בראשית כתיבה: הכותבים חוזרים לספר הביכורים שלהם

הכמיהה לכתוב, הפחד לפרסם, השמחה בניצחונות הקטנים: שבעה סופרות וסופרים, משוררות ומשוררים, חוזרים לצעדיהם הראשונים בעולם הפרוזה ומספרים ממרחק הזמן על הדרך אל ספר הביכורים שלהם.

חתמתי רק בשם "אגי"

אגי משעול, "קודם תפסתי רגע", 1969

אני חוזרת חמישים ושלוש שנים אל הספר הראשון שלי, שנכתב בשנות התיכון שלי ויצא לאור בהיותי חיילת וסטודנטית בבאר שבע, בימים שבהם עדיין לא הוקמה האוניברסיטה והלימודים התקיימו בחנויות במרכז המסחרי.

אני זוכרת שבעקבות מודעה בעיתון, נסעתי עם אמא שלי באוטובוס מגדרה לרחוב ביאליק בתל אביב, להוצאת "גולן" שבראשה עמד מר אלי מייזליש. מסרתי בהתרגשות מחברת חומה ארבעים דף מלאה בשירים בכתב יד. הייתי תלמידה שכמעט לא קראה, רק כתבה, ולכן גם לא הייתי מושפעת מאף משורר או משוררת. כעבור כמה ימים קיבלתי הודעה שהספר יודפס.

כשהספר יצא, כבר התחלתי ללמוד ספרות והבנתי שהשירים ילדותיים ובוסריים ואפילו קצת התביישתי בהם. חתמתי רק בשם אגי, בלי שם משפחה, כמו המשוררת רחל. חשבתי שכך מקובל. רציתי כנראה להרגיש איך זה להחזיק ביד ספר שירים שלי, אבל הבנתי שרתמתי את העגלה לפני הסוסים.

לאט לאט אספתי את הספרים מכל מקום ואפילו גנבתי ספר מאחת הספריות והשמדתי את כולם, חוץ מכמה עותקים שהשארתי למזכרת. מעולם לא ציינתי את הספר ברשימת הפרסומים שלי, וזוהי הזדמנות להתנצל ולהודות לאלי מייזליש (שאף התלונן במכתב למערכת כשבאחד הראיונות סיפרתי את גורלו של הספר) על שהיה הראשון להבחין בכישרון שלי.

בימים אלו, אחרי חמישים שנות יצירה, עם צאת ספרי 'אהבות' (הקיבוץ המאוחד), פתחתי את הספר, התמלאתי חמלה ואף חיבבתי את נקודת ההתחלה הזאת שמצאתי בה רבים מהמוטיבים שהתפתחו עם השנים. אני מבטיחה מעתה והלאה להוסיף את הספר לרשימת הפרסומים. אין להשיג אותו, אבל הוא נמצא בספרייה הלאומית.

מי בכלל יקרא את הספר?

ניר ברעם / "ספרי לי סיפור אהבה סגול", 1998

הייתי בן 22 כשהתחלתי לעבוד על ספר הביכורים שלי, "ספרי לי סיפור אהבה סגול". התמלאתי התרגשות בכל פעם שנסעתי מירושלים למשרדי "זמורה ביתן", שהיו אז בתל אביב. השיחות על הספר עם העורכת ניצה בן ארי, הדיונים על כתיבה ועל סופרים שהיא הכירה, ריתקו אותי.

חיכיתי בקוצר רוח לקבל את דפי ההערות שלה ולעבוד על התיקונים. העולם של הספר מילא אותי: סיפור אהבה בין יוני רווה, צעיר תל-אביבי עם משפחה לא מתפקדת לאחר מות האב, לבין מאיה, שעזבה אותו ועברה ללונדון. הספר תיאר את לבטיו ואת המסע שהוא חווה בדרך למאיה.

מהרגע שבו התחלנו לדבר על מועד פרסום הספר, אפילו הטיפוס במדרגות בדרך למשרדי ההוצאה הפך לסיוט. כל הפחדים התפרצו החוצה בעוצמה: מי בכלל יקרא את הספר? זו תהיה מבוכה גדולה. רציתי לחזור לתקופת הכתיבה, כשמדי בוקר פקחתי את עיניי היישר אל הדמויות והעלילה, נשאב לתוכן.

בפעם הראשונה שראיתי את הספר לא חשתי התלהבות. בהדרגה הספר הפך לסימן לאותה מלאות שהיתה ואיננה. מועד הפרסום נקבע למאי. קיימתי ראיון בעיתון שבו אמרתי דברים די מטופשים, כמו למשל שסיפורים קצרים קל מאוד לכתוב. אחר כך השתרר שקט שכל סופר מכיר, אותו שקט שמסמל עבורי כישלון. אבל לאט-לאט החלו להגיע מכתבים מקוראים ומקוראות שאהבו את הספר. השבתי לכולם. בעיתונים נכתבו כמה ביקורות פושרות, אבל היו לי המכתבים מהקוראים, כתובים בכתב יד, בעט או בעיפרון. נאחזתי בהם, לפחות עד אותו הבוקר שבו המו"ל העיר אותי משינה בעודו צועק: "שמע, הספר שלך הולך לא רע".

לקרוא בא"ב הפרטי שלי

רוני סומק / "גולה", 1976

יום אחד באפריל 1975, אני שולף מתיבת הדואר מכתב מאמיר גלבע. אני פותח את המעטפה בזהירות וההתרגשות מתחילה לעבוד שעות נוספות כשאני מגיע לשורות: "אגב, האם בידך כבר סך שירים כדי ספר? מוכן לראות אלה מקובצים יחד. ואולי תזדמן פעם למקום עבודתי לפה"צ (ב'מסדה' רמת גן מול לבית החרושת 'עלית') ונדפדף יחד בשיריך".

גלבע, משורר ענק, שימש באותם ימים עורך השירה של הוצאת "מסדה", כך שבמושגים הלקוחים מאגדות הרגשתי כמו סינדרלה. באתי אליו עם שירים שחלקם כבר התפרסמו במוספי הספרות של העיתונות היומית ובכתבי עת כמו "קשת" ו"גזית". בחרנו 23. גלבע פרש את השירים על השולחן והחליט להתחיל ב"שיר געגועים" ולסיים ב"שיר בריחה". באותו רגע הוא דמה לקלפן היודע שהסדר חייב להיות מנומק.

הרגשתי שאני עולה כיתה, שהשירים שגזרתי מן העיתונים עומדים להיפרד מהמגירה שבה שמרתי אותם, ולהיכרך בספר שעוד מעט יוצב על מדפי חנויות הספרים. ידעתי שאני בידי המאסטרו, ובשיחות שניהלתי עם עצמי, תחושת הגאווה עבדה שעות נוספות.

הספר יצא. קראו לו "גולה", וההתייחסות הראשונה אליו היתה של הסופר יורם קניוק במדורו ב"דבר השבוע" (מאי 1976): "קראתי שירים יפהפיים של משורר חדש, עם טון יפה משלו, ששמו רוני סומק. האם יידעו על כך? האם יבינו? אולי".

היו עוד שורות טובות (אורציון ברתנא ב"דבר", יעקב בסר ב"ידיעות אחרונות", יגאל גלאי ב"על המשמר") ושורות פחות טובות (דן עומר ב"העולם הזה"). הרגשתי שעוד אנשים מרכיבים משקפי קריאה מול הא"ב הפרטי שלי.

עברו למעלה מארבעים שנה מאז, וריח הדפוס של הספר הראשון הנפלט ממכונת הדפוס אהוב עלי במיוחד.

בגלל ובזכות חוק הספרים

מאירה ברנע-גולדברג / "כראמל", 2014

ספר הנוער הראשון שלי, "כראמל" (הוצאת כנרת זמורה-דביר), יצא לעולם בתקופה רעה. חוק הספרים לא אפשר למכור ספרים חדשים במבצע. למרות המחירים האטרקטיביים של הספרים החדשים, הקהל רצה לרכוש ספרים ישנים במבצעים. סופרי הנוער באותה תקופה מכרו עשרות בודדות של עותקים, והיה נראה שאין עתיד בתחום. ידעתי שאסור לי להתייאש.

כמעט בכל יום הגעתי אל חנויות הספרים ברחבי הארץ, שוחחתי עם לקוחות וסיפרתי להם על הספר. חלקם התלהבו, קנו ואפילו ביקשו חתימה, וחלקם זלזלו. קיבלתי תגובות איומות גם מסופרים שטענו שאני משפילה את עצמי. בניתי הרצאה סביב הספר, התנדבתי להגיע לבתי ספר בכל הארץ בחינם, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה ו"כראמל" נכנס לרשימות רבי המכר בתקופה האומללה של חוק הספרים.

למזלי בהמשך החוק בוטל, וכבר בחודש הראשון לביטולו, מכירות הספר זינקו באופן חסר תקדים, והספר הפך אהוב מאוד. הרבה מהמבוגרים זלזלו ולעגו לדרך שלי, אבל הילדים אהבו את הספר והפכו אותו למה שהוא היום, - אחד הספרים הנמכרים והאהובים בישראל.

הספר, שמגולל את קורותיהם של שלושה אחים, שקיבלו בירושה שלוש טבעות קסם מדוד עשיר ומסתורי, עובד לסדרת טלוויזיה שמשודרת ב"כאן חינוכית", ובחנוכה הבא יעלה עיבוד להצגה בתיאטרון "אורנה פורת לילדים ולנוער".

הסיבה שאני מזכירה את ההתחלה הקשה היא כדי לעודד סופרים מתחילים שנמצאים במצב דומה. גם היום אני רואה שמתייחסים בצורה לא הוגנת לסופרים בתחילת דרכם, וחשוב לי להזכיר להם שלפעמים הדרך להצלחה ארוכה וקשה, ושאסור לוותר.

צריך לכתוב עכשיו

דרור משעני / "תיק נעדר", 2011

כתבתי את "תיק נעדר - החקירה הראשונה" של אברהם אברהם במשך שישה חודשים בשנת 2010. אבל בעצם, כמו שאמרו לי מאז ובצדק סופרות וסופרים מנוסים ממני - כתבתי אותו במשך שלושים ושש השנים שקדמו לכך, שלושים ושש השנים הראשונות לחיי.

למה פתאום הרומן נעשה אפשרי, אחרי שניסיתי לכתוב זמן רב ולא הצלחתי? נדמה לי שיש לכך קשר להולדת בני ובתי. נכון, הלילות נעשו קצרים יותר, העייפות היתה גדולה יותר, כמו הרבה הורים צעירים הרגשנו ב"מצב חירום" - אבל אולי דווקא בגלל כל אלה תחושת הדחיפות התעצמה. אי אפשר לדעת לאן יקחו אותך החיים - לכן עכשיו צריך לכתוב.

לא קראתי מאז את "תיק נעדר" - שמספר על נער שנעלם ועל הבלש שמחפש אותו - אבל אני גם לא מצליח להיפרד. זה קשור בכך שכתבתי אחריו שלושה רומנים עם אותו בלש, וגם בכך שהרומן עובד מאז שלוש פעמים לקולנוע ולטלוויזיה.

בעזרת העיבודים - האחרון מופק בימים אלה בארה"ב - הבנתי מה מצער אותי בספר ולמה אני לא פותח אותו. כן, הייתי רוצה לתקן את "תיק נעדר", הייתי רוצה לאפשר לאברהם אברהם להכיר טוב יותר את הנער שנעלם, עופר שרעבי; הייתי רוצה להכניס את אברהם ואת הקוראים לחדרו, חדר שברומן השארתי סגור. אולי, מכיוון שאני כותב סדרה בלשית ומפני שגם אברהם לא שלם עם התיק הזה, יום אחד הוא עוד ייפתח.

הגפרור שהצית הכל

מיה טבת דיין / "ויהי ערב, ויהי תוהו", 2015

ספר ביכוריי בשירה, "ויהיה ערב, ויהי תוהו" (הוצאת פרדס) יצא לאור בישראל כשהתגוררתי בקנדה. אז, זו נראתה לי הדרך הכי בטוחה לעשות את העניין הזה: לקפוץ ראש אל השירה מרחוק, מוקפת יער מן העבר השני של האוקיינוס.

הייתי עד אז מרצה באוניברסיטה, פרסמתי ספר פרוזה אחד, והשירה נפלה עלי מבלי שציפיתי לה או שהבנתי לגמרי מה אני בעצמי כותבת. זה היה כשנתיים לאחר מותה של אמי. האבל עליה עדיין שרף לי בגוף, ולא ידעתי אם השירים שכתבתי אליה בדיאלוג חד-צדדי, היו בכלל שווים משהו. גם לא ידעתי מי ירצה לקרוא ספר רווי עצב וצער עמוקים כל כך, ופרטיים כל כך.

כשהעליתי את שיריי לפייסבוק, הקהל שאהב אותם הורכב מהמון נשים כמוני, שהתייתמו מאם, וגם מכמה אנשי ספרות שהעירו והאירו לי פה ושם, אבל להוציא את זה כספר? מה אשם העולם באבל שפקד אותי? דחיתי ודחיתי את ההוצאה שלו.

היום, במרחק שבע שנים מאז, אני מדי פעם פונה אל מיה של אז ואומרת לה, הכל בסדר. את עוברת בתעלת הלידה הארוכה שבסופה תיוולדי כמשוררת, למרות שאינך יכולה לראות כעת דבר, הספר יזכה באלפי קוראים. יום אחד תביני את המשמעות של נתינת קול ומילים לרגשות פרטיים ששייכים לכולם.

את תזכי בציון לשבח של פרס קוגל. תלכי ללמוד שירה, לקרוא אוקיינוס של ספרים, תכתבי עוד שניים נוספים, תזכי בפרס ראש הממשלה לספרות, תתמסרי לשירה עד כדי כך שהחיים שאת חיה כעת ייראו לך זרים. היא תהפוך להיות החיים שלך. אפשר לקרוא לזה אהבה. הספר הזה הוא הגפרור שיצית את הכל. תגידי לו כן.

עשרה גוונים של סירוב ועלבון

דקלה קידר / "הגברת העירומה", 2003

"עכשיו אני אגיד לך מה יקרה: את תקבלי טלפונים מכל ההוצאות לאור, וכולם יציעו לך להוציא אצלם קובץ סיפורים קצרים. זה יהיה קשה, אבל את תגידי להם 'לא'. את תמשיכי לכתוב ולהתקדם בכתיבה ותוציאי ספר רק כשתהיי מוכנה. ויום אחד כשיציעו לך חוזה? תני לסופר שכבר הוציא ספר לעבור עליו לפני שתחתמי". את העצה הזו קיבלתי מסופר שהתקשר אלי אחרי שקרא סיפור שכתבתי והתפרסם ב"מומלצים", קטגוריית ה'כמעטים' בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

לפני השיחה הזו כלל לא העליתי בדעתי שסיפוריי ראויים לפרסום בספר אמיתי, אבל התמונה הבדיונית והכה מסעירה שהסופר צייר בפניי, הותירה אותי דרוכה מול מכשיר הטלפון, מוכנה עם נאמבר סירוב צנוע.

אלא שהימים חלפו והשיחות בוששו להגיע, והסירוב העניו והמקצועי כל כך, נותר כמו הסיפורים שלי עצמם - במגירה. התקשיתי להשלים עם גורלי, והחלטתי לעשות מעשה שיקל על העורכים: הדפסתי את הסיפורים, כרכתי ושלחתי ל-11 הוצאות לאור. סוף-סוף אוכל לסרב כראוי! וזה עבד! בחודשים הבאים החלו להגיע בזה אחר זה מכתביהם הרשמיים של עורכי ההוצאות, עשרה גוונים של סירוב ועלבון.

חודשים ארוכים אחרי ההרפתקה העגומה, חיכתה לי הודעה מקוטעת במשיבון. במאמצי בילוש עילאיים הצלחתי לקלוט את השם נתן שחם ז"ל, הסופר הנערץ ועורך "ספריית פועלים". בשיחה החוזרת הצלחתי לגמגם: מה שתרצה! אני יוצאת ברגע זה להוצאה וחותמת על כל מה שיגידו לי בלי להסתכל! הוא אמר שהוא בביתו בקיבוץ בית אלפא, והציע שניפגש בשבוע הבא.

נ"ב: את סעיף החוזה בעצת הסופר דווקא מילאתי. היחידה שהוציאה ספר שהכרתי היתה מלכת ספרי הבישול נירה רוסו. היא הביטה לרגע בחוזה ואז בי, ואמרה: "מה זה משנה מה כתוב? דקלה! יהיה לך ספר! מזל טוב!".