"אני אעשה ממך כוכבת": סיפורה העצוב של נערת פלייבוי

הוליווד אוהבת סיפורים על "גילוי": נערה אלמונית, תמימות, מבט נכון, רגע אחד שמחליף חיים. אבל מאחורי הזוהר יש לעתים מציאות פחות רומנטית - תעשייה שמערבבת כוח, כסף ותלות, ולפעמים גובה מחיר כבד ממי שמנסים אותה בלי רשת הגנה. דורותי סטראטן, קנדית יפהפייה בת עשרים, שהפכה בן־לילה לפנים מוכרות וחשבה שהיא בדרך הנכונה לליגה של הגדולים, היא אחת הדוגמאות הכי צורבות לסיפור כזה. שהסיפור שלה חושף שמי שמושך בחוטים - מחזיק את המצלמה, את הכסף ואת המיקרופון - עלול להיות לפעמים סכנת חיים. 

סטראטן (1960–1980) הייתה דוגמנית ושחקנית קנדית שנולדה בוונקובר ופרצה בסוף שנות ה־70 כשנבחרה ל־Playmate של חודש אוגוסט 1979 במגזין פלייבוי, ובהמשך הוכתרה Playmate of the Year ל־1980. במקביל היא החלה לבנות קריירה קולנועית והופיעה בין היתר בסרטים Galaxina ו־They All Laughed, כשהתעשייה סימנה אותה ככוכבת עולה. מאחורי הזוהר ניהל אותה בן זוגה ובעלה, פול סניידר. ב־14 באוגוסט 1980, בגיל 20, הוא רצח אותה בלוס אנג'לס והתאבד.

מאמר וניטי פייר: "אגדה הוליוודית שהפכה לסרט אימה" 

     

View this post on Instagram

           

A post shared by VANITY FAIR (@vanityfair)

השבוע וניטי פייר מפרסם מבט רטרוספקטיבי שמבקש להחזיר אותה מהמיתוס אל האדם: חיים קצרים שנדחפו קדימה על ידי כוח, תשוקה ושליטה, עד שנגדעו באלימות. זו לא עוד נוסטלגיה על כוכבת נשכחת - זו תזכורת מצמררת למה שקורה כשסיפור אגדה נכתב בידי אחרים שלא בהכרח מכוונים לסוף טוב עבור הגיבורה. 

המצלמה היתה מאוהבת. היא לא שאלה אם גם היא

אפשר להתווכח שנים אם דורותי "רצתה" להיות מול מצלמה או פשוט נלכדה ברגע שבו המצלמה רצתה אותה. הטקסטים שנכתבו עליה חוזרים שוב ושוב על אותה נוסחה: היא שידרה שילוב שמדיה גברית יודעת למכור מעולה - תמימות עם רמז לסכנה, טוהר עם הזמנה לשבור אותו. זה לא "קסם טבעי"; זו תבנית תעשייתית. ואתם יכולים לזהות אותה עד היום: כשהתרבות מציגה נשים צעירות כמי שעדיין "לא מבינות מה הן עושות", אבל איכשהו תמיד מצולמות בדיוק כך שהכול נראה כמו בחירה.

במקרה שלה, אפילו "בחירה" היתה מושג מעורער. היא היתה צעירה מאוד, ובמערכת שמקדשת "נערה מהשכונה" שמגיעה רחוק, הגבול בין חלום לניצול הוא דק כמו שכבת מייק-אפ באור ניאון.

"אני סוני והיא שר": כשהגבר כותב מחדש את הביוגרפיה שלך

פול סניידר, האיש שהכניס אותה לעולם הזה, מוצג כמעט בכל גרסה כמי שדחף, ארגן, שלט, וסידר לה נתיב מהיר אל מרכז הבמה - ובאותה נשימה גם הקיף אותה בכלוב. בסיפורים עליו חוזרת השאלה: האם הוא היה "מנהל", "בן זוג", "סרסור", או פשוט איש שלא ידע להבדיל בין אהבה לבעלות.

