רונה, גיבורת ספרה החדש של נעה ידלין, היא אמא טרייה, כותבת מבטיחה שסיפור קצר פרי עטה זכה לתשבחות, וכעת היא מתקשה לכתוב ספר ראשון. היא מוכשרת, דעתנית וחכמה, ומה שעומד בדרכה הוא בעיקר החשש שלא תעמוד ברף שהיא עצמה הציבה כאשר פרסמה את אותו סיפור. ברכת הצלחתם של סופרים מתחילים היא גם קללתם, שכן מעתה יתבקשו לעמוד באותם סטנדרטים, להוכיח כי לא היתה זו הברקה חד־פעמית, לאשרר ולתקף את כישרונם.
לחשש של רונה מתווסף האמון הטוטאלי של גידי, בעלה, ביכולותיה. היא אינה רואה את אמונה בו כתמיכה של בן זוג מסור, אלא כגורם משתק, שמביא אותה לידי הימנעות מכתיבה, מתוך פחד לאכזב ולהתגלות כמתחזה: "ככל שחשדה באהבתו יותר; שהיא גדולה והיא אמיתית, היא ידעה, היא גם הרגישה; אבל אולי היא פרי הונאה, מבוססת על מידע כוזב. אולי לא הונאה, לא צריך להגזים. אבל פרשנות מוטעית". נראה שאם רוצים להביא לכישלונו של רעיון, כל שצריך לעשות הוא להערים עליו ציפיות.
בעידודה של גיתית חברתה, רונה מגלה את עולם הספרות הרומנטית ונשאבת אליו באופן הדרגתי. תחילה היא קוראת, בהמשך היא מגיבה בקבוצת פייסבוק המוקדשת לז'אנר, אחר כך היא שולחת טקסט רומנטי שכתבה לתחרות - וזוכה בה, ואז היא מקבלת הצעה מהוצאה לאור לפרסם ספר בז'אנר, שעימו היא מנהלת יחסי משיכה־רתיעה. זו החלטה עלילתית מבריקה של ידלין, מכמה סיבות. ראשית, היא מקדמת שורה של התרחשויות מרתקות, מורכבות, חלקן מפתיעות. שנית, היא מאפשרת הצצה לאחורי הקלעים של עולם הספרות, לתהליך הוצאתו של ספר ושיווקו ולהתלבטויותיה של סופרת. שלישית, וזו הנקודה המשמעותית ביותר, היא מעלה לדיון סוגיה תרבותית־חברתית הנוגעת הן לספרות והן לכלל האמנויות: התפיסה שעדיין קיימת, ומחלקת את התרבות לגבוהה ולנמוכה.
לאורך כתיבת ספרה רונה מסויגת, לא מתמסרת לכתיבה, ויחסה לספרות הרומנטית מאופיין בהתנשאות ובזלזול. היא בכלל רצתה לכתוב ספרות יפה, כפי שהיא חוזרת ומדגישה, והיא אינה מעריכה את הז'אנר, את אלו הכותבות בו ואת קהל הקוראות, וחשה מבוכה להיות חתומה על ספר "מהסוג הזה". המבוכה כה עזה, שרונה אינה מסתפקת באימוצו של שם עט שלא יסגיר את זהותה האמיתית, ובוחרת להסתיר את כתיבת הספר מכולם, אפילו - ואולי במיוחד - מגידי, בעלה. את הקונטרה לתפיסה הזו נותנות גיתית, חברתה שגומעת ספרים אלו בשקיקה, ומירב, המו"לית שלה, שמאפשרת לרונה לראות את הספרות הרומנטית באור אחר. במציאות, את הקונטרה לתפיסה הזו מספקות הוצאות ספרים שמפריכות את הסטריאוטיפים שדבקו בספרים אלו ומקפידות על מקצועיות ועל איכות.
תפיסת העולם שידלין מציעה כאן כלפי קִטלוג וסטריאוטיפיזציה אינה שמורה לעולם התרבותי בלבד, אלא גם לחיים הפוליטיים. גידי הוא איש אקדמיה, שהגדיר עצמו שמאלני, ובמרוצת השנים שינה את נטיותיו הפוליטיות ואימץ עמדות ימניות. המענקים והתמיכה שגידי זוכה להם מתקבלים ונלקחים בהתאם לזרם הפוליטי שאיתו הוא מזוהה. זאת ועוד, רונה עצמה מתקשה עם זהותו החדשה כימני, וכך גם קרוביהם. "ברגעים נחמדים היו צוחקים על זה: היא היתה אומרת, אתה הונית אותי, מכרת לי שמאלני כדי שנתחתן, והוא היה אומר, עבד לי. אבל באמת תהתה לפעמים לגבי חוזה הנישואים. כמה יכול אדם להרחיק ממי שהיה כשנחתם, ועדיין לצפות שיאהבו אותו באותה מידה, או אולי, באותו האופן? לא עד אין־סוף, זה בטוח".
ידלין מספקת הסבר אפשרי לצורך שלנו בקִטלוג ובהיררכיה: הם משרים עלינו ביטחון, מאפשרים לנו להיות בטוחים במקום שלנו. אם נקרא תיגר על אותה חלוקה של העולם, או נציע לה פרשנות אחרת, נשמוט מתחת לרגלינו את הבסיס היציב שעד כה התהלכנו עליו.
אף שהעלילה מתמקדת בעולם הספרות, זה אינו ספר הפונה למיליה הברנז'אי בלבד אלא צפוי לעניין קהל רחב של קוראים, וכתוב בשנינות ובהומור. מירב, המו"לית של רונה, מדברת על כך שמרכיבים מן החיים צריכים להופיע גם בספרים שנכתבים. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, הרי חיי רובנו אינם סרט זר המוקרן בסינמטק. יש בהם גם מזה, וגם מהרבה מאוד דברים אחרים. כיוון שכך, הדיכוטומיה שמפלגת תרבות לגבוהה ולנמוכה, לאיכותית ולהמונית, לא רק לוקה בסנוביזם, אלא גם לא נאמנה למציאות. אנו מורכבים יותר מאשר הספרים "הנכונים" שאנו קוראים, היין הנכון שאנו שותים, המקום הנכון לבלות בו בחופשה והבגדים הנכונים ללבוש. ויותר מכך, מותר לנו להיות פעם כך ופעם אחרת, לאהוב ולרצות גם וגם. מותר לנו להשתנות, לקיים הבטחה שאנו השמענו באוזנינו, לא זו שאחרים ראו בנו. מותר לנו לשנות את דעותינו, לחרוג מהאופן שבו מכירים אותנו, להתפתח, להתעצב.
אם נשייך את ספריה של ידלין לז'אנר, את כולם, מלבד הראשון, ניתן להגדירם כספרות יפה - כמו זו שרונה רוצה לכתוב ובמדפיה היא רוצה להתמקם. גם בספריה הקודמים של ידלין היא מרבה לעסוק בריבוד חברתי ובאופן שבו נתפסת החברה כמעמדית, כמורכבת מאליטות: כלכלית, אקדמית, ספרותית, שבפתחיהן ניצבים שומרי סף ומחלקים את האנשים לאלו הנחשבים למתאימים לעבור בשער ולזכות בהערכה הנכספת, ולאלו שאינם. "חיי מדף" מוקדש לזירה הספרותית והעיתונאית, ליחסי הכוח שיש בהן ולשאיפה לזכות בהכרה בסביבה תחרותית. ב"בעלת הבית" וב"שטוקהולם" מופנה הזרקור לעבר העולם האקדמי ולסביבות אחרות שבהן ניתן לצבור מוניטין, וב"אנשים כמונו" מובאים בפנינו פרטי פרטיה של השתייכות חברתית שמושתתת בחלקה גם על הדרה: איזו שכונה נחשבת ואיזו פחות, איך אנחנו לעומת אחרים, ומשפטים כמו "זו כבר לא האוכלוסייה של פעם" רווחים בה. שם גם ניתן לראות התייחסות לספרות ארוטית ולקבוצת פייסבוק המוקדשת לכך, אולי כניצן לרעיון שבמרכז "הספר הלא נכון".
בכולם ניכרים הברק והשנינות שבכתיבתה של ידלין, והנושאים שמעסיקים אותה מוצאים ביטוי בשדות שונים. ידלין בהחלט מחדשת, ומספר לספר ניתן לראות איך משתכללת ומתעצבת הדרך שבה מובעות תפיסות עולם הקשורות בהון סימבולי, תרבותי וחברתי, בחברה הישראלית. באופן עקבי, ידלין משמיעה קול חד הבחנה בנושאים אלו, וממשיכה לעשות זאת בהצלחה ובעניין גם בספרה החדש. √
נעה ידלין / הספר הלא נכון, כנרת זמורה דביר, 352 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו