת רכנתי ולקחתי אבן פשוטה למזכרת והכנסתי לכיס. אחרי אותה פגישה בברלין, כשחזרתי באותו ערב מאוחר לבית המלון, מסרו לי בקבלה סלסילה קטנה, בגודל של ידו של ילד בכיתה ב' או ג', עם אבנים קטנות, יפיפיות, כמוCalcedon, Adventurin, Rosen quarz, Hämatit, Bergkristall ועוד. את הסלסילה השאירה לי אחת המורות של התלמידים, אך לא השאירה לי את שמה.

אני שומר מכתבי ילדים הכותבים לי אחרי שקראו את אחד הספרים שלי, מהארץ ומארצות אחרות. יש לי כמה מאות כאלה. בין השאר ישנם שם מכתבים מכיתה ו' בבית ספר בגרמניה. המורה הציעה בכיתתה נושא לכתיבת מכתב. המכתב היה מיועד להיטלר והיה צריך להתחיל במילים 'Führer, mein Führer'. אני מצרף מכתב אחד מהאוסף הזה".

עוד אוסף אחד של בובות ברזל קטנות שמחזיקות את תריסי החלונות ליד הקיר. בובות אלה הובאו לארץ ישראל בשנות ה-20, מצרפת, אולי יחד עם הרעפים ממארסיי. מצאתי אותם אחרי שהרסו בתים ישנים באזורים שם השתמשו במחזיקי תריסים כאלה.

נכון, סבין, אני שומר ביקורות וכתבות על ספריי ועליי – אבל אלה לא נחשבים בעיניי כאוספים. זה עניין לארכיון ובאמת שלחתי חלק מהם לאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, כשהתבקשתי על ידי נציגי הארכיון שם לשמר את עבודתי. נמצאים שם כל ספריי, על תרגומיהם ומהדורותיהם (לפחות 150), ומסמכים אחרים. והם נמצאים בקטלוג של הספרייה.

סבין, את יכולה לעשות בטקסט הזה מה שאת רוצה.

שלך, אורי".