ואולי הדבר המפחיד באמת הוא כמה קל לתעשייה לקבל מודל כזה. "הוא מאמין בה", "הוא בונה אותה", "הוא יודע מה נכון לה" - כמה פעמים שמעתם את זה על נשים בתחילת הדרך? גם מחוץ להוליווד. גם היום.

הכוכבות שלה עלתה מהר: פליימייט, תפקידי קולנוע (חלקם נכתבו בדיוק כדי להלביש עליה פנטזיה), הכתרה, השקות, מסיבות. מצד אחד - סולם. מצד שני - כל שלב בסולם הזה נבנה על כך שהיא תישאר הדימוי ולא תהפוך לאדם מורכב מדי.

פלייבוי: "אמנות" שמגיעה עם חוזים

הדיון סביב יו הפנר הוא אולי החלק הכי מתעתע. כי הוא לא היה "צל" שמתחבא בסמטה - הוא היה מוסד אמריקאי עם חיוך, פיג'מה ומיתוג של שחרור מיני. פלייבוי מכר רעיון: זו לא פורנוגרפיה, זו תרבות. זה לא ניצול, זו בחירה. זו לא שליטה, זה סטייל.

אלא שמאחורי המיתוג, היו חוזים, מנגנונים, ותעשייה שידעה לנהל נשים כמו נכסים. לא תמיד באלימות גלויה - לפעמים בחיבוק, בסטטוס, בהבטחה. "את תהיי זו שתעשה לנו לגיטימציה בהוליווד," זה משפט שנשמע מחמיא עד שאתם מבינים שהלגיטימציה הזו היא תעודת כשרות לגברים, לא לנשים.

וכאן נכנסת הטרגדיה התרבותית: פלייבוי לא היה רק מגזין. הוא היה תחנת מעבר שבה נשים צעירות הוצגו כאפשרות - כרטיס כניסה לעולם של גברים מפורסמים, כסף גדול, ותשומת לב שמגיעה עם תנאים.

Dorothy Stratten, 1980
byu/Quick_Presentation11 inOldSchoolCelebs

פיטר בוגדנוביץ': הרומנטיקן, האמן, והכוח שמסתתר במילה "במאי"

כשהיא פגשה את פיטר בוגדנוביץ', זה כבר היה סיפור מסוג אחר: לא "נערה שמצטלמת", אלא "מוזה" של במאי אוטר, מי שמקבל מקום בפנתיאון של הוליווד האמנותית. כאן הטון משתנה - פתאום מדברים על עדינות, חן, כישרון, קריירה "אמיתית". והציבור אוהב את זה: זה נשמע כמו שדרוג. זה נשמע כמו יציאה מהכלוב.

אבל גם כאן צריך לשאול: כשהבמאי "כותב אותך לתוך הסרט שלו", הוא מציל אותך - או מגדיר אותך מחדש לפי הפנטזיה שלו? הוליווד אוהבת לספר סיפורי פיגמליון: גבר עם חזון שמפסל אישה לתפקיד. רק שהפסל תמיד נשאר עם הפטיש ביד.

אפשר להאמין שבוגדנוביץ' אהב אותה. אפשר גם להאמין שהוא אהב את מה שהיא סימלה: התחלה חדשה, תקווה מקצועית, דימוי מושלם שמחזיר אותו למרכז. שתי האמיתות יכולות לחיות יחד, והן בדיוק מה שהופך את הסיפור למסוכן: הכוונות לא מוחקות את יחסי הכוחות.

כשהסיפור נגמר, הסיפור מתחיל: מי הרוויח מדורותי?

כאן מגיע החלק הכי מכוער מבחינה תרבותית: אחרי שהחיים שלה הסתיימו באלימות, התחיל הקרנבל של "לספר את הסיפור". כתבות, סרטים, ספרים, גרסאות, מלחמות אגו בין גברים חזקים - וכל אחד מהם טוען שהוא היחיד שמחזיק את "האמת".

תרזה קרפנטר, בכתיבה עיתונאית שהפכה לאבן דרך, הציבה פרשנות חדה: לא רק האיש שהפעיל אלימות אשם; גם המערכת שהפכה את דורותי לאובייקט - פלייבוי, הוליווד, הבמאי - חולהקת אחריות. זו לא רק עלילה על "מפלצת אחת", אלא על תרבות שמגדלת מפלצות קטנות וגדולות.

ואז בא בוב פוסי, עם Star 80, ועשה מה שפוסי ידע לעשות הכי טוב: להסתכל על הזוהמה ישר בעיניים. התוצאה היתה סרט שנטען כיצירה אמיצה, אבל גם כצפייה כמעט בלתי נסבלת - כי הוא לא מאפשר לקהל לברוח. אתם רוצים סיפור על "כוכבת"? קבלו את המחיר, בלי פילטר.

ועדיין, גם כאן עולה שאלה קשה: כשהוליווד משחזרת טראומה כדי "להגיד משהו חשוב", האם היא מתקנת - או ממשיכה לנצל? ההבדל בין ביקורת לבין שחזור סנסציוני הוא דק. לפעמים הוא נמצא במקום הכי קטן: האם הדמות מקבלת עומק, רצון, מחשבות - או שהיא נשארת "קורבן יפה".

למה דורותי נשארת חידה? כי כולם הסתכלו דרכה, לא עליה

בסוף, מה שמפחיד הוא עד כמה דורותי עצמה נעלמת בתוך הסיפור שלה. היא הופכת למסך שעליו אחרים מקרינים:

• עיתונאית שמחפשת מוסר השכל על הוליווד,

• מו"ל שמגן על אימפריה,

• במאי שמקדש אהבה כטרגדיה יוונית,

• יוצר שמחפש אמת מלוכלכת על עצמו.

ואז מגיע רגע קטן - קטע וידאו, טקס, נאום - שבו אתם רואים משהו אחר: אישה שמבינה, שמתנתקת, שמסכמת פרק, שמחזיקה "חיים פנימיים" שלא קיבלו מקום בדרמטיזציות. זה רגע שמסביר למה המיתוס לא נרגע: כי אם היא לא היתה רק "מריונטה", אז הסיפור כולו מסתבך. ואז אין לנו נבל אחד, ואין לנו פיה טובה אחת, ואין סוף מסודר. יש חיים אמיתיים.

ארבעה עשורים אחרי: כתבת רשת ABC על מותה של דורותי סטראטן

https://www.youtube.com/watch?v=IAHHL2tx4Os&t=56s

האגדה שהוליווד אוהבת: לגלות אותך - זה גם לחשוף אותך

הוליווד אוהבת "גילוי": למצוא כישרון, להדליק זרקור, להפוך אדם למותג. אבל "גילוי" הוא גם פעולה פולשנית - להיכנס לחיים של מישהי, להגדיר אותה, להחליט מה היא מסמלת, ולמכור את זה. אצל דורותי, הגילוי היה מהיר מדי, חזק מדי, ומלווה בגברים שמסביבם הכוח היה תמיד מובן מאליו.

ולכן, אולי השורה הכי כנה בסיפור שלה היא לא ציטוט של אף אחד מהגברים - אלא ההבנה הפשוטה: היא התקדמה מהר כי היא עבדה, התאימה את עצמה, למדה את המשחק, וניסתה להיחלץ ממנו. הטעות הטרגית היתה לחשוב שמי שהחזיק את הכלוב יאפשר לה לצאת בשקט.

דורותי סטרטן כמעט חיה את אגדת הוליווד. אבל האגדה הזו, כמו שאתם כבר יודעים, נכתבת לעיתים קרובות על גב של מי שלא זכתה להחזיק בעט.