מאז יצא ב־93', הסרט "רשימת שינדלר" נחשב לאחד מתוצרי התרבות המוכרים ביותר של מפעל שימור זיכרון השואה. האפוס הקולנועי של סטיבן ספילברג עקב אחר סיפורו של תעשיין גרמני שהעסיק במפעליו יהודים וסייע בהצלתם של רבים ממפעל הרצח הנאצי. אך הוא לא היה היחיד. התערוכה "מנהרת הזמן - יפן והיהודים", שתיפתח מחר במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, שמה במרכזה ארבעה אמנים יפנים, המתייחסים לנרטיב היהודי של הצלה והשמדה, ולמה שאוצרי התערוכה מגדירים כ"חיבור בין ישראל ליפן".
דמות המפתח בתערוכה הוא צ'יאונה סוגיהרה, דיפלומט יפני שבזמן השואה שימש קונסול של ארצו בליטא וסייע בהצלתם של אלפי יהודים על ידי הנפקת ויזות מעבר עבורם ליפן. זו שימשה עבורם תחנת מעבר למקומות כמו ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד ולבסוף ארץ ישראל. "שינדלר היפני", הוא כונה, וגם זכה לתואר "חסיד אומות העולם" שנים לאחר שהמיר את מדיניות ארצו. אך סיפורו אינו מוכר כמו זה של אוסקר שינדלר. אוצרת הפרויקט, ד"ר אתי גלס־גיסיס, מציינת את הסיבות לכך.
"הכל זה עניין של יחסי ציבור ושיווק", היא אומרת. "סליחה, אבל לשינדלר היו יח"צנים טובים, ואני אומרת את זה בחיוב. יש סרט הוליוודי על אודותיו, כך שגם מי שלא מכיר את הסיפור מספרי ההיסטוריה ראה את הסרט 'רשימת שינדלר'. נוסף על כך, העולם המערבי הרבה יותר נגיש לנו - השפה, התרבות. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על יפן זה סיפור קצת שונה. לסוגיהרה הוענק אות חסיד אומות העולם רק שנה לפני שהוא מת, לקח זמן עד שהכירו בו, וזה היה יותר מ־30 שנה אחרי המלחמה.
"אני חושבת שאחד התנאים שצריך לעמוד בהם כדי לקבל אות חסיד אומות העולם זה 'האם החיים שלך היו בסכנה?', ובקשר לסוגיהרה הדעות חלוקות: יש מי שאומר שהוא מאוד סבל, כי פיטרו אותו ממשרד החוץ היפני והיו לו חיים קשים, לא היה לו ממה לחיות. אבל יש גם טענות אחרות, שאומרות שהוא פוטר כמו שאר אנשי הקונסוליות שלא היה צורך בהם בזמן המלחמה, ואחר כך הוא עבד עבור חברה רוסית, מכיוון שהוא שלט גם בשפה הרוסית וגם בגרמנית. אז טוענים שחייו לא היו בסכנה. וישנה השאלה אם הוא באמת עשה זאת בניגוד לעמדת הממשל היפני או בהסכמתו - גם כאן הדעות חלוקות. אז גם המחלוקות האלה טשטשו את מעמדו".
איך נולדה התערוכה?
"קראתי ספר על תולדות הצילום היפני ונתקלתי שם בצילום אחד מתוך סדרה שנקרא 'יהודי נודד', צילום מאוד יפה שמוצג גם בתערוכה. מאוד הופתעתי לראות יהודי שכלול בתולדות הצילום היפני, וזה הוביל אותי להתחקות אחר צילומים אחרים מהסדרה. גיליתי שהצילומים האלה מפוזרים במוזיאונים שונים ברחבי יפן, והתחיל קשר עם כל מוזיאון בנפרד. אמרתי 'וואו, איזו תערוכה נפלאה זו יכולה להיות'. אנחנו חוגגים השנה 70 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליפן, אך מתבקש להעמיד תערוכה על הקשר התרבותי והאמנותי בין המדינות. החיבור ההיסטורי הוא לא דבר שישראלי או יפני חושבים עליו, ויש כזה".
לצד התמונות מציגה התערוכה מיצג ראשון מסוגו, בהשתתפות אנשים - ובהם "ניצולי סוגיהרה" שעודם בחיים, או בני משפחותיהם וצאצאיהם. "כדי שהתערוכה תקבל משמעות מקומית ביקשתי לצקת לתוכה את הביטוי הישראלי", מספרת גלס־גיסיס. "מיאג'ימה עשה זאת על ידי כך שהזמין 300 ניצולים מהחברה הישראלית לקחת חלק ביצירה הזו. הם אנשים מעל גיל 80 ו־85, בזמן המלחמה הם היו ילדים. הם לא יהיו איתנו עוד הרבה זמן, והרגשתי שאנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו, כי לא תהיה לנו הזדמנות נוספת".
עם איזה מסר חשוב לך שאנשים יצאו מהתערוכה הזו?
"שלא משנה מאיזו תרבות אתה ומה ההיסטוריה האישית שלך - בסופו של דבר אבל אנושי הוא אבל. כולנו רוצים בתיקון, כולנו מבקשים סובלנות. היפנים לא באמת הכירו יהודים מקרוב כדי לשנוא אותם. למשל, הפרוטוקולים של זקני ציון תורגמו ליפנית והם לא הסתכלו על היהודים בסלידה אלא בהערכה. הם ראו בהם מצליחנים, אנשים בעלי יכולות. אני לא אומרת שהאנטישמיות לא היתה, אבל היא היתה מינורית ואף פעם לא כחלק ממדיניות יפנית".
