בין פארקים לבטון: מדד הערים הירוקות

הערים הכי ירוקות בישראל, שמציעות לתושבים סביבה ירוקה, לפי מדד גיאוקרטוגרפיה, הן מודיעין, עכו, יקנעם עילית ושוהם. אחריהן מדורגות בצמרת הטבלה בהפרש קטן ערד, יבנה, כרמיאל ומגדל העמק. הערים הפחות ירוקות: בני ברק, קריית אתא, יהוד-מונוסון וטבריה. מעט מעליהן מדורגות חיפה וקריית ביאליק. 

כ-30% מהיישובים היהודיים הגדולים כוללים בממוצע כ-10 מ"ר ירוק לתושב. ב-17% מהערים השטח הירוק או השטח הציבורי הפתוח הוא פחות מ-5 מ"ר לנפש, כמחצית ממה שצריך להיות על פי הנחיות מוסדות התכנון. המרחק הממוצע של כלל תושבי ישראל לגינה סמוכה הוא כ-150 מטר. בערים החדשות המרחק מתקצר.

כך עולה ממחקר שערכה ד"ר רינה דגני, מבעלי גיאוקרטוגרפיה, חברת הנהלת הפורום הישראלי לעירוניות. לדברי עורכי המחקר, המידע על ערים ירוקות לוקה בחסר רב, אין אחידות ואיסוף עקבי של הנתונים.

ירושלים קיבלה ציון נמוך יחסית, 53 נקודות מתוך 100, לעומת תל אביב שקיבלה ציון 70. ערי השרון, שידועות באיכות החיים שלהן, כמו רעננה, הוד השרון, רמת השרון וכפר סבא, לא דורגו בצמרת הטבלה. 

מהי עיר ירוקה?

בשנים האחרונות, בעקבות העיור הגובר והצורך בציפוף הבנייה, גובר גם העיסוק בשטחים הפתוחים בתוך הערים. בניגוד לשמורות טבע מוגנות, המרוחקות יחסית מהערים, שטחים אלה משמשים את האוכלוסייה ברמה יומיומית, כגינות משחקים, פינות חמד ומקום לשאוף אוויר צח ולראות מעט ירוק בעיניים.

מחקרים רבים מצביעים על החשיבות של גינות העיר לאיכות חיי התושבים. שטחים ירוקים בתוך העיר מאפשרים פעילויות ספורט, מהווים מקום מרגוע ומחזקים את הקהילתיות העירונית.
קיימת שונות רבה בין ערי ישראל, בכמות ובאיכות השטחים הפתוחים. גורמי מקצוע שונים ניסו למדוד ולדרג את הערים הירוקות בישראל, על פי פרמטרים שונים.

בהיעדר נתונים כלל ארציים, פיתחה גיאוקרטוגרפיה מדד שמאפשר להשוות את רמת זמינות השטח הירוק והשטח הפתוח בכל יישוב בישראל, על פי נתוני מערכות המידע של החברה.
המדד מדרג את ערי ישראל בהתאם להיקף השטחים הירוקים והפתוחים ועל פי רמת הנגישות לשטחים אלה. המדד לא מתייחס בשלב זה לאיכות השטח. יש כמובן הבדלים בין שטח מגונן באופן אינטנסיבי, לבין שטח ציבורי פתוח.

במדד הוגדרו 5 פרמטרים לאומדן עוצמת ה"ירוק" בכל עיר:

1. סך הכל שטח ירוק לתושב. שטח זה כולל גינות ציבוריות, שטחים ללא גינון וטבע עירוני. לא נכלל ים, אלא אם כן יש לו גינה מוגדרת.

2. מרחק ממוצע בין בתי המגורים לשטח הירוק הקרוב אליהם.

3. הפריסה הגיאוגרפית של השטחים הירוקים - מספר גינות לאלף יחידות דיור.

4. גודל משבצת ירוקה ממוצעת בעיר.

5. צפיפות לקמ"ר.

המדד חושב ל-70 היישובים היהודיים בישראל, שגודלם יותר מ-20,000 תושבים. ניתוח המידע ביישובים הלא יהודיים ייערך בהמשך.

חשוב להכליל במדד הירוק גם עצים ותכסית צל – שני פרמטרים שהשפעתם על איכות הסביבה העירונית קריטית בצמצום החום ושמירת המגוון הביולוגי. שטח ירוק שכולל רק דשא פתוח לא יהיה רלוונטי בימים חמים.

הנורמה הנדרשת

התכנון האורבני בישראל מחייב כל תוכנית לעמוד בהקצאת שטח לצרכי ציבור ולשטחים פתוחים. על פי המדריך לתכנון של משרד הפנים נדרש שטח ירוק של 5 מ"ר לנפש בכל תוכנית, עוד כ-2 מ"ר לנפש ברמת השכונה ועוד כ-3 מ"ר לנפש ברמה כלל עירונית. המשמעות היא שבכל יישוב מתוכנן צריך להיות שטח ירוק ליד הבית וכן גינות ופארקים בשכונה ובעיר, סך הכל כ-10 מ"ר לתושב.   

אומדני גיאוקרטוגרפיה מלמדים כי ב-20 יישובים (כ-30% מ-70 היישובים היהודיים הגדולים בישראל) אכן יש כ-10 מ"ר ירוק בממוצע לתושב. ב-12 יישובים (17%) השטח הירוק הוא פחות מ-5 מ"ר לנפש. בקבוצת חסרי השטח הירוק נכללים יישובים חרדיים חדשים יחסית כמו אלעד, מודיעין עלית וביתר עלית ויישובים ותיקים כמו בני ברק, בת ים, גבעתיים ופתח תקווה.

להלן פירוט לגבי מרכיבי המדד: 

שטח ירוק ושטח פתוח לנפש: בסעיף זה מובילות הערים מודיעין-מכבים-רעות, מבשרת ציון וערד. בתחתית הרשימה נמצאות בני ברק, מודיעין עילית, אלעד, ביתר עלית וגבעתיים.

שטח גינה ממוצעת בעיר: השטח נע בין גינות כיס קטנות בין בניינים, ששטחם 350 עד 750 מ"ר, לבין פארקים גדולים, ששטחם יותר מ-6 דונם ואפילו יותר מ-10 דונם, הנכללים בשטח המוניציפאלי של העיר ומשרתים את תושביה ואת תושבי הסביבה. לדוגמה, פארק הירקון, פארק רעננה ופארק הרצליה. חלק מהערים מתכננות כיום פארק ענק, למשל בגבעת שמואל.

ד"ר דגני מדגישה ששטח הגינה לא תמיד מייצג את איכותה. יש גינות קטנות שמתוכננות בצורה טובה ויכולות לשמש כשצ"פ יותר אפקטיבי מאשר שטחים רחבים מגוננים.

ב-55% מערי ישראל גודל הגינה הממוצעת, קטן מ-5 דונם. ב-5 יישובים בלבד הגינה הממוצעת גדולה מ-9 דונם, ביניהם מודיעין, מבשרת ציון וירושלים, בה קיימים פארקים רחבי ידיים, כגון גן סאקר ועמק הצבאים, שמעלים את הממוצע. הערים עם הגינות הקטנות ביותר הן מודיעין עילית, בני ברק, טבריה ואלעד, ובהן גינה ממוצע קטנה מ-2.3 דונם.

נגישות לגינות ציבוריות: המרחק הממוצע של דירת מגורים מהגינה הקרובה אליה. המרחק הממוצע של כלל תושבי ישראל לגינה סמוכה הוא כ-150 מטר.

ד"ר דגני מציינת כי יש דימיון רב במרחק הממוצע לשטח ירוק בין היישובים השונים: ב-54% מהיישובים המרחק קטן מ-150 מטר. בערים החדשות, שנבנו בעשורים האחרונים, הנגישות גדולה יותר, כ-100 מטר בממוצע.

נגישות רבה לגינות נמצאה באלעד, מודיעין עילית, יקנעם עילית, שוהם, ביתר עילית, מעלה אדומים ומודיעין. בתחתית הרשימה נמצאות ערים שבהן המרחק גדול מ-200 מטר, ובהן ניתן למנות את עפולה, קריית ביאליק, פרדס חנה כרכור, גדרה וחדרה.

צפיפות הגינות: מספר הגינות לתושב מצביע על הזדמנות ליהנות מסביבה ירוקה. ב-55% מהיישובים יש לפחות 5 גינות ל-1,000 יחידות דיור.

צפיפות גבוהה של גינות נמצאה במעלות-תרשיחא - 11 גינות ציבוריות ל-1,000 יחידות דיור. אחריה ברשימה: יקנעם עילית, ערד, שוהם, קריית שמונה ודימונה. בסוף הרשימה מדורגת שוב בני ברק, שסובלת מחסר חמור בגינות ציבוריות, עם 1.3 גינות לכל 1,000 יחידות דיור. להדגשת המצוקה הקיימת ניתן לציין ש-1,000 יחידות דיור בבני ברק כוללות הרבה יותר אנשים וילדים מאשר בערים שאינן חרדיות. ערים נוספות הסובלות מחסר בגינות הן גבעתיים, ירושלים ובת ים.

לסיכום, ד"ר דגני מציינת שהחסר בשטחים ירוקים ביישובים רבים מחזק את הצורך בפיתוח טבע עירוני. תהליכי התחדשות עירונית מעלים את הצורך בחשיבה יצירתית למציאת פתרונות. בשל החסר בשטח פיזי, אפשר ליצור פתרונות בתוך הבניין, קומות פתוחות, קומת גג לשימוש הדיירים, לובי גבוה שמייצר תחושת מרחב וחצרות משותפות לבניינים סמוכים.

"הקורונה הדגישה את הצורך בשטח ירוק במרחק הליכה מהבית", מציינת ד"ר דגני. "יש לזכור שלא די בפיתוח שטחים ירוקים רבים. עליהם להיות נגישים, איכותיים, ומתוחזקים היטב, כדי שניתן יהיה להפיק מהם את המירב ולשפר את איכות החיים בעיר".