"מקומות ריקים לאין שיעור", מאת אריאל רטהאוז, הוא ספרון צנום אפילו ביחס לספרי שירה. אך אין ללמוד מאורכו על מה שמקופל בתוכו - שירה החושפת את הסוד שרוחף מתחת ליום־יומי, ומציעה ניצוץ קסום ומיתולוגי. רטהאוז, שנולד ברומא ב־1949, הוא חוקר ומתרגם ספרות, שתרגם בין היתר כתבים של בוקאצ'ו, ג'אמבטיסטה ויקו ופרימו לוי, והעניק לאיטלקית את שירת זך, ויזלטיר, עמיחי ואחרים.
גם הספר, כמו רטהאוז עצמו, נע על הציר ההיסטורי והדרמטי שבין רומא וירושלים, ומקפל בתוכו את העולמות המנוגדים הללו. באחד משיריו הוא מתייחס למתח בין רומא וירושלים, בהתכתבות עם השיר "אורן" מאת לאה גולדברג, שהפך לסמל להגירה: "אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָּע יוֹדְעוֹת- / כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם - / אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת. // אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם, / אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים, / וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים". כששיר זה ברקע, ואיתו גם "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב" של ר' יהודה הלוי, כותב רטהאוז בשיר "סוף מערב": "הָאֹרֶן קַד קִדָּה עַל פִּי תְּהוֹם / וְעַלְוָתוֹ רוֹטֶטֶת. רוּחַ מַעֲרָבִית כּוֹפְפָה אֶת גִּזְעוֹ / מִזְרָחָה [...] וּמֵעֵבֶר לוֹ רַמְזוֹר וּשְׂדֵרָה, קְצֵה הָעִיר, כְּבִישׁ יוֹרֵד / וּבְסוֹף הַכְּבִישׁ הַיָּם, וּבְסוֹף הַיָּם מוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / וְאַחֲרֵי מוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, הַיַּלְדוּת. / כֵּן, עַכְשָׁו לִבִּי שׂוֹחֶה עַד סוֹף מַעֲרָב, אֲבָל הָאֹרֶן / קַד קִדָּה מִזְרָחָה / וְעִמּוֹ אֲנִי".
שורשי המשורר נוטים אל המיתוס - מן התלמוד ומספרות יוון ורומא הוא דולה את המקורות האגדתיים המושכים את הלב. ניכר כי רטהאוז מניח לתלמוד ולמדרש וכן לכתבי הומרוס ודנטה לשמש בכפיפה אחת בשיריו, ופונה אל קוראים שהספרות העברית והמערבית מוכרת להם. אחד משירי האהבה שבספר משתמש במיתוס התלמודי (שייתכן שמקורו דווקא ב"המשתה" של אפלטון) על בריאת האדם הראשון כאנדרוגינוס ("דו־פרצופין") שנחלק לאיש ולאישה: "אָדָם הָרִאשׁוֹן דּוּ־פַּרְצוּפִין נִבְרָא, / וְעַל שְׁתֵּי כָּרִיּוֹת רָאשֵׁינוּ / חוֹלְמִים עַל אוֹתוֹ פַּרְצוּף כָּפוּל / שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ". כמו כן, רטהאוז כותב שני שירים בעקבות האגדות התלמודיות על שירת בני קורח הקבורים באדמה ושירת המתים שהחיה יחזקאל: "גַּם אֲנִי כְּמֵתֵי יְחֶזְקֵאל / לֹא אֶזְכֹּר שֶׁקַּמְתִּי בַּגַּיְא. / וּמוֹתִי לֹא יִזְכֹּר אֶת שִׁירֵי הַהַלֵּל / וְשִׁירִי לֹא יִזְכֹּר חַיַּי".
מנגד, רטהאוז מתאר סיטואציה שגרתית של ריצה אל אוטובוס שמגיע לתחנה באמצעות המיתוס של אורפאוס, שהורשה להיכנס לשאול כדי להוציא ממנו את אהובתו המתה, אך נאסר עליו להסתובב אליה לאחור ולהביט בה עד שייצאו מעולם המתים - אורפאוס לא הצליח להתאפק והסתובב, ואהובתו שבה אל המתים. בדיוק כך: "מוּטָב לַעֲצֹר דַּקָּה, לְבָרֵר / אִם זֶה אוֹטוֹבּוּס, מַשָּׂאִית אוֹ אֶגְזוֹז מְקֻלְקָל, אֲבָל עַד / שֶׁאֶסְתּוֹבֵב הָאוֹטוֹבּוּס יָנוּס לְדַרְכּוֹ, מוּטָב לָרוּץ [...] אֲנִי עוֹצֵר מִסְתּוֹבֵב מַבִּיט, הָאוֹטוֹבּוּס חוֹלֵף עַל פְּנֵי / תַּחֲנָה שׁוֹמֵמָה / וְאֶת הָאוֹטוֹבּוּס הַזֶּה הִפְסַדְתִּי לְנֶצַח נְצָחִים". הזוג הישֵן מזכיר את מיתוס היצור הבראשיתי הכפול, האוטובוס החולף מזכיר את אורפאוס - השגרתי מתעלה לדרגה מיתית.
כאמור, הספר נחתם במחזור ששמו "מדרש אודיסאוס", המציע קריאות חדשות באפוס ההומרי על שיבתו של אודיסאוס לביתו. השירים כתובים בגוף ראשון, כשברי וידויים של אודיסאוס עצמו המאירים באור חדש את חייו. כך למשל רטהאוז מציע ששירת הסירנות המפורסמת היתה דווקא שירתו של אודיסאוס עצמו וטוען שאודיסאוס הוא זה שעיכב את מסעו בים מפחד השיבה הביתה.
המחזור נחתם, שוב, בחיבור בין המיתוס והווה: "יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וּבָחוּר בְּגִ'ינְס / קָרָא לְיָדִי בַּסֵּפֶר / שֶׁהַנַּוָּד הָעִוֵּר חִבֵּר / עַל נְדוּדַי". אודיסאוס, נוסע באוטובוס לצד בחור שקורא את האודיסאה. נסיעת האוטובוס הופכת אף היא למסע בעל איכות מיתית, וסיומה מלמד דבר־מה על כוח הספרות: "אֲבָל בַּסּוֹף כִּבְכָל מַסָּעַי / זֶה אַלְפֵי שָׁנִים, הִגַּעְתִּי / גַּם הַפַּעַם לַתַּחֲנָה הַסּוֹפִית. / וְהַבָּחוּר יָרַד, קַלִּיל / כִּבְתוֹךְ חֲלוֹם / וְהַסֵּפֶר בְּיָדוֹ מָשַׁךְ אוֹתוֹ הָלְאָה / כְּמַקֵּל בַּיָּד הָעִוֵּר".
אריאל רטהאוז / מקומות ריקים לאין שיעור,
הוצאת כרמל, 55 עמ'
