המסך נפתח: על במותיך ישראל

יש רגעים בהיסטוריה של מדינות שבהם השינוי אינו נולד מהחלטה אחת, אלא מהתפוררות שקטה של תפיסת עולם שלמה – והצטברות של מציאות חדשה שמבהירה לפתע: מה שעבד בעבר כבר אינו יכול לשאת את העתיד. מדינת ישראל נמצאת בדיוק ברגע כזה. מעל שנתיים לאחר שהמערכת הביטחונית סביב גבולותיה החלה להשתנות מן היסוד, כמעט שנה מאז שהאיום הישיר מצפון ומדרום חדל להיות קבוע ומוחלט, מתברר שהשינוי האמיתי אינו רק צבאי או מדיני, אלא מרחבי, אזרחי ותודעתי. עידן של גבולות מאוימים מתפוגג, ובמקומו נפתח חלון היסטורי נדיר – כזה שמדינות מקבלות אולי פעם במאה.

עו"ד שרגא בירן, מייסד המכון לרפורמות מבניות, מתאר את הרגע הזה במונחים תיאטרליים כמעט, אבל כאלה שנשענים על הבנה עמוקה של היסטוריה, תכנון וחברה. "המסך נפתח", הוא אומר. לא כקלישאה, אלא כהגדרה מדויקת של מצב. "מאחוריו הסתתרו שתי במות חדשות למדינת ישראל. לא תיקון של הקיים, אלא התחלה של משהו חדש לגמרי". בעיניו, הצפון והדרום אינם עוד אזורי קצה שצריך "לטפל בהם", אלא שתי במות ריקות כמעט, שממתינות לתוכן חדש שניצוק לתוכו, כזה שמתאים לעידן שבו אנחנו חיים: עידן של אינטליגנציה מלאכותית, עבודה מרחוק, אקדמיה גלובלית והון אנושי שמחפש איכות חיים – לא פחות מקרבה גיאוגרפית.

פנחס ספיר: "ראית פעם סיר חלב רותח?"

כדי להבין עד כמה הרגע הזה חריג, בירן חוזר עשרות שנים לאחור, לרגע אחד קטן שנחרט בו ולא עזב. הוא ישב אז ליד פנחס ספיר, יו"ר הסוכנות היהודית באותם ימים, שר האוצר השלישי של מדינת ישראל ואחד האנשים שעיצבו יותר מכל את מפת הפיתוח של המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. פתאום הטלפון צלצל, היה זה שר האוצר המכהן יהושע רבינוביץ', שהיה גם ראש עיריית תל אביב בעברו. השיחה לא הייתה מנומסת. ספיר דיבר בקול רם, כמעט צעק, ובירן זוכר כל מילה. "אתה פעם ראית סיר חלב רותח?" שאל ספיר. "המכסה מתחיל לרעוד, החלב עולה, וברגע שהוא גולש – כבר מאוחר מדי. ואז אתה מנסה לעצור אותו, אבל כבר אין לך מה ואיך".

ואז, בלי להמתין לתגובה, הוא הוסיף את המשפט שנחרט: "תפסיק כבר עם תל אביב הזאת שלך. יש לנו שטחים. יש לנו צפון. יש לנו דרום"; ולא בכדי, מוסיף בירן, שמה של המכללה בדרום הוא "מכללת ספיר", על שמו של פנחס ספיר, שפעל רבות לפיתוח ערי פיתוח והנגב. המכללה הוקמה בנגב הצפוני כחלק מחזונו לחיזוק האזור.

"ספיר", אומר בירן, "ראה את המדינה כמערכת חיה, והבין מתי מרכז אחד כבר אינו מסוגל לשאת את כל המשקל שמונח עליו". אלא שבמשך השנים, במקום להוריד את הסיר מהאש, ישראל המשיכה להגביר את הלהבה. תל אביב תפחה, גוש דן התעבה, הצפיפות גברה, והחלב, כפי שהוא מנסח זאת – "כבר מזמן לא רק גולש, אלא נשפך לכל עבר", ואז הוא מוסיף בלחישה, כמו מדבר לעצמו, "או יותר נכון, לעבר הכיס של בעלי אינטרסים".

"החלב כבר מזמן לא רק גולש, אלא נשפך לכל עבר. או יותר נכון, לעבר הכיס של בעלי אינטרסים"

אלא שהפעם, בניגוד לעבר הוא מדגיש, אין עוד תירוצים: לא ביטחוניים, לא תכנוניים ולא כלכליים. השטחים שעמדו שנים בצל האיום הפכו לשטחים פתוחים, ירוקים, עם פוטנציאל אדיר. לא מדבר, לא שוליים, אלא לב גיאוגרפי של מדינה קטנה שדחסה את עצמה שוב ושוב לאותו מרחב מצומצם. בעיניו של בירן, הניסיון "לתקן" את המודל הקיים הוא החמצה. "אי-אפשר לשפר את העבר", הוא אומר. "יש לשים סוף לעבר, לסגור עליו את המסך, ולהתחיל מחדש – על במה חדשה".

וזה לב המסה הזו: לא תוכנית, לא חזון תיאורטי, אלא שאלה לאומית אחת, חדה ובלתי נוחה. האם מדינת ישראל תמשיך לדחוס את עצמה אל המרכז המוכר, לנסות לפתור בעיות של מחר באמצעות כלים של אתמול, או שתעז, סוף-סוף, להמציא את עצמה מחדש? האם היא תמשיך להחזיק בצפון ובדרום כנספחים, או שתראה בהם את מרכזי החיים הבאים שלה?

המסך, כך נדמה, כבר נפתח. הבמה כבר שם. מה שנותר לברר הוא האם תהיה מדינה שתעז לעלות עליה.

מרחבים עצומים – כמעט ריקים מאדם

לפני שמדברים על עתיד, בירן מבקש לעצור רגע אחד. לא כדי להאט את ההתלהבות, אלא כדי לקרקע אותה. "אי-אפשר להבין לאן הולכים, בלי להבין איפה אנחנו עומדים", הוא אומר, וכמו איש עשייה אמיתי מבקש להתחיל בנתונים. "אלו לא גרפים מסובכים ולא טבלאות אקדמיות", הוא מסביר ומצביע על מצגת מעוצבת שהכין מראש, "אלה מספרים פשוטים, כאלה שכל קורא יכול להבין בקלות".

השטח העירוני של מדינת ישראל כולה משתרע כיום על כ-2 מיליון דונם. מתוך זה, גוש תל אביב משתרע על כ-53 אלף דונם בלבד. על הרצועה הצפופה הזאת נדחסים מאות אלפי תושבים, ומדי יום זורמים אליה עוד מיליון עד מיליון וחצי בני אדם לעבודה, ללימודים, לשירותים. "זה הסיר הרותח שספיר דיבר עליו", אומר בירן. "ושם כולם ממשיכים להתווכח איך להוסיף עוד מכסה, וחוסמים את הדרך לפריחת הצפון והדרום".

"עכשיו תסתכל על זה", הוא אומר בעודו מצביע על מפה של מדינת ישראל. בצפון המדינה, מהרצועה שמתחילה בנהריה ונמתחת עד גבול לבנון, משתרע מרחב של כ-1.4 מיליון דונם (שטחים עירוניים, ישובים כפריים ושטחים חקלאיים). במרחב הזה חיים כיום כ-350 עד 400 אלף בני אדם בלבד, ב-5 ערים וכ-100 יישובים – העוטף הצפוני; בדרום-מערב, מדרום לאשקלון ועד אזור אופקים, נתיבות ושדרות עוד כ-1.4 מיליון דונם (שטחים עירוניים, ישובים כפריים ושטחים חקלאיים). שעליהם מתגוררים כ-200 אלף תושבים. שני מרחבים עצומים, כמעט ריקים במונחים ישראליים, בלב המדינה.

ככל שמעמיקים בטקסט מתברר שהוויכוח על דיור בישראל אינו מתחיל בדירות, אלא בקרקע ובמנגנון שמחזיק בה. רשות מקרקעי ישראל היא בעלת הקרקע, שותפה פעילה לתכנון ומשווקת יחידה, ולכן אינה עוד שחקן בשוק אלא מי שמגדירה את כללי המשחק שבסופם נקבע המחיר. זה אינו שוק חופשי שמאזן בין קונים למוכרים, אלא מערכת ריכוזית שמייצרת תחרות מקסימלית בשלב אחד בלבד – במכרז על הקרקע – ומגלגלת את מחיר התחרות הזה אל הציבור. בירן מציין כי במציאות כזו המחיר אינו יורד, הוא פשוט "מועלה".

כאן נחשף, הוא מדגיש, ניגוד עניינים מובנה: גוף שמחזיק בלמעלה מ-90% מאדמות המדינה מחליט גם אם להפשיר קרקע או לא, אם לקדם בנייה או לעכב אותה, ובאיזה מינון לשווק קרקע. "אלו סמכויות שמייצרות את המחיר עצמו. וכאשר הרשות ממקסמת רווחים ממכירת קרקע לבנייה מאז שנות השמונים, עולה השאלה שאי אפשר להתחמק ממנה, לטובת מי מנוהלת הקרקע הציבורית, לטובת הציבור או לטובת ההכנסות העתידיות של הרשות ושל הממשלה", מוסיף בירן.

"מזוודת הכזבים של הקרקע האוזלת"

בירן מדגיש כי המספרים מפרקים גם את מיתוס הקרקע האוזלת, עליו נבנה שוק הנדל"ן במשך עשורים. שטחה הכולל של מדינת ישראל הוא כ-22 מיליון דונם. השטח הבנוי הוא כ-1.3 מיליון דונם שהם 6%, ושטחי המגורים עומדים על 993,420 דונם שהם 4.7%. פחות מ-5% משטחה של המדינה מיועדים למגורים, ובכל זאת השיח הציבורי מתנהל כאילו הקרקע נגמרה. "בפועל אין כאן מחסור טבעי אלא מחסור מנוהל, תוצאה של מינון ושיווק במנות שנבחרות מלמעלה", מדגיש בירן.

לדבריו, הכשל אינו טכני אלא מוסדי. הרשות נשענת על אלפי החלטות מועצה, כ-3,000 במספר, שחלקן אינן נגישות למעקב וחלקן סותרות זו את זו. זו אינה מדיניות קרקע ארוכת טווח ושקופה אלא מערכת שנעה עם שיקולים פוליטיים ביטחוניים ומגזריים, תחת הרכב שלטוני שמשתנה בתדירות. "המדיניות הנוכחית של רשות מקרקעי ישראל הפכה את הקרקע הציבורית ממכשיר תכנוני-חברתי למנוע הכנסות קצר-טווח, שמשרד האוצר בעצמו מגדיר כגוף עסקי", אומר בירן. בעשורים האחרונים צברה הרשות הכנסות של כ-260 מיליארד שקל, כאשר כ-50% מהסכום התקבלו בשנים 2021-2024 בלבד. במקביל, הועברו למדינה ולבעלי הקרקע דיבידנדים בהיקף של למעלה מ-125 מיליארד שקל. בירן מסביר כי נתונים אלו משקפים שינוי מבני עמוק: רמ"י אינה פועלת עוד כמנהלת נכסים ארוכת-טווח, אלא כגורם פיסקלי המחובר ישירות למחזוריות שוק הקרקעות והנדל"ן – דינמיקה שהובילה לעלייה של כ-263% במחירי הקרקע ולכ-230% במדד מחירי הדיור בין 2004 ל-2024.

"המדיניות הנוכחית של רשות מקרקעי ישראל הפכה את הקרקע הציבורית ממכשיר תכנוני-חברתי למנוע הכנסות קצר-טווח, שמשרד האוצר בעצמו מגדיר כגוף עסקי"

תלות זו מתבטאת גם בצד המיסוי. בין השנים 2013-2024 הכנסות המדינה ממסי מקרקעין הסתכמו בכ-160 מיליארד שקל, עם תנודתיות חדה ושיא של כ-24.8 מיליארד שקל בשנת 2022, בעיקר ממס רכישה ומס שבח. המשמעות ברורה: המדינה נשענת יותר ויותר על גאות נדל"נית כמקור הכנסה, על חשבון יציבות דיורית ואזרחית. מכאן שהפתרון אינו פירוק המנגנון, אלא רפורמה מבנית – המקדמת מעבר ממחיר קרקע אחיד וספקולטיבי למחירי בסיס מפולחים לפי צרכים, עם פיקוח ושקיפות, כך שהקרקע תשוב להיות מנוף למדיניות חברתית של דיור, קורת גג ובעלות. "כפי שצריך לשחרר את הצפון והדרום מהתרדמת הבירוקרטית, כך צריך לשחרר את הקרקעות במדינת ישראל מסחיטת הבירוקרטיה", אומר בירן.

"3 מיליון דונם ל-500 אלף איש"

"וכאן מתרחש העיוות הגדול", הוא ממשיך, "אנחנו מדברים על 'פריפריה' כ'קצה', אבל השטח הזה הוא ללא ספק 'האמצע'. זה הלב הגיאוגרפי של ישראל". בעיניו, עצם השימוש במונח "פריפריה" מטעה – לא רק תודעתית, אלא תכנונית; המשמר את ההנחה שמדובר במרחבים שצריכים להסתפק בפחות, להמתין, להתפתח לאט, בזמן שהמרכז ממשיך לבלוע עוד ועוד משאבים.

המספרים, לדבריו, זועקים. בצפון ובדרום יחד יש מיליוני דונמים, מים, חקלאות, שטחים פתוחים ואקלים ים-תיכוני נוח. ועדיין, רוב הקרקע מיועדת לחקלאות או פשוט נותרת ריקה, בעוד שטחי המגורים מצומצמים להיקפים זניחים. "בעוטף הדרומי, למשל", הוא מפרט, "מתוך כ-1.4 מיליון דונם, רק כ-31 אלף דונם מיועדים למגורים. זה אבסורד. לא רק כלכלי, אלא גם ביטחוני וחברתי". וכאן מגיעה הנקודה הכואבת באמת. בעוד שבמרכז הארץ מדברים על מחסור בקרקע, על חוסר יכולת לבנות, על עומס בלתי אפשרי – המדינה יושבת על עתודות קרקע מהגדולות והטובות ביותר שיש לה, ופשוט לא משתמשת בהן. לא משום שאי-אפשר, אלא משום שהשיטה הקיימת לא יודעת איך.

בירן מדגיש: זה לא עניין של עוד מכרז, עוד שכונה או עוד תוכנית נקודתית. "כל עוד אתה ממשיך לפתח יישוב-יישוב, שכונה-שכונה, בלי לייצר מסה קריטית, אתה נוהג כרועה צאן המפזר את הגללים בשטח", הוא מתאר בחריפות. "הצורך והביקוש המהווים את הנדרש בדיור אינם נלקחים בחשבון. זהו המחדל המכריע – אין תעסוקה משמעותית, אין אקדמיה, אין תרבות. הכול נשאר קטן, מפוזר, וחלש". כך נוצר הפרדוקס הישראלי: מצד אחד – עודפי היצע של דירות במקומות שאנשים לא רוצים לגור בהם; מצד שני – כמיליון תושבים שלא מצליחים להגיע לדיור ראוי. "זה לא כשל שוק", אומר בירן. "זה כשל תפיסתי".

בירן מסביר כי הפערים הסוציו-אקונומיים בצפון ובדרום אינם תוצאה של גזירת גורל, אלא של מדיניות. ערים עם פוטנציאל אדיר נשארות תקועות עם שיכונים מיושנים, תשתיות חלשות והתחדשות עירונית שלא מתרוממת, משום שהנוסחה הכלכלית שמצליחה במרכז פשוט לא עובדת שם. "אי-אפשר לדרוש מהשוק לפתור בעיה שהשוק לא בנוי לפתור לבד", הוא אומר. ובדיוק כאן, לדבריו, מתברר עד כמה הניסיון "לתקן" את הקיים הוא חסר סיכוי. כל עוד ישראל ממשיכה להתייחס לצפון ולדרום כאל שולי המערכת, הם יישארו כאלה. רק שינוי נקודת המבט, רק הגדרה מחודשת של המרחב כולו כיחידת חיים אחת גדולה, יכולה לייצר את הקפיצה הנדרשת. "המספרים לא משקרים, הם רק מחכים שמישהו יסתכל עליהם אחרת", אומר בירן. "ואכן, אנחנו רואים בהם פתרון לדיור בהישג יד ולפינוי-בינוי בהיקפים רחבים, באמצעות תוספת של דונם בנייה לכל דונם קיים. מדובר בתמהיל מלא של מגורים: צמודי קרקע, בנייה מרקמית ומגדלים – והכול בהישג יד, כמצוות המלך עוזיהו, כדי למשוך את צעירי ישראל לבנות ולהיבנות".

מתאים למרכז, לא לפריפריה

במשך עשורים, מדינת ישראל פיתחה את עצמה מתוך היגיון אחד ברור: המרכז כמנוע, הפריפריה כנספח. כל עוד האיום הביטחוני היה מוחשי ומיידי, ההיגיון הזה החזיק. הצפון והדרום נתפסו כאזורי חיץ, כמרחבים שצריך לנהל בזהירות, לא כזירות שראוי להשקיע בהן בקנה מידה לאומי. אלא שגם כשהמציאות השתנתה, החשיבה נותרה תקועה. המערכת המשיכה לפעול כאילו הזמן עמד מלכת.

כך נולד המודל שמלווה את ישראל עד היום: פיתוח נקודתי, יישוב אחר יישוב, שכונה אחר שכונה, מכרז אחר מכרז. כל פרויקט עומד בפני עצמו, כל עיר נבחנת לבד, וכל תוכנית נמדדת לפי כדאיותה המיידית – ולא לפי תרומתה למערכת כולה. "זה אולי עובד במרכז", אומר בירן, "אבל בפריפריה זה גזר דין מוות".

ההתחדשות העירונית היא הדוגמה הבולטת ביותר. נוסחה אחת, שנולדה בגוש דן, הועתקה לצפון ולדרום כמעט בלי התאמות. אלא שבמקומות שבהם ערך הקרקע נמוך והביקוש מוגבל, אותה נוסחה פשוט לא עובדת. התוצאה ידועה: שיכונים ישנים שלא מתחדשים, שכונות שלמות שממתינות שנים, ותושבים שמבינים שהשוק לבדו לא יפתור את הבעיה שלהם.

אבל הכשל עמוק יותר מהתחדשות עירונית. הוא נוגע לעצם הדרך שבה המדינה חושבת על מרחב. במקום לראות בצפון ובדרום יחידות חיים שלמות – כאלה שיכולות לייצר תעסוקה, חינוך, תרבות ואקדמיה – הן פורקו לרסיסים: עיר אחת כאן, מועצה אזורית שם, קיבוץ בצד, מושב מעבר לכביש. כל אחד עם תוכנית, עם ועדה, עם תקציב נפרד. "זו לא מערכת", אומר בירן. "זה אוסף של 'נקודות' שלא מתחברות".

 "הגיע הזמן לשים סוף ל-11 הנקודות כפי שנקבעו בתקופת ההתיישבות"

המונח הזה אינו מקרי. באוקטובר 1946 הוקמו 11 נקודות יישוב בנגב – מהלך יזום של הסוכנות היהודית שנועד לקבוע עובדות בשטח ולהבטיח את הכללת הנגב בגבולות המדינה העתידית. זו הייתה אסטרטגיה מדויקת לרגע של מאבק על ריבונות: פיזור יישובים כדי לשרטט גבול. "זה היה מהלך מבריק לשעתו", אומר בירן, "אבל מדינה ריבונית לא יכולה להמשיך לתכנן את עתידה כאילו היא עדיין נאחזת בקרקע".

הפיזור הזה, שבעבר נתפס כהכרח ביטחוני ואף כיתרון, הפך לחסם. הוא מונע יצירת ביקוש אמיתי, לא מאפשר הקמה של מוסדות גדולים, ולא יוצר את אותה תחושת מרכזיות שבלעדיה צעירים לא נשארים. במקום מרחב חי ונושם, מתקבל פסיפס של יישובים קטנים, שכל אחד מהם מתמודד לבדו עם אותם אתגרים – דיור, תעסוקה, חינוך, תחבורה, בריאות, תרבות וספורט.

תנופה – ולא צעדי צב

וכאן נכנסת הביורוקרטיה, אולי הדמות החזקה ביותר בסיפור הזה. לא כאויב, אלא כמערכת שפועלת בדיוק לפי הכללים שנקבעו לה. ועדות מחוזיות, תחומי שיפוט קשיחים, נהלים שנועדו למציאות אחרת. "אי-אפשר לבנות עתיד עם מערכת שמתוכננת לנהל עבר", אומר בירן. "ברגע שאתה מנסה מהלך רחב, אתה נתקע. לא בגלל שאין היתכנות, אלא בגלל שאין מסגרת שמאפשרת לחשוב אחרת". כך נוצר מעגל סגור: אין פיתוח כי אין ביקוש, אין ביקוש כי אין פיתוח. המדינה ממתינה לשוק, והשוק ממתין למדינה. ובינתיים, המרכז ממשיך להתנפח, והצפון והדרום נשארים מאחור – לא מחוסר יכולת, אלא מחוסר החלטה.

בעיני בירן, זהו לב העניין. לא כסף, לא קרקע, ולא ידע חסרים כאן. חסרה ההבנה שמדובר במהלך שאי-אפשר לעשות בקטן. "מי שמנסה לפתור את הבעיה בצעדים זהירים, לא מבין את גודל הרגע", הוא אומר. "זה לא תיקון. זו החלפה של דיסקט".

ורק כשמבינים את עומק הכשל, ניתן להבין גם את עומק השינוי הנדרש. לא עוד תוכנית נקודתית, אלא תפיסה חדשה לגמרי של מרחב, של תכנון ושל אחריות לאומית. כי כל עוד ישראל תמשיך לנהל את הצפון והדרום כבעיות, היא תחמיץ את ההזדמנות לראות בהם את הפתרון.

לא עיר, לא כפר – "כפיר"

אחרי שמניחים על השולחן את הכשל, בירן מבקש לעשות את מה שלדבריו כמעט ולא נעשה בשיח הציבורי: להפסיק לדבר על פתרונות נקודתיים, ולהתחיל לחשוב במונחים של מרחב שלם. "הטעות הגדולה", הוא אומר, "היא השאלה אם לפתח עיר או כפר. זו שאלה של המאה הקודמת. השאלה האמיתית היא איך מייצרים מערכת אחת שחיה יחד".

המודל שהוא מציג אינו עוד גרסה משופרת של פיתוח קיים, אלא שינוי כיוון. לא עיר שמתפשטת על חשבון סביבתה, ולא כפר שמנסה לשרוד לבד, אלא מרחב עירוני-כפרי המתוכנן מראש כיחידה אחת בשם "כפיר" – עיר מרכזית וכפרים מסביב לה. העיר כמקור ביקוש ותעסוקה, הכפר כעוגן של ירק וקהילה, וביניהם פרינג' מתוכנן – המחבר בין הביקושים, מתרגם אותם לכדאיות כלכלית, ומאפשר שירותים איכותיים, תעסוקה, ותרבות בקנה מידה שלא היה מתאפשר לכל אחד מהכפרים לבדו.

בירן מתאר את זה כמעט כשרטוט חי: שלוש ערים – שדרות, נתיבות ואופקים בדרום; קריית שמונה, צפת ונהריה בצפון – לא כנקודות מנותקות, אלא כציר אחד. סביבן קיבוצים ומושבים שלא נדחקים לשוליים, אלא הופכים לשותפים מלאים במערכת. "מי שרוצה לגור בעיר – יגור בעיר; מי שמעדיף כפר – יגור בכפר. אבל הבריאות, החינוך, התרבות, הספורט והאקדמיה יהיו ממוקמים בפרינג' ומשותפים לכולם", הוא מסביר. "כך נוצרת מסה קריטית, שמולידה ביקוש אמיתי, מרכזת מוסדות ציבוריים ומאפשרת מהפך תחבורתי. וכשזה קורה – המרחב מתחיל לחיות".

העיקרון הזה, לדבריו, הוא ההפך המוחלט ממה שנעשה עד היום. במקום פיזור של שירותים קטנים וחלשים – נוצרים מוקדים חזקים שמשרתים מרחב של מאות אלפי אנשים. למשל – בית חולים אזורי אחד במקום קופות חולים רבות; אוניברסיטה או מכללה מרכזית במקום שלוחות זמניות; היכל תרבות, מתקני ספורט, מערכות חינוך – לא כטלאים, אלא כעוגנים.

בירן מסביר כי החידוש האמיתי אינו רק במבנים, אלא באופן שבו אנשים נעים ביניהם. כאן נכנס אחד המרכיבים שבעיניו מציגים את המהות של התוכנית בצורה הטובה ביותר: תחבורה פנימית רכה. לא עוד תלות בכבישים מהירים, לא עוד פקקים בין יישוב ליישוב, אלא רשת רציפה של הליכה, אופניים, קורקינטים ודרכי עפר מתוכננות. "ברגע שאתה לא צריך להיכנס לאוטו כדי לחיות", הוא אומר, "אתה משנה את כל חוויית המרחב".

בשנים האחרונות הולך ומתברר שהאופן שבו אנחנו חיים במרחב משתנה – ולא במקרה. שינויים טכנולוגיים עמוקים משנים את שוק העבודה, את דפוסי התנועה ואת חיי היומיום, ומערערים הבחנה ישנה שהייתה כמעט מובנת מאליה: עיר כאן, כפר שם. יותר ויותר תפיסות תכנוניות מבינות שהמרחב כולו הוא יחידה כלכלית וחברתית אחת, לא אוסף של קטגוריות נפרדות.

החיבור בין עיר לכפר אינו אידיאולוגי אלא פונקציונלי. כל אחד מהם מביא נכסים אחרים לשולחן. העיר מצטיינת בשירותים מפותחים, בשווקים, בתעסוקה ובמוסדות תרבות; הכפר מספק שטחים פתוחים, קהילה, איכות חיים ושירותי טבע חיוניים. כאשר מחברים ביניהם נכון, מתקבל מרחב שמאפשר למצות את היתרונות של שני העולמות – בלי לוותר על אף אחד מהם.

לדבריו, זו לא תיאוריה מופשטת. חיבורים כאלה מיושמים כבר היום במדינות מערביות רבות, ואף זכו להכרה רשמית כיעד מדיניות מצד ארגון ה-OECD, בעקבות מחקרים שמצביעים על תרומתם לשגשוג חברתי-כלכלי, לצמיחה ולרווחה. התנאי להצלחה, עם זאת, ברור: מרחקים קצרים ותשתיות תחבורה מתאימות. בלי נגישות יומיומית נוחה – החזון נשאר על הנייר.

עיר-גנים מודרנית

לתפיסה הזו מצטרפת תיאוריה תכנונית ותיקה יותר, שזוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת בעולם כולו: תנועת עיר-הגן (Garden City Movement). כבר בתחילת המאה ה-20 הציע מתכנן הערים האנגלי, אבנעזר הווארד (Ebenezer Howard), מודל של קהילות כפריות-עירוניות המקיפות עיר מרכזית, מופרדות ממנה בחגורות ירוקות, ומשלבות מגורים, תעסוקה וחקלאות במערכת אחת.

הייחודיות של הגרסה המודרנית טמון ביכולתה לאפשר פיתוח והתרחבות בלי לכרסם בשטחים הפתוחים. היא נשענת על ארבעה עקרונות פשוטים: החזרת שטח ירוק על כל פיתוח חדש; חיזוק העיר והכפר במקביל ולא זה על חשבון זה; שיפור תחבורה ציבורית ולא ממונעת לשם נגישות למוקדי תעסוקה; ועידוד השקעות ותעסוקה אזורית דרך ניצול משאבים מקומיים. יחד, העקרונות הללו מציעים מסגרת מעשית לעיר-כפר מתפקדת – כזו שמתאימה לאתגרי המאה ה-21.כך נוצר, לדבריו, מה שהוא מכנה "עיר-גנים חדשה". לא במובן הנוסטלגי, אלא כמודל עכשווי: מרחב ירוק, נושם, שבו העבודה, הלימודים והחיים אינם מופרדים בקילומטרים ובשעות נסיעה. מרחב שמאפשר לאנשים לעבוד מהבית, להגיע לאקדמיה קרובה, לגדל ילדים בסביבה פתוחה, בלי לוותר על שירותים עירוניים מלאים.

בירן מדגיש שהמודל הזה אינו פוגע בחקלאות, אלא להפך. "אנחנו לא צריכים לגעת בשטחים החקלאיים", הוא אומר. "הפיתוח מתרחש במחנות, בשטחים הבנויים, ובמרחב שבין העיר לכפר. החקלאות נשארת והיא אפילו מתחזקת, כי היא הופכת לחלק ממערכת כלכלית וחברתית רחבה". יותר מכל, מדובר בשינוי תודעתי. לא עוד מאבק בין עיר לכפר, בין מרכז לשוליים, אלא הבנה שכל אחד מהם חזק יותר כחלק ממכלול. "הוויכוח הזה נגמר", אומר בירן. "הוא פשוט לא רלוונטי למציאות של היום". וכששואלים אותו למה זה לא קרה עד עכשיו, הוא מצהיר: פחד. פחד משינוי, פחד ממהלך גדול, פחד מוויתור על דפוסים מוכרים. אבל בעיניו, הסיכון האמיתי הוא דווקא בהמשך הדרך הקיימת. "להמשיך ככה זה הסיכון", הוא חוזר שוב ושוב.

"יש כאן הזדמנות לייצר משהו שאף פעם לא היה כאן. לא עוד חיקוי של תל אביב, אלא ישראל חדשה"

העבודה כיצירה של העידן החדש

בכל שיחה על פיתוח הצפון והדרום, יש שאלה אחת שחוזרת כמעט אוטומטית, כמו רפלקס: אבל איפה יעבדו האנשים? בירן מחייך כשהוא שומע אותה. לא בזלזול, אלא בהבנה. "זו שאלה של אתמול", הוא אומר. "היא נולדה בעולם שבו עבודה הייתה מקום, ולא פעילות".

לדבריו, רוב הדיון הציבורי בישראל עדיין תקוע בדימוי מיושן של תעסוקה: אזור תעשייה בקצה העיר, מפעל, בניין משרדים, כביש גישה וחניה. אלא שהעולם הזה השתנה מן היסוד, והנתונים ברורים. כ-70% מהעבודה בישראל הם שירותים: חינוך, בריאות, רווחה, תרבות, מסחר, ניהול. אלה אינם "עבודות מדינה", אלא התשתית האנושית של כל מרחב שחי באמת. ברגע שמרחב מגיע למסה קריטית של אוכלוסייה, השירותים האלה אינם בעיה – הם תוצאה טבעית. וכאן, לדבריו, מתחילה הטעות הגדולה. מדברים על תעסוקה כאילו היא תנאי מוקדם לפיתוח, במקום להבין שהיא תוצר שלו. "אם יש לך בית חולים – יש לך אלפי מקומות עבודה; אם יש לך מערכת חינוך מלאה מהגיל הרך ועד התיכון – יש לך אלפי משרות; אם יש לך תרבות, ספורט, אקדמיה – יש לך תעסוקה", הוא אומר. "אלה לא נספחים. זה הלב".

הוויכוח האמיתי, אם כך, אינו על ה-70% הראשונים, אלא על ה-30% הנותרים – אלה שמוגדרים כהייטק, מחקר וחדשנות. כאן, לטענת בירן, השיח בישראל הפוך כמעט לגמרי. במקום לשאול איך "מביאים הייטק לפריפריה", צריך לשאול איך יוצרים מרחב שאנשי הייטק רוצים לחיות בו. "העבודה כבר לא כובלת אותך למקום אחד", הוא אומר.

הדור הצעיר, לדבריו, לא בורח מהצפון והדרום בגלל מחסור בעבודה, אלא בגלל מחסור בעתיד. חינוך לילדים, אקדמיה נגישה, תרבות, קהילה, דיור סביר, מרחב ירוק. אלה התנאים שמחזיקים אנשים, והם גם אלו שמושכים הון אנושי חזק. "ברגע שאתה נותן את זה", הוא אומר, "העבודה כבר תגיע. לפעמים אפילו לפניך".

"אנחנו לא צריכים לשאול איפה יעבדו האנשים – אנחנו צריכים לשאול איפה הם ירצו לחיות. משם הכול כבר יסתדר"

בירן מזכיר שהיום כ-12% מהמועסקים בישראל עובדים בהייטק – שיעור מהגבוהים בעולם, אך רובם אינם זקוקים עוד להגעה יומיומית למשרד פיזי. העבודה כיום נעה עם המחשב, לא עם הכביש. במציאות כזו, ההתעקשות לדחוס את החדשנות למרכזי הערים הצפופות אינה רק מיותרת, היא מזיקה. היא גוזלת זמן, אנרגיה ואיכות חיים, ומרחיקה בדיוק את האנשים שהמדינה מנסה לשמר. כאן נכנסת האקדמיה כעוגן קריטי. לא כקישוט, אלא כמנוע. בירן מדבר על אוניברסיטה או מכללה אזורית לא כשלוחה, אלא כמרכז חיים: מחקר, יזמות, תרבות, חיבור בינלאומי. "איפה שיש אקדמיה יש עתיד", הוא אומר בפשטות.

הטעות, לדבריו, היא להמשיך לחפש פתרונות קטנים: חממה כאן, פארק תעשייה שם. אלה צעדים שלא מייצרים שינוי מבני. רק מרחב גדול, מתוכנן, עם אוכלוסייה משמעותית, יכול לייצר את הביקוש שמחזיק תעסוקה איכותית לאורך זמן. "אין קיצורי דרך", הוא אומר. "בלי מסה של פיתוח ממוקד, אין כלום". ובנקודה הזו, הדיון על תעסוקה מתחבר חזרה לדיון על מרחב. עבודה אינה מנותקת מחיים, וחיים אינם מתקיימים בלי תכנון. כל עוד ישראל תמשיך לנסות לפתור את בעיית התעסוקה בלי לשנות את תפיסת המרחב – היא תמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמה.

"אנחנו לא צריכים לשאול איפה יעבדו האנשים", מסכם בירן. "אנחנו צריכים לשאול איפה הם ירצו לחיות. משם הכול כבר יסתדר".

דיור, חברה וביטחון – משולש אחד

בנקודה הזו, בירן מבקש לנתק לרגע את הדיון מהשפה הכלכלית ולהחזיר אותו למקום שממנו הוא התחיל: הביטחון. לא במובן הצבאי הצר, אלא כתפיסה רחבה של חוסן לאומי. "מדינה לא נמדדת רק בצבא שלה", הוא אומר, "אלא ביכולת שלה ליישב, להחזיק ולחזק את המרחבים שבהם היא חיה".

החיבור בין דיור, חברה וביטחון אינו תוספת רטורית, אלא ליבת הטיעון. בעשורים האחרונים, כך הוא טוען, ישראל פעלה כאילו מדובר בשלושה עולמות נפרדים: הביטחון טופל במערכות צבאיות, הדיור הושאר לשוק, והחברה נגררה מאחור. אלא שבפועל, שלושתם נשענים זה על זה. מרחבים דלילים, עם אוכלוסייה חלשה ומפוזרת, אינם רק בעיה חברתית – הם נקודת תורפה אסטרטגית.

בירן מדבר בבהירות: שטח ריק הוא שטח פרוץ. לא משנה כמה אמצעים טכנולוגיים יונחו עליו, מרחב שאין בו חיים אזרחיים מלאים: חינוך, תעסוקה, קהילה – הוא מרחב פגיע. "זה הבדל עצום אם אתה מתמודד עם איום באזור שיש בו מיליון בני אדם שחיים, עובדים ומגדלים ילדים, או באזור דל אוכלוסין שנזכרו בו רק כשמשהו קרה", הוא אומר. בירן מדבר בגלוי על הפערים הסוציו-אקונומיים שנוצרו לאורך שנים של הזנחה. ערים שלמות בצפון ובדרום נותרו עם תשתיות מיושנות, חינוך מוחלש והזדמנויות מוגבלות, לא משום שאין להן פוטנציאל, אלא משום שמעולם לא ניתנה להן הזדמנות אמיתית. "ברגע שאתה יוצר מרחב חזק", הוא אומר, "הפערים מתחילים להיסגר מעצמם. לא ביום אחד, אבל בכיוון הנכון".

גם סוגיית שילוב האוכלוסיות עולה כאן באופן טבעי. לא כבעיה שיש לפתור, אלא כחלק מהפתרון. מרחב אזרחי חזק, עם כלכלה, חינוך ובריאות מתפקדים, יוצר אינטרסים משותפים. הוא מחזק שייכות, יוצר יציבות, ומקטין חיכוך. "חברה שיש לה עתיד – שומרת עליו", אומר בירן בפשטות. במובן הזה, החזון שהוא מציג אינו אלטרנטיבה לביטחון, אלא העמקה שלו. לא עוד גב אל הקיר, אלא מרחב פתוח, מיושב, בטוח בעצמו. לא תגובה לאיומים, אלא יצירת מציאות שמקטינה אותם מראש. "זה לא עניין של עוד תוכנית, אלא של החלטה. או שאנחנו ממשיכים לנהל משברים", הוא אומר, "או שאנחנו בונים מערכת שמונעת אותם".

דרוש: כוח משימה לאומי

בירן חוזר ומדגיש כי ההכרעה העכשווית צריכה להיות מקיר לקיר. לכן, הוא קורא להקמת כוח משימה לאומי למימוש הרפורמה על פי חוק בצפון ובדרום. גוף שירכז תכנון, קרקע, תשתיות, תחבורה ואקדמיה, ויפעל מעל הפיצול הביורוקרטי. "אי אפשר לבנות עתיד באמצעות עוד מכרז ועוד ועדה", הוא אומר, "נדרשת מסגרת לאומית שמסתכלת על המרחב כמערכת אחת".

לדבריו, מדובר בנבחרת לאומית של אנשי מקצוע מנוסים – בתכנון, בבניין, בביטחון ובמערכות הציבוריות – שתפעל יחד עם המגזר העסקי, התאחדות התעשיינים והבונים, המערכת הבנקאית, הגופים המוסדיים, מגזר העובדים, ההסתדרות על כל שלוחותיה ואף את יהדות העולם.

"יש להפעיל את כל מגזרי הפעילות במדינה למימוש הרפורמה", מדגיש בירן, ולשמר בקפדנות את שילוב כל הגורמים מקיר לקיר על ידי חקיקה חוצת מפלגות. "זה מימוש משנתם של בן גוריון, ז'בוטינסקי, בגין, אשכול, פרס ונתניהו. וכמובן להציב את רפורמת הצפון והדרום בראש הנושאים להכרעה במערכת הבחירות".

"הרגע הזה לא יחזור"

כשהשיחה עם שרגא בירן מתקרבת לסיומה, מתחדדת תחושה אחת ברורה: אין כאן ניסיון לשכנע, אלא ניסיון להעיר. לא למכור תוכנית, אלא להציב מראה. "אני לא מחפש שיסכימו איתי על כל פרט", הוא אומר. "אני מחפש שיבינו שהרגע הזה לא יחזור".

זה אולי המשפט שמזקק יותר מכל את הלך הרוח שמלווה את הכתבה כולה. לא מדובר בעוד חלון הזדמנויות תיאורטי, אלא בצומת היסטורי. כזה שבו מדינה או ממשיכה להתנהל מכוח האינרציה, או מחליטה לשנות כיוון. ובירן, איש עשייה הרבה יותר מאשר נואם, אינו מסתיר את חוסר הסבלנות שלו כלפי מה שהוא מכנה "ניהול מתמשך של העבר". לדבריו, מדינת ישראל הפכה עם השנים לאלופה בטיפול במשברים, אבל מתקשה ליזום מהלכים גדולים באמת. היא יודעת להגיב, לא תמיד יודעת להוביל. "ניהול שוטף זה חשוב", הוא אומר, "אבל הוא לא בונה עתיד. הוא רק דוחה את ההתנגשות הבאה". במובן הזה, המשך הדחיסה של המרכז, גם אם הוא עטוף במילים יפות של התחדשות, תחבורה או מגדלים, הוא בעיניו לא פתרון, אלא סימפטום.

המהלך שהוא מתאר אינו שייך ליזם כזה או אחר, לא למשרד ממשלתי ספציפי, ואפילו לא לענף הנדל"ן לבדו. הוא דורש קואליציה אחרת לגמרי: של מדינה שמבינה שעתיד נבנה על ידי שותפות בין ממשלה, מערכת פיננסית, אקדמיה, יזמות, רשויות מקומיות והחברה האזרחית. לא כל אחד לבד, אלא כולם יחד, סביב תפיסה אחת.

זו גם הסיבה שבירן מתעקש לראות במהלך הזה לא "פרויקט", אלא שינוי סדר יום. "ברגע שאתה ממשיך לדבר על זה כעל תוכנית, אתה מקטין את זה", הוא אומר. "זה לא עוד סעיף בתקציב, זה כיוון". כיוון שקובע אם הדור הבא ימצא את עצמו נלחם על דירה במרכז צפוף, או בונה חיים במרחבים חדשים, פתוחים, מתוכננים, עם אופק.

ובנקודה הזו חוזר הדימוי שמלווה את כל הכתבה, כמעט בלי שנאמר במפורש. סיר החלב של פנחס ספיר. המכסה הרועד. הרגע שבו צריך לבחור אם להמשיך להחזיק או להוריד מהאש. במשך שנים, ישראל בחרה להחזיק. להוסיף עוד שכבה, עוד פתרון זמני, עוד תיקון. עכשיו, נדמה, כבר אין מקום להחזקה נוספת.