"ביקוע גרעיני" הוא התהליך הפיזיקלי שבמסגרתו מתפרקים אטומים לא יציבים ומייצרים אנרגיה בעוצמה שמסוגלת להשמיד עיר. החלקיקים הקטנים ביותר בהוויה נעשים לפצצה שמשנה את כל שבקרבתה. אך אם תהליך הביקוע, שמיוצר בכור האטומי, לא יבוצע כהלכה - האטומים יישארו חלקיקים קטנים ונטולי השפעה. זוהי התחושה שעלתה בי למקרא הספר החדש והקצרצר של א.ב. יהושע, "המקדש השלישי" - פצצה אטומית שאיימה להתפוצץ ולשנות סדרי עולם, אך כל שהותירה זה קול ענות חלושה. כותרת טעונה במטען שמכיל בו בזמן תקווה נצחית מחד ואימה לאחרים, סיפור שכולל תככים בינלאומיים, קדושים וטמאים, רבנים ומתגיירים ורצון לפתור את המתחים הבלתי נגמרים של היהדות והעולם - כל אלה מתרכזים לכדי טקסט בוסרי וגמלוני. לא קל להשתמש במילים אלו כדי לתאר את מה שמוצג כספר האחרון של אחד מגדולי הספרות העברית, אך עם אכזבה שכזו לא ניתן להתחמק מכך.
העלילה מתרחשת בלשכת הרב נסים שושני בבית הדין הרבני בתל אביב, מחלקת עגונות. סצנת הפתיחה מציגה את מזכירו המסור יחיאל, חוזר בתשובה צעיר, שדואג לשלום מצב הקפאין של רבו, תמה שמשום מה תחזור על עצמה פעמים רבות לאורך הדרמה, כמין תיבול חסר טעם למהלך העניינים. יחיאל מזכיר לרבו שאישה עם סיפור מיוחד תגיע הערב ללשכתו, סיפור שאמור להשפיע על מינויו של הרב למשרה בכירה יותר ברבנות. הרב רוצה לקרוא את התיק של האישה, אך המזכיר מתעקש שאין תיק, רק סיפור. המון רגעים בטקסט נעים סביב סוגיית חוסר התיק והרצון של האישה לספר את סיפורה, כנראה כדי לייצר דרמה פנימית שלא באמת מצליחה להותיר חותם משמעותי על הקורא ולא באמת משפיעה על העלילה.
האישה, אסתר אזולאי, בת לגיורת צרפתייה, מגיעה אל הרב כדי לספר לו על מעללי הרב מודיאנו הפריזאי שמלווה את חייה מילדותה. הסיפור משמעותי עבורו כיוון שסיפורה יכול לסייע להדיח את הרב של פריז מתפקידו, מה שיוביל למינוי רב ישראלי שלשכתו תתפנה והרב שושני ישודרג במעמדו. האישה חושפת לאט־לאט את היחסים הקרובים בינה לבין רבה הפריזאי ואת הפעולות שעשה כדי למנוע ממנה לממש את אהבתה ליהודי ממוצא איראני שהכירה בקבוצת לימוד בהובלת הרב. נדמה, אם כן, שעומדת לפנינו בְּלִילָה של עסקנות רבנית ומלודרמה יהודית חוצת עולם.
אך כותרת הספר מבטיחה ממד נוסף, משיחי, שאמור לרחוש מתחת לכל ההתרחשות, כפי שהעיסוק במקום הקדוש והשנוי במחלוקת בתבל אמור לעורר. אלא שבסופו של דבר מתגלה כי מדובר בסערה בכוס תה - שום דבר מעבר לגחמה של גיבורת הסיפור, רק חלום שמתבטא במפה מודפסת של ירושלים שבה מקום המקדש מוסט מחוץ לחומת העיר העתיקה, "בין יד אבשלום לגיא בן־הינום". חזון אוניברסלי לנטרול המתח המשיחי של היהדות - מקדש נטול קורבנות שאינו בהר הבית.
על פניו, מדובר ברעיון שמסוגל להחזיק מתח ועוצמה ספרותית עמוקה ומשמעותית. אך בפועל, החזון המדובר נמסר כמעט כבדרך אגב, מבלי שום קשר מעניין בין הדרמה הרומנטית שהתרחשה בפריז לשאיפה הרליגיוזית שמוצעת. הגיבורה אמנם עוסקת בענייני גיור ויחסי גויים־יהודים בסיפור, אך מה שאמור להיות דרמה דתית־אנושית נעשה לקוריוז פשטני. ביקוע גרעיני שנותר אטום חרישי.
א.ב. יהושע עוסק בזהות היהודית ומשחק בה לאורך כל שנות כתיבתו. כמעט תמיד דמויותיו נושאות על גבן לא רק את זהותן האישית, אלא גם זהות קולקטיבית כלשהי. ספריו נקראים לא פעם כאלגוריות, וניתן למתוח קו בין דמות מסוימת לתופעה חברתית ממשית.
אך מה שעובד בנובלה עשירה ומנומקת, כושל בטקסט הדרמטי הזה. אגב, "המקדש השלישי" מוגדר בכותרת המשנה כ"נובלה דיאלוגית". זוהי אמנם הגדרה מקורית לסוגה ספרותית, אך מדובר בסך הכל בטקסט שמיועד לבמה. המחבר אף כותב בחלק מהמקומות "בעומק הבמה נכבים האורות" והנחיות בימתיות שונות. ההגדרה המתחמקת הזו מרגישה כמו תרגיל שיווקי.
ויש עוד כמה התקטננויות שאי אפשר לדלג עליהן, המבליטות את הבעייתיות של הטקסט: בתיאור הבמה הראשון בספר נכתב כי בלשכת הרב תלויה תמונה של "הרב אברהם הכהן קוק", ממייסדי הרבנות הראשית בישראל ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית. רבים אולי יפספסו זאת, אך אין מי שכותב את שם הרב קוק בצורה שכזו. כולם מתייחסים אליו כרב אברהם יצחק הכהן קוק. זה כמו שסופר יכתוב "ז'אן סארטר", במקום "ז'אן פול סארטר". זו נקודה קטנה שמאירה את היחס לסוציוליוגיה של הדמויות, שנותרת סטריאוטיפית ושטחית ולא מצליחה באמת לרדת לעומקן.
כך גם כאשר הגיבור מכנה את הרב שללשכתו הוא רוצה להיכנס בתואר "מָרָן". זהו תואר השמור לרבנים גדולים במיוחד, לא לרבני ערים. כשיהושע מכניס את המילה הזו לפי הדמויות חזור ושוב זה נראה מאולץ ולא ריאלי. פעמים רבות מדי שומעים בטקסט שמי שמדבר זה הסופר עצמו, ולא הדמויות. כשאשתו של הרב מבקשת ממנו שיביא ירקות מהירקן, היא מצהירה שהירקן מקפיד על שמיטה ומעשר. אבל גם ביטוי זה קלוקל - בשנת שמיטה אין מעשר. הביטוי הרווח כדי לדבר על כשרות ירקות הוא הקפדה על "תרומות ומעשרות". ומייד אחר כך אומרת הרבנית "אבל תקפיד על הטריות. אל תקנה אידיאה אלא ממשות". אנשים לא מדברים כך. אלה נקודות קטנות, אך במכלול הן מצטרפות ומייצרות טקסט לא אמין ופלקטי.
אין לחשוד ביהושע שהוא אינו יודע לבנות דמויות כהלכה או לכתוב דיאלוגים. אלא שבפורמט של טקסט דרמטי קצר, הסופר לא מצליח למלא את הטקסט במטען העמוק הנדרש. אם נכונה האמירה בגב הספר, שזהו הספר שבו נפרד המחבר מקוראיו, חבל שזהו הטקסט שנבחר לסיים איתו קריירה עשירה ומפוארת.
א.ב. יהושע / המקדש השלישי, הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד, 64 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו