בשנה הבאה נשב על המרפסת החדשה? המדינה תחליט

ענף הבנייה בישראל פותח את השנה החדשה עם סימן שאלה שמרחף מעליו כמו עגורן ענק. זהו ענף שמחזיק את הכלכלה הישראלית על כתפיו: הוא מספק קורת גג למיליוני אזרחים, מקדם תשתיות לאומיות ומעסיק מאות אלפי עובדים, אבל כבר שנים שהוא מתמודד עם מחסור מתמשך וחמור בכוח אדם.

פרוץ המלחמה רק העמיק את המשבר: ההסתמכות רבת השנים על עובדים פלסטינים התפוגגה כמעט בן-לילה, ובמקומה נוצרה תלות מוחלטת בעובדים זרים. אלא שגם כאן לא מדובר במנגנון פשוט. לאורך השנים נבחנו מודלים שונים להבאת עובדים – חלקם נחלו הצלחה, אחרים הוכיחו את עצמם ככישלון מהדהד.

אלדד ניצן מנסח זאת בחדות: "השיטה הממשלתית להבאת עובדים כשלה פעם אחר פעם. ההבאה הישירה של התאגידים היא זו שמחזיקה היום את הבנייה בישראל – והיא חייבת להפוך לכלי המרכזי אם אנחנו רוצים להבטיח את עתיד הענף".

נכון להיום, העובדים הזרים הם אלה שמחזיקים את הענף. אבל גם המספר הקיים אינו מספיק. לפי ההערכות, כדי לעמוד ביעדי הבנייה הלאומיים דרושים עוד לפחות 50 אלף עובדים – פער שמוביל לעיכובים, לגרירת לוחות זמנים ולהתייקרות מתמדת במחירי הדיור.

כדי להבין את סדר הגודל, ניצן מחזיר אותנו לשנות ה-90, לימי העלייה הרוסית, אז שר הבינוי אריאל שרון פעל כמו "בולדוזר": כ-120 אלף עובדים נכנסו לענף בזמן קצר, והענף פרח. "ברגע שיהיו כאן שוב 120 אלף עובדים, הענף יחזור לפעילות מלאה – וזה ישפיע ישירות גם על המחירים", הוא מדגיש.

וכאן עולה השאלה הקריטית: אם הפתרון ברור, מדוע ישראל עדיין תקועה?

שתי שיטות, עולם שלם

הדיון סביב כוח האדם בענף איננו מסתכם במספר העובדים. השאלה האמיתית היא איך הם מגיעים לישראל – ושם טמון המפתח לשינוי.

במשך שנים ניסתה מדינת ישראל לנהל את המערכת באמצעות הסכמים בילטראליים (G2G) – מודל שבו ממשלת ישראל חותמת על הסכמים עם ממשלות זרות שמתווכות בעצמן את גיוס העובדים. על הנייר זו נראית שיטה מסודרת ומבוקרת, אך בפועל היא נכשלה פעם אחר פעם. הניסיון להביא עובדים מסין, למשל, הסתיים בכך שחלקם נעלמו כבר בשדה התעופה, אחרים השתלבו בעבודות לא חוקיות, והמדינה נותרה בלי כוח אדם ובלי גביית מיסים. "כל ניסיון של הבאת עובדים בשיטה בילטראלית לא מתאים יותר לימינו. יש לעקור אותה מהשורש", קובע ניצן.

מנגד, הבאה ישירה (B2B) פועלת אחרת לגמרי: התאגידים והמעסיקים הם שבוחרים את העובדים, מתאמים מולם במדינות המקור ומוודאים שהם מגיעים ישירות לאתרי הבנייה. היתרון ברור: תהליך מהיר, איכותי ושקוף. מאז השבעה באוקטובר נבחנה השיטה הזו במבחן אמיתי – והיא הצליחה בגדול. כ-50 אלף עובדים הגיעו לישראל במודל הזה והשתלבו במהירות בעבודות הרטובות. "בזכות תהליך זה הגיעו עובדים באיכות ובזמן קצר. זה הצליח מעבר לכל הציפיות", אומר ניצן.

הפער בין השיטות איננו רק טכני אלא גם כלכלי. בהבאה בילטראלית נגבים תשלומים קבועים לרשויות זרות וההליכים ארוכים ומסורבלים. בהבאה ישירה נחסכים דמי התיווך, העלות יורדת – והתוצאה מתגלגלת ישירות למחירי הדירות.

ועדיין, יש מי שמנסים להחזיר את הגלגל לאחור. ניצן מצביע על אינטרסים שמניעים חלק מהמערכת: "בתהליך הבילטראלי מעבירים כספים חודשיים לרשויות בסין ולמדינות אחרות. יש מי שנהנים מזה. יש מי שאוהבים לטוס למשלחות ולחתום על הסכמים נוצצים. זה אולי טוב לפוליטיקה – אבל זה רע לענף".

כך נוצר פרדוקס: דווקא כשהענף מצא מודל שעובד, יש מי שמתעקשים להחזיר אותו לשיטה הישנה. מבחינת ניצן, ההכרעה ברורה – ישראל חייבת לאמץ את מודל ה-B2B כסטנדרט ולבנות עליו את עתיד הענף.

אז איך פותרים את המשבר?

אחרי שנים של ניסיונות כושלים ומאבקי שליטה, אלדד ניצן מציע מתווה ברור: לא עוד פלסטרים זמניים, אלא שינוי שורשי שיבטיח יציבות בענף הבנייה לשנים קדימה. מבחינתו, המצב הנוכחי איננו גזירת גורל. "יש לנו את כל התנאים להפוך את המשבר להזדמנות. אם רק ניישם את הצעדים הנכונים – נוכל לסיים אחת ולתמיד את המחסור בעובדים", הוא אומר.

01 הרחבת התקנים ושדרוג רשות האוכלוסין

כיום רשות האוכלוסין מטפלת בכ-200 תאגידים, אך כוח האדם שלה כמעט לא השתנה מאז ימי ה-48 תאגידים בלבד. המשמעות: צוואר בקבוק ביורוקרטי, עיכובים, ולפעמים חוסר יכולת ממשי לעמוד בעומס.

ניצן מציע להגדיל את התקנים פי חמישה לפחות, לצד הטמעת טכנולוגיות מתקדמות: "צריך לייצר תהליכים מודרניים של AI, של מחשוב, לעבוד בשיטה הייטקיסטית. לתת שירות לתאגידים שמשלמים אגרות ומיסוי, ולעבור מתהליכים ידניים לעולם מודרני". הוא גם יודע לתת מילה טובה כשצריך: “למרות הקריסה בכוח אדם כאמור, האגף הצליח להביא לכאן 50 אלף עובדים ממדינות שונות כנגד כל הסיכויים – ועל כך מגיע להם יישר כוח", מציין ניצן, ומוסיף כי עכשיו הגיע הזמן לשנות וליעל.

02 פתיחת מדינות חדשות ושבירת חסמים

נכון להיום, עיקר העובדים מגיעים מהודו, סרי לנקה, תאילנד ואוזבקיסטן. אבל בכך לא די. ניצן מצביע על מדינות מפתח נוספות – וייטנאם וסין – ומזהה בהן פוטנציאל משמעותי: "צריך לסגור את החסמים מול וייטנאם, להביא עובדים מסין בהבאה פרטית, ולהרחיב את מגוון המדינות. ככל שנפזר את מקורות ההבאה, כך נבטיח יציבות אמיתית לענף".

המסר ברור: כאשר עובדים מגיעים ממדינות מגוונות, ישראל פחות תלויה בהחלטות פוליטיות של מדינה אחת, ומקבלת גמישות שתבטיח רצף עבודה גם בזמנים של משבר.

03הורדת עלויות - הדרך להוזלת מחירי הדירות

אחת הטענות המרכזיות של ניצן היא שהעלות הגבוהה של העסקת עובד זר מתגלגלת ישירות למחירי הדירות. אגרות, היטלים ותשלומים עודפים מכבידים על המעסיקים, ואלה מגולגלים על הרוכשים.

הפתרון פשוט: להפחית את העומס הרגולטורי. "הורדה של האגרות וכל ההיטלים למיניהם תוריד את המחיר של העובד זר ב-40%", הוא קובע. "נגיע למחיר שווה לכל כיס – ואז הענף יפרח".

04 אכיפה נחושה נגד ההעסקה הלא חוקית

לצד המערכת החוקית, מתפתח שוק אפור שבו עובדים שנכנסו לישראל נעלמים ומועסקים "בשחור". התוצאה: פגיעה בעובדים החוקיים, פגיעה בתאגידים ופגיעה בקופת המדינה.

ניצן קורא לטיפול חסר פשרות: "יש להחיל תהליך אכיפה אגרסיבי ביותר על מעסיקים לא חוקיים, לשלח את העובדים שנכנסו ונעלמו, ולהטיל קנסות כבדים. זו תופעה שמעוררת דאגה, היא פוגעת בענף ובמדינה כולה".

05 למידה מהעולם -מודלים שניתן לאמץ

ישראל לא לבד במשבר. באירופה סובלות מדינות רבות ממחסור דומה ומסתמכות על מהגרי עבודה מאפריקה וממזרח אירופה. במדינות המפרץ, לעומת זאת, מערכת ניהול העובדים הזרים מנוהלת בקפדנות ובשקיפות, עם תהליכים טכנולוגיים שמבטיחים יציבות. ניצן סבור שישראל יכולה ללמוד מהם: לאמץ תהליכים שקופים, יעילים ומבוססי טכנולוגיה, שיתנו יציבות לענף לשנים ארוכות.

שנה של הכרעות

וכאן בדיוק מתחברת התמונה הגדולה: המשבר הנוכחי הוא גם הזדמנות לשינוי היסטורי. אם המדינה תפעל בנחישות, תשפ"ו יכולה להפוך לשנה שבה ענף הבנייה הישראלי עובר ממחסור כרוני ליציבות ולשגשוג.

המחסור בעובדים אינו עוד בעיה מקצועית של יזמים וקבלנים; הוא נוגע ישירות בחיי היומיום של כל אזרח: בזמני האכלוס, במחירי הדיור ובחלום לדירה משלנו. דווקא מתוך המשבר נולדה ההבנה: אפשר אחרת. אם המדינה תאמץ את מודל ה-B2B, תפזר את מקורות העובדים, תפחית עלויות ותנהל מערכת אכיפה אפקטיבית – השנה הקרובה יכולה להפוך לנקודת מפנה אמיתית.

או כפי שניצן מסכם: "ענף הבנייה יקבל עובדים בכמות מספקת, ההעסקה תהיה מסודרת, המנגנונים יעבדו בשיטה מודרנית, והמחסור ייפתר אחת ולתמיד. זה הזמן לנצל את ההזדמנות ולבנות את עתיד המדינה".