מחבר רב המכר "המטופלת השקטה" ממשיך לעסוק בטרגדיות היווניות

"הסיפורים שאני כותב הם טרגדיות מודרניות", אומר סופר המתח האנגלי־קפריסאי אלכס מיכאלידס, שרומן הביכורים שלו, "המטופלת השקטה" (פן וידיעות ספרים, 2019), היה רב מכר עולמי ותורגם ל־50 שפות, וכעת יוצא בעברית באותה הוצאה הרומן השני שלו, "הבתולות". "תמיד הרגשתי שטרגדיות יווניות הן גם סיפורי בלש, כי הן מנסות לפתור איזו חידה, כמו אדיפוס שמנסה לגלות מה שורש הבעיה בעיר, ואז הופך לעיוור בתוך הניסיון הזה. גם הדמויות שלי הן כאלה, של בלשים־עיוורים", הוא מספר בראיון זום מביתו בלונדון.

טרגדיות יווניות היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מעולמו של מיכאלידס, בן 44, שכן בקפריסין שבה נולד מלמדים וממחיזים אותן כבר בבית הספר. "טרגדיות יווניות היו באוויר לכל אורך ילדותי", הוא אומר. מאוחר יותר, כשגדל ועזב ללימודים בקיימברידג', לצד ההתמחות בטרגדיות יווניות, הוא גם למד ועסק בטיפול פסיכולוגי, וכיום הוא משלב בספריו, לצד הקלאסיקה היוונית, גם תובנות פסיכולוגיות על מה שמעוללות לנפש טראומות ילדות. למעשה, כך הוא קורא היום רבות מהטרגדיות היווניות עצמן: כסיפורים של התעללות במשפחה.

כמו בספרו הקודם, "המטופלת השקטה", ששילב בין סיפור מתח, טרגדיות יווניות וטראומות ילדות, גם ב"הבתולות" כמעט כל הדמויות מחביאות שלדים טראומתיים בארון. הגיבורה מריאנה היא פסיכולוגית קבוצתית, המתאבלת על מותו של בעלה, ומגיעה לקיימברידג' כדי להיות לצד אחייניתה האהובה, הלומדת שם, אלא שבתוך כך היא נשאבת לניסיון הרסני לפתור תעלומות רצח מחרידות שמזעזעות את הקמפוס הפסטורלי, שתלמידיו נוהגים לשוט בסירות בין הבניינים לצד ברבורים לבנים.
מכיוון שהנרצחות מקבלות לפני מותן גלויות עם ציטוטים מתוך המחזה "איפיגניה באָאוּליס" מאת אֶוּריפּידֶס, פתרון התעלומה הבלשית עובר גם דרך ניסיון "לפתור" את הדרמה של המחזה.

בראיון אומר מיכאילדס שבעיניו המחזה "איפיגניה באאוליס" מתאר קודם כל מקרה של התעללות בתוך המשפחה, שכן היחסים שבין המלך אגממנון לבתו איפיגניה במחזה הם יחסי ניצול, הבאים לשיא בהסכמתו של אגממנון להקריב את חייה של בתו. "איפיגניה היא היחידה במחזה שקוראת לאביה 'איש גדול', כל שאר הדמויות חושבות שהוא מרושע ופחדן. אני לא חושב שאֶוּריפּידֶס, שהיה מחזאי גאון, ניסח כך את הדברים במקרה. אני בטוח שזה מכוון. האישה הצעירה הזאת עושה אידיאליזציה לאביה המתעלל, היא לא רואה את מה שכל האחרים רואים. למה היא מתייחסת אליו ככה? זה בעיניי חומר ספרותי עשיר בצורה בלתי רגילה".

הכל חוזר להורים

מיכאלידס, שעבר בעצמו טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי במשך עשור, מאז גיל 20, ואחר כך השתתף בטיפולים קבוצתיים ולמד להיות מטפל קבוצתי, מאמין שהטיפול הקבוצתי, אפילו יותר מטיפול פרטני, משחזר טראומות ילדות. "בקבוצות טיפולית נוצרות בדרך כלל דמויות של אבא, אמא ואחים, מה שמאפשר לחברי הקבוצה לבחון מחדש את טראומות הילדות שלהם. זה מאוד יעיל".

"מה שגרם לי לעזוב את הטיפול הקבוצתי היה שבאחד הטיפולים הקבוצתיים שעברתי המטפל היה סדיסט, הוא ממש התענג על ההתעללות בחלק מהמטופלים. ראיתי איך הם קיבלו את זה כעובדה, כאילו הם חזרו להיות ילדים וקיבלו את הסמכות שלו. הבנתי שמהבחינה הזאת, יש ממש סכנה בטיפול קבוצתי. זה קורה גם ברמה הפוליטית - כשקבוצות גדולות של אנשים שמות את מבטחן במנהיגים שהם הרבה פעמים גברים מתעללים או פשוט משוגעים".

מיכאלידס שילב את הדמות של אותו מטפל סדיסט לתוך "הבתולות", אבל בספר הוא ניסה לגלות כלפיו הבנה, והעניק לו היסטוריה פסיכולוגית שעשויה להסביר את התנהגותו המרושעת. "אני מאמין במה שאומרת הפסיכולוגית אליס מילר, שכדי להבין את עצמנו אנחנו צריכים להבין לא רק מה קרה לנו בילדות, אלא גם מה קרה להורים שלנו כשהם היו ילדים. אני לא רוצה לחשוב על דמויות הרוצחים בספרים שלי כמפלצות, אני רוצה לחשוב עליהם באמפתיה. מה גורם לאנשים להיות מרושעים? אולי הם עברו קשר מתעלל בילדות?"

אפשר לומר שאתה עדיין עוסק בטיפול פסיכולוגי - רק בדמויות מומצאות?
(צוחק) "זה נכון מאוד. אבל בספרים הבאים, שאני כותב כרגע, הדמויות הראשיות כבר לא יהיו של פסיכולוגים, גמרתי עם זה. טרגדיות יווניות, לעומת זאת, ימשיכו להיות במוקד".

"העולם נהיה עצוב יותר"

לפני שהגיע לספרות הייתה למיכאלידס קריירה ארוכה כתסריטאי הוליוודי - עבודה שכיום הוא מתאר כ"מדכאת" ולא מצטער לרגע שהשאיר מאחוריו. "התסריטאי הוא האיש הכי פחות חשוב על הסט", הוא אומר. "אתה משקיע שנים בכתיבת תסריט, ואז השחקן חולה, או שלבמאי, למפיק או לכל אחד אחר על הסט יש פתאום רעיון יותר טוב, ומשכתבים את מה שכתבת. כל הזמן היו משנים את התסריט, וזה שבר את ליבי, כבר לא הכרתי את הסרטים שכתבתי. אני חושב שנמשכתי לתעשיית הסרטים מלכתחילה כדי להימלט מהבדידות של הכתיבה. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי בלוס אנג'לס, יושב לבד בבית קפה עם הלפטופ, וכותב את 'המטופלת השקטה'".
כעת, אף ש"המטופלת השקטה" הופך לסרט קולנוע ו"הבתולות" הופך לסדרת טלוויזיה, הוא לא מעורב באף אחד מהפרויקטים האלה. "אני סופר הרבה יותר טוב מאשר אני תסריטאי. הייתי בעבודה הלא נכונה במשך עשרים שנה. אני אפילו לא מתכוון לקרוא את התסריטים, כי אני יודע שהם ישתנו עוד כל כך הרבה פעמים בדרך. אז אני רק אלך לראות את זה כמו כל צופה אחר, בתקווה שבתי הקולנוע יהיו פתוחים אז".

הקושי המרכזי מבחינתו בשינוי הקריירה מתסריטאי לסופר, הוא הבדידות, וזה הוחמר פי כמה מאז פרצה המגיפה. "לפני המגיפה נסעתי בכל העולם, פגשתי הרבה אנשים, ובדיעבד אני חושב שהשתמשתי במסעות האלה כתירוץ כדי לא לכתוב. עד שיום אחד חזרתי מנורבגיה, והכל הודמם בגלל המגיפה ולא היתה לי ברירה אלא לכתוב".

אבל יחד עם הכורח להתיישב ולכתוב, המגיפה הוסיפה לספר גם ממד נוסף של עצבות. "העולם נעשה עצוב יותר, וגם הספר יצא עצוב יותר משחשבתי. רק הבוקר חבר טוב שלי התקשר, אמא שלו התאשפזה עם קורונה למרות שהיא התחסנה, והכל קרה בין לילה. אז או שאכפת לך מאנשים ואתה משתתף בחיים ונפגע, או שאתה סוגר את עצמך מחוץ לחיים וחי חיים מוגנים, אבל ריקים יותר. כמו בציטוט של טניסון, שמופיע בספר, 'מוטב לאהוב ולאבד/ מלא לאהוב כלל'".

ההסתגרות הזאת מחוץ לעולם - זה לא מה שסופרים עושים?
"כן ולא, אני חושב שצריך לחוות את החיים האלה כדי לכתוב אותם. אני לא חושב שיכולתי לכתוב את הרומנים האלה כשהייתי בן 20. תמיד היה לי חוש לעלילה, אבל לא היה לי מה לומר. רק עכשיו אחרי שחייתי ועברתי דברים, אני יכולה לבודד את עצמי ולכתוב. התסריטאי בילי ווילדר היה אומר שהוא צריך את ניו יורק, עם החיוּת שלה, בשביל ההשראה, ואת לוס אנג'לס, שהיא עיר מתה כל כך, כדי לכתוב. אז אני חושב שצריך כל הזמן לעבור בין שני המקומות".