בשיר "מחוברים" שבספרו החדש של גיורא פישר, "בתחתית הימים", מתאר המשורר סיטואציה מעולם הרשתות החברתיות המוכרת לכולנו. "מה רוצה מחיי חיים שוורץ?", הוא שואל, מתחת לכיתוב באנגלית המתאר הצעת חברות וירטואלית לכאורה שגרתית. "מדי חודש, קרוב לארבע שנים הוא שולח לי בקשה: 'רוצה להתחבר'. גם כשהיה חיים בחיים לא היה לי בו עניין חברתי".
המפגש בין הטרגי והקומי הוא מקור הביקורת של פישר על עולם הטכנולוגיה והסושיאל מדיה, שנוטים לרדד את השיח החברתי ולכווצו ללא יותר ממפגש רנדומלי בין נתונים באלגוריתם. כזה שלא מביא בחשבון את הנעשה בחיים האמיתיים - או את אלה שאינם עוד בחיים. אבל פישר חב לא מעט לאותן במות וירטואליות, לאור הפופולריות שלה זוכים שיריו ברשת.
"בהחלט יש פה ביקורת על הטכנולוגיה והאבסורד שבה, אבל אני מוכרח לציין שהשירה הרוויחה מהאינטרנט", הוא אומר. "שירה קצרה היא דבר שמאוד מתאים להלך הרוח ולסבלנות האנושית היום. פונקציית השיתוף מעבירה את השירים לאנשים שלא נחשפו לשירה, או שברחו ממנה כי היו להם טראומות משירה בבבית הספר".
ספרו הרביעי של פישר, שהחל לכתוב שירה לאחר נפילת בנו מרום בשנת 2002 במבצע חומת מגן, עוסק הפעם בעיקר ביומיומי הגלוי לעין אך הנסתר מהתודעה. הוא מכיל ביקורת על המדינה, פכים מתקופת הקורונה ("לא נעים להגיד את זה, אבל הרבה משוררים יגידו לך שעיקר תעסוקתם בזמנם החופשי הוא בהייה באוויר", הוא אומר) וניתוח ביטויים שחוקים משיחות חולין. אבל קל לזהות במילים (בשורות כמו "באמת לא קרה בזמן האחרון אסון ראוי לציון") את השכול שתקע יתד בחייו, וכנראה גם בהגדרתו כמשורר.
"בספר הראשון כתבתי כי רציתי שמרום והשירים עליו ייזכרו", הוא מסביר. "היום זה קצת מכעיס אותי. רוב השירה שלי כבר לא עוסקת במרום. אבל אנשים קוראים שירים שלי שעוסקים בדברים רגילים, מחפשים וגם מוצאים שם את השכול, ואני אומר 'איפה אתם רואים פה את הדבר הזה?' אני מבין שפריט ביוגרפי כזה משמעותי יושב אצל הקוראים בראש. מה שאני מבקש מהם זה שיקראו שיר כמו שהוא. כשאני רוצה לדבר על שכול - יהיה בשיר שכול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו