על הכריכה האחורית של "עוזרת בית" מאת סטפני לנד הוא מתואר כממואר סוחט דמעות על חייה של לנד כאם יחידנית שחלמה להיות סופרת אבל כדי לשרוד נאלצה לעבוד לפרנסתה בניקיון בתים, עם ציטוטים כמו "הכינו את הממחטות", "לנד מפליאה בתיאור האימה הצרופה שמלווה את החיים בעוני", "אינו מרפה מהקורא". לרגע אפשר לחשוב שהעוני הוא ריגוש מסדר גודל של מותחן ("אימה צרופה"), שניקוי שירותים הוא מלודרמה ("ממחטות"), ושההשפלה היומיומית של נתמכי סעד היא אירוע טלוויזיוני מלא צבע - מה שאמנם התממש במציאות חייה הלא תיאמן של לנד, כשהספר עובד בסופו של דבר לסדרה מצליחה בנטפליקס.
אבל הספר עצמו, למזלו, עוד רחוק ברובו מהעוני הטלוויזיוני הזה. העוני מצטייר כאן בעיקר כשיממון. אין פה חוויית קריאה מסעירה במיוחד, צריך להודות. מתוארים כאן חיים שכלואים בסבך של ביורוקרטיה וחישובים קטנוניים, והם מובאים כאן בכל אימת יבשושיותם. השכר השעתי של לנד בחברת הניקיון: 6 דולר; ההוצאות החודשיות שלה ושל בתה הקטנה: 1,000 דולר. כל תקלה ברכב, מחלה של הילדה, סופת שלג, לקוחות שמבטלים בפתאומיות - לכולם יש מחיר כבד, והם מוכיחים עד כמה שבריריים החיים בעוני, שבן רגע עלולים להביא את לנד ובתה לפתחו של בית המחסה. יותר מאשר דרמה רגשית גדולה, אלה חיים של סטרס מתמשך ששוחקים את לנד עד דק והופכים אותה לגרסה קפואה ומכאנית של עצמה.
זה חלק מהמלכוד של החיים בעוני: אלה חיים הכלואים בכאן ובעכשיו, בחישובים הקטנים של השרידות, בלי יכולת להרחיק ראות. רק בדיעבד, לקראת סוף הספר, כשהיא כבר בדרך החוצה ממעגל העוני, לנד מבינה עד כמה קוצר הרואי סגר אותה במצבה. כי מרוב הסיזיפיות של המאבק ההישרדותי, לא נותר בה הכוח לשאוף גבוה יותר, לחלום, לעשות שינוי גדול - ורק ברגע שהעזה לעשות צעדים מרחיקי לכת, הצליחה גם להיחלץ.
אבל גם זה לא מדויק. לנד מכירה בכך שבעצם היא הצליחה להיחלץ מהעוני לא רק משום שעשתה בסופו של דבר כמה צעדים מסוכנים מאוד כלכלית, שבמזל עלו יפה, אלא משום שמראש לא גדלה לתוך עוני, אלא נקלעה אליו, ולכן החזיקה בשאיפות, בכישורים ובידע עולם שאפשרו לה לבצע את הדילוג הזה מעבר למשוכות המעמדיות הדרקוניות. מכיוון שנולדה להורים ממעמד הביניים (אמנם נמוך), הוריה יכלו לספק לה את החינוך, הביטחון והיציבות שסביר להניח שהיו נמנעים ממנה אילו היתה גדלה בעוני. לא מיותר לציין שהיא גם נולדה לצבע הנכון.
"הביטחון היה חקוק בי. הייתי בטוחה, ומעולם לא הטלתי ספק בביטחון שלי, עד שהוא אבד". משתמע כאן גם עניין של זהות. לנד לא ראתה את עונייה כגזירת גורל, היא היתה בטוחה שבמקרה שלה העוני זמני. לכן היא גם מצליחה לספר את העוני כסיפור סגור - עם התחלה, אמצע וסוף. העוני לא מגדיר אותה, אך הוא ביצה טובענית שהיא החליקה לתוכה בעקבות צירוף מקרים אומלל, ובהזדמנות המתאימה, היא יודעת, היא תשתחרר.
סיפור העוני שלה מתחיל בגיל 28. רגע לפני שהיתה אמורה להתחיל תואר ראשון ולממש את חלומה להפוך לסופרת, היא נכנסה להיריון לא מתוכנן מרומן קיץ בלתי מחייב, ובחרה להמשיך בהיריון, נגד רצונו של האב. מכאן הדברים הידרדרו במהרה: בן זוגה האלים התנער מאחריות וגירש אותה ואת התינוקת מהבית, ובהיעדר עבודה או משפחה תומכת - משפחתה מנוכרת כל כך עד שהיא מתארת את מצבה כ"יתמות רגשית" - היא מוצאת את עצמה, לצד בתה שעוד לא מלאו לה שנה, בבית מחסה לחסרי בית.
הזרות העקרונית שלה למצב העוני שלה מאפשרת לה להתבונן על העוני בהשתאות כמעט אנתרופולוגית, לתעד את חייה כענייה מתוך תשומת לב הן למה שהיא רואה והן לאופן שבו רואים או לא רואים אותה. רוב הזמן לא רואים אותה: כשהיא עובדת בחברת ניקיון, ללקוחותיה אין מושג מי מנקה להם את הבית, והאנונימיות הכרחית עבורם שכן היא חודרת לתוך בתיהם ומתוודעת אל מה שהם אוכלים ומעשנים, אל הכמויות האדירות של התרופות שהם צורכים, אל מגזיני הפורנו שלהם.
מעבידותיה מדגישות בפניה כי חשוב יותר מכל לנקות את הבתים בדיוק באותו אופן ובאותו משך זמן כמו המנקה שבאה לפניה, כדי שהדיירים לא ירגישו בהבדל בין המנקות ולא יוטרדו בשאלה מי נכנסה לביתם; שלא ירגישו בנוכחותה האנושית של המנקה.
האנונימיות הזאת דרושה ללקוחות בין השאר כדי שלא ירגישו בושה ואשמה שהם מאפשרים למישהי לנקות אחרי הטינופת שהם משאירים מאחוריהם, והספר לא חוסך בתיאורים פיגורטיביים שנקראים כמעט כפורנוגרפיית צואה: "בתוך חדר האמבטיה המרכזי בקרון המגורים היו שלוליות של שתן קרוש סביב בסיס האסלה. על החלק התחתון של המושב, על השוליים ועל החלק העליון של האסלה היו נתזים חומים, שהנחתי שהם חרא, ורסיסים צהובים וכתומים שנראו כמו קיא (...) הייתי צריכה להכניס את היד פנימה ולשפשף את הקווים הכהים בעזרת אבן פומיס שוב ושוב".
אמנם כשהיא מנקה את בתיהם היא בלתי נראית, אך כשהיא נזקקת לתמיכה ממשלתית כדי לשרוד - שכן זה למעשה המסר המרכזי בספר: גם עבודת הפרך שעשתה לא היתה מאפשרת לה לשרוד אלמלא קיבלה תמיכה ממשלתית מאסיבית - הם רואים אותה היטב וגם דואגים שהיא תראה את מבטם. וכך, כשהיא משלמת עם תלושי מזון בסופרמרקט, אומר לה איש מבוגר "אין בעד מה", כאילו קנתה על חשבונו.
המבנה של נפילה־מאבק־שחרור הוא המבנה האוניברסלי של סיפורי העצמה בכל תחום: הוא מספר על רוח האדם, או על האדם כמו שהוא אוהב שמספרים אותו, כזה שיכול בכוח רצונו ובהתמדתו לשנות את עולמו. ברור למה הוצאה חדשה כמו "22 אותיות" בחרה ב"עוזרת בית" לספרה הראשון: זה ספר שעם כל הקושי והדכדוך שהוא מתאר, מסתיים בהפי אנד ששולח את הקוראים לדרכם מלאי אמונה בכוחם לשנות.
אבל המבנה הזה כולל סתירה מהותית בכל הנוגע לעוני. כי לכל אורכו, עד הסוף שבו במפתיע הכל מסתדר באורח פלא, מוכיח הספר דווקא את ההפך: איך כל תעצומות הנפש שלה בקושי הספיקו ללנד כדי לשרוד; איך העוני ממלכד ומטביע גם את הא.נשים החזקים ביותר; איך גם עם כל התמיכה הממשלתית האפשרית - ולנד היתה מאלה שיודעים לדרוש ולקבל תמיכה, לעומת ההמונים שלא - היא נפלה פעם אחר פעם. עוני לא מאמין בסיפורי העצמה. אבל מי רוצה לקרוא סיפורים אמיתיים על עוני.
סטפני לנד / עוזרת בית, מאנגלית: ענבל מלכה, 22 אותיות, 319 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו