צבת כח האדם בענף הבנייה בקרשים. דיברנו על כך רבות מתחילת המלחמה, וההשלכות לחסרונם של למעלה מ-100 אלף פועלים פלסטינים ואלפי עובדים זרים שברחו מהארץ ב-7 באוקטובר מורגשות בימים אלו ביתר שאת: כמחצית מאתרי הבניה משותקים בלי ידיים עובדות, רובם במחוזות ירושלים והדרום; עבור הקבלנים נפתחה מערכה נוספת: דירות יימסרו באיחור של חצי שנה לפחות, מבלי שהמדינה תיתן מתווה של פיצוי או הכרה כ"כח עליון".
על מנת להציל את ענף הבנייה, לאחר שבמשך שלושת חודשי המלחמה הראשונים לא נעשה כלום – מבצע "השטיח המעופף" ההודי מעלה הילוך בימים אלו, בהובלת שר הפנים משה ארבל ובשיתוף תאגידי כח אדם זר לבנייה והתאחדות הקבלנים בוני הארץ. במסגרת זו, בחודש ינואר האחרון נערכו מיונים מאסיביים ל-10,000 עובדים בהודו, סרי לנקה ואוזבקיסטן, חלקם במסגרת הסכמים בילטרליים (בין מדינות) וחלק במסגרת הסכמים פרטיים. בפועל עד כה מוינו בהצלחה יותר עובדים במסגרת ההסכמים הפרטיים מאשר במסגרת ההסכמים בין המדינות.
נשמע הזוי, אך כדי לענות על המחסור החמור שנוצר – מאות פועלים זרים צריכים לנחות בנתב”ג על בסיס יומי. האם במצב הזה אפשר לשים את כל הקופה על הודו? “עד כה, שמנו את כל הביצים על הפועלים הסינים. כעת, בעקבות המלחמה, מתברר שהימרנו על התרנגולת הלא נכונה, כאשר הברז מסין נסגר”, אומר אלדד ניצן, יו״ר תאגידי כח אדם זר לבנייה, שעובד בימים אלו כמו מטורף להביא פועלי בניין מכל העולם, בשיתוף רשות האוכלוסין, משרד הבינוי והשיכון והתאחדות הקבלנים בוני הארץ. תסובבו את הגלובוס 360 מעלות, והתאגידים נמצאים שם בניסיון להביא פועלים ארצה – בהודו, סרילנקה, מרוקו, אזרבייג׳ן, אוזבקיסטן, מקסיקו ואיפה לא.
ניצן, מסתבר כעת, קרא את התמונה נכון. הוא מציג לנו סימוכין לכך שבמשך שנים הזהיר פעם אחר פעם כי המדינה שמה יהבה על סין באורח מסוכן. “בגלל התעקשות רשות האוכלוסין להביא את המסה העיקרית של העובדים בענף הבנייה מסין, המדינה הפכה היום בת ערובה להחלטות פוליטיות של השלטונות הסינים, בעקבות המלחמה בעזה. חברות סיניות היום לוקחות את העבודה לחברות הביצוע”, הוא אומר.
אז מאיפה נביא עוד פועלים ?
טרם המלחמה עבדו בישראל כ־90 אלף פועלים פלסטינים, לצד כ־24 אלף עובדים זרים, בעיקר מסין, וכ־14 אלף ערבים-ישראלים. כעת, הפלסטינים, כשליש מעובדי ענף הבנייה והתשתיות, אינם מורשים להיכנס לשטחי ישראל ומתוך העובדים הזרים נותרו כ־17 אלף. לאלו מתווספים באופן לא רשמי גם כ-20 אלף שב”חים שהמדינה העלימה מהם עין, והיום כבר לא מגיעים לעבודה.
המחסור הזה בידיים עובדות גורם לכך שלמעלה מ-45% מאתרי הבנייה משותקים כיום. בעקבות זאת, אישרה הממשלה את הגדלת מכסת העובדים הזרים, כך ש־65 אלף עובדים יגיעו במסגרת הסכמים בילטרליים, עד 20 אלף במסלול פרטי מקביל, ו-10 אלף נוספים יגיעו ספציפית לענף התשתיות; במסגרת המסלול הפרטי (שלא במסגרת ההסכמים הבילטרליים הנערכים בין מדינות בהתחייבויות דו-צדדיות), מתקשרות חברות כח האדם הישראליות ישירות עם חברות כח האדם הזרות, ללא מעורבות ממשלתית, כאשר על המיונים במדינות המוצא מפקחים נציגי התאחדות הקבלנים בוני הארץ.
הבסיס להחלטה הזאת הוא הערכה כי 90 אלף פועלים פלסטינים לא יחזרו בזמן הקרוב. מצד שני, גם רכבות האוויר מהודו לא ימלאו את המכסה, אולי רק בחלומות. גם אם, נניח, ינחתו פה שני מטוסים כל שבוע עם 1,000 פועלים – עד שיגיעו כל העובדים ארצה למלא את כל אתרי הבנייה נצטרף לעבור משבר של שנתיים, במהלכן חברות רבות יקרסו, ההיצע יקטן והמחירים יעלו עוד יותר.
אז מאיפה נביא עוד פועלים? לא פשוט. מתברר שהרומנים, שהיו פופולריים פה בשנות התשעים (עם הקוריצות) לא רוצים לשמוע בכלל על עבודה בישראל, כי עדיף להם להגיע לשוק האירופאי עם הרכב או הרכבת; המולדבים עובדים כאן, אך רבים ברחו בזמן המלחמה ואין מספיק מהם. גם המרוקאים שרצו להגיע חזרו בהם לאחר ה-7 באוקטובר; האוקראינים, שאהבו לעבוד בישראל, מצאו עצמם במלחמה משלהם; גם מסרילנקה נסגרו עובדים, אך מתברר שהם לא מיומנים מספיק. נשארנו בעיקר עם ההודים שבאורח שאנטי צפויים להיות פה בהמוניהם.
באופטימיות זעירה, ניצן אומר כי הוא מאמין שבקרוב ינחת פה מטוס ביום מהודו, עם מלאי פועלים מספק, שיענה על הדרישה. עם זאת, המציאות בישראל קצת שונה. נזכיר שערב המלחמה הייתה מכסה של 30 אלף עובדים זרים, ובקושי הגיעו 20 אלף. “במסגרת ההסכמים הבילטרליים, המדינה אף פעם לא הצליחה לעמוד בדרישה שהיא הציבה לעצמה”, מודה ניצן. ועוד לא התחלנו לדבר על הבעיות שמערימים בהודו עצמה, בנפתולי הבירוקרטיה. לדוגמה, נדרש היה להעביר 6,000 איש בדיקות רפואיות במרפאה אחת, עם שני רופאים בלבד; שוטר נאלץ לעבור בביתו של כל פועל להבאת תעודת יושר; אישור אפוסטיל לאמיתות המסמכים שמגיש המועמד לוקח שבועיים ויותר. “הגיעו אלינו עובדים בלי כל הכשרה בבנייה, כי שמעו שבישראל משתכרים טוב הרבה יותר. כעת, נראה שהצלחנו להתגבר על חלק מהבעיות, ואנו מקווים שהכל יעשה מהיר יותר”, מספר ניצן.
“צריך לזכור שאנו מחויבים למצוא מוקדי תעסוקה גדולים של לפחות 1,000 איש לקליטה, כי אנו תלויים גם במבחני המיון של הקבלנים. לכן, לא ניתן ללקט עובדים מכל מדינה ברחבי העולם, אלא למצוא מקומות שיכולים לספק מאסה אדירה של פועלים, כמו בהודו. מבצע לא פשוט״, הוא מוסיף.
לשחרר את תאגידי כח האדם
מבירוקרטיה
כבר בתחילת חודש נובמבר האחרון, על מנת שלא לפגוע בהליכי הבנייה בישראל, פנה ניצן לשר הפנים, שר האוצר, יו”ר ועדת הפנים ועוד, עם בקשה לאשר בהקדם מתווה עוקף הליכים ביורוקרטיים, על מנת שענף הבנייה יוכל להמשיך ולשגשג גם בימי מלחמה. הוא התריע כי כבילה של 49 תאגידי כח האדם בעת הזאת לאותה בירוקרטיה של הסכמים בילטרליים לא יכולה להביא מזור לענף בעת חירום, ויש לשחרר את הענף ולהורות על הבאת עובדים במהירות האפשרית, כפי שהיה בעבר, תחת בקרה ופיקוח.
החשש הגדול בשוק מפני התאגידים הוא למראית עין, סביב מונחים של ״סוחרי עבדים״, ו״גזלנים״. אלו רק חלק מהכינויים שדבקו בתאגידים שהחלו לפעול ב-2005 לפי החלטת ממשלה, במטרה להסדיר את הג׳ונגל שהתרחש כאן. ואכן, התקופה שקדמה לתאגידים היתה רוויה בכספים שחורים: הקבלנים ייבאו פועלים ישירות דרך חברות כח אדם, שגרמו לשוק בשר ולגביית דמי סחיטה של אלפי דולרים באופן ישיר מהפועלים, שרק חלמו לעבוד בארץ. כיום, תאגידי כח האדם על סף קריסה. האגרות והמיסים שהמדינה גובה על כל פועל חסרי פרופורציה.
נוח להאשים אתכם כמתעשרים על חשבון הפועלים?
“זה מתסכל ואין לכך בסיס. אנחנו ממלאים את החלטות הממשלה. זה היה נכון בשנת תרפ״טו שגורמי כח אדם פרטיים היו מביאים עובדים. אין מצב שזה יכול לחזור. אנחנו נעמדים על הרגליים כשמנסים להביא עובדים ולעקוף אותנו כדי לזכות בחברות כח אדם זרות, בעמלות על חשבון העובדים שחלקם אפילו לא כשירים. בהודו ביצענו עם ההתאחדות תהליך מאד מוצלח, בו 5,000 הודים הוכנו תוך חודש בלבד מתחילת המיונים. פי 6 ממה שהמדינה הצליחה לעשות. המדינה צריכה עובדים בלי לשים לב לכל גחמה. המטרה שלי היא 300 עובדים ביום, וזה אפשרי. אנחנו במצב חירום”.
ומה לגבי כל הטענות על ניצול עובדים?
“התנאים של העובדים בישראל מטורפים. עובד הודי ירוויח אצלנו פי 10 משכורת מאשר במדינת המוצא. אין מצב שניתן עמלות במדינת המוצא לכל מיני מאכערים בדרך. אנחנו היום במצב הרבה יותר טוב מה-OECD מבחינת תנאי פנסיה, תנאים סוציאליים ותנאי מגורים לעובדים”.
אז למה התחושה שבכנסת יש לכם מתנגדים גם כיום?
“כי חושבים שאנחנו מנצלים עובדים. 15 שנה לא דיברו על זה, חזרנו כעת לשיטת הגיוס הישנה שלא דרך המדינות מחוסר ברירה, כי המדינה לא יכולה לייצר די כח אדם לענף הבנייה. המדינה פישלה. אם שיטת ההסכמים הבילטרליים הייתה עובדת, לא היינו מגיעים למצב של היום. אבל המציאות הגלובלית השתנתה, לא ניתן לנצל עובדים היום כמו לפני שנים”.
ומה לגבי החזרת הפועלים הפלסטינים?
“הקבלנים עצמם מפחדים להחזיר אותם. הנזקים שיגרמו להם באתרי הבנייה עצומים. לא לדבר על החשש של השכנים וראשי הערים. חייבים לייצר חוסן אנושי ממדינות אחרות ולא להיות תלויים בעבודה פלסטינית. זה פצע גדול שקשה לאחות. יתכן ויוחזרו חלק, אבל עדיין הרוב חייב להגיע ממדינות זרות״.
למרות שעל פניו מתקנאים בכם, נראה כי התאגידים קורסים
״הקורונה גמרה אותנו. ב-2023 התחלנו להתאושש ופרצה המלחמה. יש חבות מטורפת לתאגיד. תשלום של 1,810 שקל לעובד, בתוספת ערבויות בנקאיות. אם קבלן פושט רגל אני עדיין מחויב לתשלום משכורת לעובד. אם עובד ברח, אני חייב עדיין לשלם עליו. מדובר בעלויות כבדות והפסדים מצידנו כדי לשמר את תנאיו וזכויותיו של העובד. גם אם יש מקרה פרטני העונש הוא קולקטיבי. יש המון עיוותים”.
מה הפתרון?
“להביא די עובדים כדי להוריד את שכר העובד. היום הם מקבלים 90 שקל לשעה. צריכים תחרות על העבודה ולא על הפועל. כולם ירוויחו אם השוק לא יהיה עקום”.
ומה עם עובדים ישראלים?
“לא יקרה. חבל להשלות את עצמנו. שהייתי חייל משוחרר רבנו על עבודות ניקיון בבתי מלון באילת, היום מביאים פיליפיניות לנקות”.
אז הנה, עשרות אלפי הודים בדרך, הם יצליחו להחליף את ההצטיינות של הסינים?
“זו באמת שאלה גדולה ומטרידה. אין לנו תשובה. נוכל רק לקוות לטוב”.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו