"ההבטחה": לא ארץ לצדקנים

דיימון גלגוט, זוכה ה"בוּקר", מפגין יכולת טכנית מרהיבה בתיאור קורות משפחה בדרום אפריקה, לפני ואחרי סיום האפרטהייד • אך הסבל שמשית גלגוט על דמויותיו הלבנות, הגזעניות, מריח מדידקטיות ומפשטנות

לפני הכל, צריך לומר ש"ההבטחה" של הסופר הדרום־אפריקני דיימון גלגוט הוא ספר מצוין במונחי הספרות העולמית העכשווית. לא בכדי הוא זכה בפרס בוּקר היוקרתי, וקיבל שורה ארוכה של ביקורות משבחות. גלגוט הוא סופר מנוסה מאוד ורב מוניטין, והוא אכן מפגין יכולת טכנית מרהיבה: הוא מצליח לאזן את המורבידיות המרירה של הסיפור בכתיבה מלאת מרץ וחיוניות, לעסוק במוות בלי להמיט דיכאון, לעסוק בפוליטיקה המדממת של דרום אפריקה בלי להסתכן בפוליטיות ממשית, להיות קודר ועם זאת קריא ומהנה, ונוסף על כל אלה - הוא גם זכה לתרגום מעולה של מיכל אלפון.

אלא שהיכולת שלו לגשר על הפער שבין הסיפור עצמו, שיש בו כל כך הרבה מוות וייאוש, לבין הקלילות והריחוק שבהם הוא נקרא - קשורה בעיניי גם לכמה רעות חולות עקרוניות במערכת הציפיות של הספרות העולמית מהכתיבה על אזורים מוכי אסון כמו דרום אפריקה.

הספר מתאר את קורותיה של משפחת סווארט הלבנה, המתגוררת בחווה ליד פרטוריה, לאורך שלושה עשורים - מאז 1986, כמה שנים לפני סיום האפרטהייד. מייד בפתיחה, עם מותה של אם המשפחה ממחלה קשה, באה ההבטחה שתרדוף את הספר כולו: על ערש דווי מבטיח האב לאשתו כי יקיים את בקשתה שהמשרתת השחורה - זו שסעדה את האם משך כל תקופת מחלתה, ולמעשה ליוותה אותה כל חייה - תקבל לבעלותה את הבית שבו היא מתגוררת, בשולי שטח החווה. זה בית קטן וחסר ערך כלכלי, אבל אחרי שהאם מתה מתברר כי אין לאב, או לשאר בני המשפחה, שום כוונה לקיים את ההבטחה.

לסירוב לקיים את ההבטחה אין סיבה ברורה או משכנעת - שהרי המשרתת ממילא מתגוררת בבית הרעוע, ולאף אחד אחר אין בו צורך. הסירוב למלא את ההבטחה נשען בפשטות על גזענות - או על חוסר מוטיבציה לתקן אותה, ולשנות את מצב הדברים ששומר את השחורים בעמדת נחיתות מתמדת. בפתיחת הספר, כאמור בתקופה שלפני ביטול האפרטהייד, הגזענות היא גלויה ומובנת מאליה: ברור מאליו שלא ניתן להעביר קרקע לבעלות שחורים, וזה גם נגד החוק. אבל בעשורים שלאחר מכן החוקים משתנים, האפרטהייד מתבטל, והגזענות הופכת סמויה יותר. עם זאת, היא עדיין שרירה וקיימת, והסירוב לקיים את ההבטחה נותר בעינו.

הגזענות הלבנה מופיעה כאן כגורפת, עמוקה ובלתי ניתנת למיגור. גם הדמויות שמסוגלות לגלות מדי פעם צדדים אחרים, רגישים יותר, ביחסן לשחורים ולגורלם - מגלות בסופו של דבר אדישות, לכל הפחות, להמשך שלילת הזכויות מהשחורים. אפילו הבן הבכור מבין שלושת ילדי המשפחה, שבתחילת הספר, בשלהי תקופת האפרטהייד, עוד מתייסר על כך שהרג בשירותו הצבאי אישה שחורה במהומות בעיירת השחורים קטלהונג (בעוד הסובבים אותו לא מבינים על מה ההתרגשות הגדולה) - גם לו, בסופו של דבר, מתברר, נוח להמשיך בחלוקת הרכוש בחווה כפי שהיא.

גלגוט לא מסתפק בגזענות. הדמויות הלבנות שלו חוטאות בהרבה חטאים נוספים: הן נואפות, מבזבזות, משקרות, מרמות, מתעמרות; חלקן גם אנטישמיות. המקבילה הדרום־אפריקאית למנגל, ה"בְּרָאי", מופיעה כאן כמה פעמים כסמל לאטימות, לבזבוז ולאכזריות שמאפיינים את חיי הלבנים, המכלים כמויות אדירות של בשר מדמם, בעודם קוראים זה לזה: "קח לך בשר, בוא תצטרף לכל החוטאים!".

בעטייה של חינגת החטאים הזאת, מנחית גלגוט על ראשיהן של דמויותיו שורה של אסונות. הספר עובר מהלוויה להלוויה, וכל עוד לא מתו, הדמויות נידונות לייסורים קשים: מחלות, שתיינות, השפלות, כישלונות, חיים נטולי אהבה, ניתוק. גלגוט לא חס על המשפחה הלבנה שהוא מתאר. מכולם, היחידה שמגלה פנים אנושיות ובהתאם גם זוכה לגורל מעט שונה היא הצעירה מבין שלושת הילדים, אמוֹר, שהיתה עדה למעמד ההבטחה בין אביה ואמה, וחוזרת ודורשת מבני משפחתה לקיים אותה פעם אחר פעם לאורך העשורים שחולפים מאז. אבל גלגוט מתאר אותה כמי שחיה חיים של קדושה סגפנית, וגם אם היא ניצלת מהעונשים הסופניים שהוא מטיל על הדמויות האחרות - היא מתאכזרת לעצמה במידה כזו שחייה ממילא מלאים בכמויות גדושות של סבל.

לגלגוט יש אבחנות מרירות ומשעשעות מאוד על קטנותן ועליבותן של הדמויות שלו, אבל התוקפנות שלו כלפיהן, והסבל העצום שהוא משית עליהן, מעוררים את הרושם שהוא כותב אותן מתוך צדקנות יותר מאשר מתוך סקרנות, ואולי גם מתוך היענות למבט המערבי התופס את החיים בדרום אפריקה בשחור־לבן, ומצפה לראות את הלבנים נענשים קשות על זכויות היתר שלהם. אני חושבת שאם היינו מעתיקים את הסיפור הזה למקומות "מתוקנים" בעולם המערבי (ולא בהכרח פחות גזעניים), מנת הסבל שהדמויות כאן זוכות לה היתה נראית בעינינו מופרכת, התפיסה המוסרית פשטנית ודידקטית מדי, והטון שמספר עליהם עולץ ומנוכר מדי. אבל לדרום־אפריקנים זה "מגיע".

דווקא שם הספר, "ההבטחה", עשוי היה לרמז על כיוונים פוליטיים וספרותיים מעניינים ומורכבים יותר. הוא היה עשוי להתייחס גם לאופטימיות שהיתה טמונה ב"הארץ המובטחת" (כשם ספרו החומל והנוקב של אדריאן פן־דיס על תקופת שלהי האפרטהייד בדרום אפריקה); הוא היה עשוי להתייחס לתקווה שהארץ היפהפייה ועתירת המשאבים תצליח סוף־סוף, לאחר סיום האפרטהייד, לקיים שותפות אמיתית בין יושביה. ואולם ההבטחה הזו ממשיכה להכזיב, וגם שלושה עשורים לאחר חילופי השלטון, דרום אפריקה ממשיכה לסבול מאלימות רצחנית, מתשתיות מקרטעות ומשחיתות שלטונית עמוקה, כמו חלקים גדולים מהיבשת.

ההתפכחות לנוכח ההבטחה שלא התממשה - התפכחות שהיא לא נחלת הלבנים בלבד - ראויה לכתיבה פשטנית פחות ומנוכרת פחות, שלא שבויה בתבנית השמחה לאיד של "גזען ורע לו", ומצליחה להכיל את הקורבנות העצומים שהקריבו שחורים ולבנים כאחד, ואת הסבל המשותף שלהם.

דיימון גלגוט / ההבטחה, מאנגלית: מיכל אלפון, חרגול ומודן, 261 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר