עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה

"יש לבנות מהר ובזול וללמד עשרות אלפי עולים את מקצועות הבניין. זהו האתגר הגדול ביותר שההיסטוריה זימנה לנו".(ראש הממשלה דוד בן גוריון בנאום לפני מנהלי חברות הבניין המובילות להתחלת בנית השיכונים 1951)

פתרונות למצוקת הדיור? קליטת עולים בדיור מהיר? מה שחשבתם שלמדנו ב-74 שנות הקמתה של המדינה לא שווה כלום. שרת הקליטה פנינה תמנו-שטה סיפרה בשעתו ששר האוצר אביגדור ליברמן לא העביר כסף לפתרונות הדיור עבור עולים מאוקראינה, למרות שמתחילת המלחמה עלו לישראל למעלה מ-10,000 עולים.

הבעיות מסתבר נשארו אותן בעיות. ללמוד מהעבר? הצחקתם. לא בבית ספרנו. אז יצאנו אל הארכיבים ללמוד כיצד קלטו פה פעם עלייה, עם קום המדינה. כיצד התמודדו עם מצוקות הדיור, (כן תתפלאו גם אז היה), ואיך הצליחו לייצר עם כל הקושי הזה מפעל בנייה ודיור בר השגה להמונים.

בשנת 1949 מי שהיה אמון על נושא הדיור בישראל היה לוי אשכול ששימש באותה תקופה יו״ר עמידר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. כיצד אם כך התגייסה ממשלת ישראל לקליטת גלי עלייה מאירופה ומדינות ערב? עיון במסמכים מצהיבים הנחשפים מאפשר הצצה על הנעשה באותם ימים.

1949: בונים ללא הון

בעשור הראשון לחייה של מדינת ישראל הגיעו ארצה כ-900 אלף עולים חדשים שהיו צריכים פתרונות דיור בר-השגה. לוי אשכול הציע להקים מעברות, ואלו הוקמו בדרך כלל בשולי יישובים ותיקים או ביישובים שננטשו על-ידי הערבים. אגב, התחדשות עירונית נדרשת היום יותר מתמיד כי באותן שנים אף אחד לא דיבר על סטנדרט, אלא על אפשרות לקורת גג בלבד. אז איך בונים 10,000 דירות בלי לירה בקופת המדינה?

שמואל אפשטיין, מזכיר חברת עמידר בשנותיה הראשונות, משחזר: “עמידר פתחה מיד בתנופת בנייה נרחבת. בשנה הראשונה לקיומה בנתה החברה, או מימנה, את הקמתן של למעלה מ-10,000 יחידות דיור וכל זאת - כמעט ללא פרוטה בקופתה. אמנם הון המניות הרשום שלה היה 5 מיליון לירות, אבל רק כמה חודשים לאחר שהוקמה נכנסו לקופתה 100,000 לירות וגם זה לאחר לחצים והשתדלויות”.

כדי להתגבר על המחסור בכספים פתחו ראשי החברה בפעילות נמרצת לגיוס הון מכל מקור אפשרי. כך לדוגמה, נסע המהנדס יעקב רייזר מהנהלת עמידר לניו-יורק, שם הרצה בכנס שאורגן על-ידי מפלגת “הציונים הכללים” לגיוס כספים עבור השיכון הציבורי בארץ ישראל.

דבריו של רייזר הדינמי שכנעו את הקהל לתרום בעין יפה למען מטרה זו. כספים נוספים גויסו למען עמידר בארה”ב באמצעות “לנדסמנשאפטים” – ארגונים של יוצאי קהילות יהודיות באירופה. בדרך זו נאספו 5 מיליון לירות להקמת מוסדות ציבור בשיכוני עמידר. עם קבלת התרומות והכספים שהובטחו לחברה על-ידי האוצר, נכנסה החברה להילוך גבוה.

המנכ”ל הראשון של עמידר, מאיר הרטמן, ניהל משא ומתן מזורז עם החברות הקבלניות הגדולות - “סולל בונה”, “שיכון עובדים”, “רסקו” ו”משכנות” ועד מהרה התחילה בנייה בשטחים שאותרו לצורך כך בשכונת הדר יוסף בתל אביב, בבת ים ובמפרץ חיפה. אגב, גולדה מאיר כיהנה כחשבת בסולל בונה לפני שרצה לתפקידים פוליטיים.

בתי עץ או קראוונים

עם גל העלייה של העולים והפליטים מאוקראינה יצא משרד הבינוי והשיכון במסר חד משמעי כי הדבר לא יפגע בהיצע המתוכנן לשוק הדירות הרגיל. בדיונים בהערכות לגידול בעלייה נערך המשרד לעלייה באמצעות הצבת מבנים זמניים (קראוונים) ובנייה מואצת במידת הצורך. המשרד כבר הודיע על מכרזי מדף לטובת הצבת קראוונים, אך בפועל משרד האוצר טרם תיקצב זאת. ״המדיניות שלי היא קודם עושים לטובת קליטת העלייה, התקציב כבר יגיע בהמשך״, הסביר את משנתו מנכ״ל משרד השיכון, אביעד פרידמן.

לא נעים להגיד, אבל התפיסה הזו מחזירה אותנו אחורה. לאותם ימים בהם הייתה התלבטות עם צאתם של מכרזים ביולי 1948, לקליטת עלייה לאור ההחלטה וההבנה שהקמת צריפי בטון היא יקרה מדי. התחליף שהוצע היה בתי עץ מצרפת ושוודיה - "8,000 יחידות דיור בבתי עץ, במלווה צרפתי״, כפי שנכתב באחד המסמכים שנתגלה בארכיב עמידר.

מאחר שעמידר נלחמה נגד מחוגי השעון, במאמץ להדביק את מימדי העלייה הגדולים, החליטה החברה להקים לא רק מבנים קשיחים, אלא גם צריפים, שעלותם נמוכה מזו של מבנים וזמן הקמתם קצר יותר. “כשביל זהב” בין הרצון להקים מבנים יציבים לבין הצורך הדוחק ביחידות דיור ארעיות, רכשה החברה צריפים שוודים איכותיים והציבה אותם במקומות שונים בארץ. כשגבר הלחץ, הוזמנו צריפים גם ממקורות אחרים. על מקורות הרכש המגוונים דאז מעידים השמות שניתנו לשכונות הצריפים שהוקמו באותם ימים: פיניים, שוודיים, קליפורניים, יוגוסלביים ועוד. שכונות אלו קיבלו את הכינוי שה”צ – שיכוני הצריפונים.

כך לדברי ד”ר ישעיהו פורדרר, מראשוני המנהלים בעמידר: “היינו אז אחד הקונים הגדולים בשוק העולמי של צריפים מוכנים, לכן כיבדו אותנו בכל מקום בעולם והתייחסו אלינו כאילו היינו חברת ענק, למרות שהקופה היתה ריקה”.

המושבים מתגייסים

בעוד שהיום מגמגמים, ב-1949 במסמך שנשלח ללוי אשכול מציעה חברת ‘פאזא’ תוכנית חומש לשנת 1950-1951 להקמת 5,000 יחידות דיור במשקים חקלאיים. ״הוחלט להודיע לפאזא שעמידר מוכנה בפרנציפ להשתתף בפעולה זו״, נמסר מאשכול.

כך גם קרה בשנות ה-90’ של המאה הקודמת. בבום הקליטה הקודם, בשנת 1991, בעקבות גל העליה ההמוני שנצפה החליט אריק שרון בהוראת שעה לאפשר את “המבנים המוסבים במושבים", ובכך להסב באופן זמני מבנים חקלאיים שאינם בשימוש לטובת מגורים לעולים החדשים.

לטענת תנועת המושבים, בעקבות גל העליה החדש ממזרח אירופה ניתן לחדש את הוראת השעה (שתוקפה פג בשנת 2004), שתייצר אלפי יחידות דיור במושבים ברחבי הארץ. “פתרון זה יקל על מצוקת היצע מהיר ליחידות דיור עם הגעת גל גדול של עולים חדשים מאוקראינה ורוסיה”, נכתב בפנייה לראש הממשלה.

מזכ’’ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח מציע היום הסבה של אלפי מבנים בחלקות המגורים במושבים בכל הארץ לזמן קצוב אשר יושכרו במחיר מפוקח. “אנו מתכוונים לרתום את כל המרחב הכפרי, המושבים, הקיבוצים והמועצות האזוריות להיות חלק מהפתרון לעולים החדשים שיבואו ארצה עם סיומה של המלחמה״.

לפי בדיקה שערך עו”ד אורן אבלה, מייסד פורום ההתיישבות בלשכת עורכי הדין, יש היום 2,200 מבני לולים והאנגרים ישנים שאותרו ב-26 מושבים. לולים אלו, לגישתו, מוזנחים ופנויים היום לבנייה מהירה בעקבות הרפורמה בלולים ומעברם לשולי המושבים. במכתב לשרת הפנים איילת שקד פירט אבלה את ההצעה לאור המבנים המתפנים בישובים אלו.

לצד פתרונות יצירתיים אלו, נזכיר כי ב-1949, אותרו 84 מקומות חקלאיים ברחבי הארץ, ולא רק 26 מושבים כפי שמוצע היום. כך או כך, בשלב זה הממשלה הנוכחית החליטה שלא להחליט בנושא.

דיור בר השגה

דיור בר השגה הוא חלום מתמשך שמקבל ביטויים רבים כ״מחיר למשתכן״, ״מחיר מטרה״ או מבצע הנחות, כמו זה האחרון אליו נרשמו 120,000 זכאים ל-10,000 דירות, שמי יודע מתי יהיו מוכנות לאיכלוס.

נזכיר בנושא זה, כי כבר לפני מספר שנים הזהיר היועץ המשפטי לממשלה 14 רשויות מקומיות כי הן פועלות בחוסר סמכות, לאחר שביקשו לקדם בנייה של מאות דירות מוזלות לבני עירן.

בשיטה הזו, מיגרה ממשלת ישראל יוזמות ותוכניות יצירתיות שניסו לקדם הרשויות המקומיות לבנייה של דיור בר השגה. במקביל צומצמה בהדרגה כמות הדירות הקטנות בנות שלושה חדרים בישראל, על חשבון בנייה של דירות גדולות ומרווחות בנות 5-6 חדרים. במבט לאחור, מדיניות התכנון שהרחיבה את שטחי הדירות, שירתה את ראשי הרשויות שהעדיפו את הגדלת הקופה העירונית ומיסי הארנונה, על חשבון דירות צנועות יותר ומשיכת אוכלוסיות חלשות.

ובכל זאת, כשמדברים על הגרלות, די שנציץ בנעשה בעבר כדי ללמוד כיצד התקיימה הגרלה אמיתית: "כבר בשנת 1909, כשתל אביב הייתה רק חול וחול, ערם עקיבא וייס 60 צדפים לבנים ו־60 צדפים אפורים סמוך לחוף. על הצדפים הלבנים הוא רשם את שמות המשפחות ועל האפורים - את מספרי המגרשים לבתיה הראשונים של אחוזת החוף בתל אביב. בחול המועד פסח של שנת תרס”ט התאספו 60 משפחות המייסדים של העיר העברית הראשונה ליד שפת הים, לביצוע ההגרלה. הצדפים המסומנים הונחו בשתי ערימות נפרדות, לפי צבעם, וכל ילד וילדה בחרו צדף אחד מכל ערימת צדפים וכך צירפו בזה אחר זה כל אחד משמות המשפחה לאחד ממספרי המגרשים".

אפשר גם ללמוד משהו מתל-אביב הקטנה של ימי המנדט, שהציעה בלי למצמץ דיור בר השגה בשפע לתושביה, גם כאשר שכר הדירה היה קצוב ותחת פיקוח עירוני הדוק. אם היום כדי לרכוש דירה יש צורך ב־200 חודשים של משכורות, פי 5 מאשר ארה״ב, והשכירות ארוכת הטווח מתעתעת בלי מספיק מכרזים – הממשלה הבריטית ששלטה פה פעם, היא שיצרה עבורנו את המודל לשכירות הוגנת בדמי מפתח.

עבודות תשתית

אנו ב״נדל״ן היום״ מתרעמים על כך שעד היום אף נציג מענף הבנייה והתשתיות לא זכה מעולם להדליק משואה ביום עצמאותה של המדינה, וזאת למרות שציונות ובנייה נשמעו עוד בימים שלפני קום המדינה ותמיר נאמרו בנשימה אחת. בימים ההם חברות בנייה היו מעורבות בנושאים ביטחוניים וצבאיים בתקופת היישוב היהודי בארץ-ישראל. היום, פעילויות ויוזמות של הקבלנים מוכתמות בסטיגמות ודעות קדומות.

דוגמא לרוח ההירואית וליחס שקיבלו חברות הבנייה ניתן ללמוד מהמתרחש בשנת 1920, אז הוקם “המשרד לעבודות ציבוריות״ כזרוע המבצעת של ההסתדרות בתחומי הבנייה והעבודות הציבוריות בארץ ישראל. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1924, הפכה המחלקה הזו ל״סולל בונה״.

[בספרו החשוב של ד”ר דורון רוזן מתואר סיפור מדהים כיצד לאחר פרוץ הקרבות בנגב, סבר בן-גוריון שיישובי הנגב לא יעמדו מול התקפות המצרים וכנופיות הבדואים וביקש לפנות חלק מהם. ראשי “סולל בונה”, יחד עם ראשי מחלקות אחרות בסוכנות היהודית, שכנעו אותו שאסור לעשות זאת.

גם בימי מלחמת העולם השנייה הקימה סולל בונה תשתיות שדות תעופה, דרכים, גשרים ומחנות צבא עבור השלטונות הבריטיים בארץ ישראל, מצרים, סוריה, עירק, קפריסין, אירן ובחריין.

בשנות ה-50’ של המאה שעברה שרת החוץ דאז גולדה מאיר (שכיהנה בתחילת דרכה כחשבת בסולל בונה) ראתה חשיבות לאומית ביצירת קשרים עם מדינות אפריקה המתפתחות וגייסה את ‘סולל בונה’ לביצוע המשימה. גם שדה התעופה באנטבה הוקם על ידי ‘סולל בונה’ בשעתו.

ראשית הבנייה המתועשת

בתחילת שנות ה-90’ הגיעה לראשונה לארץ שיטת הבנייה המתועשת, במסגרתה מייצרים חלקים בסיסיים או אינטגראליים במפעל ומרכיבים אותם באתר הבנייה. היתרונות הבולטים של השיטה הם בחיסכון בזמן ביצוע הפרויקט, בכוח אדם ובעלויות הבנייה. הפרויקט הראשון שהביא לארץ בנייה מתועשת היה פרויקט שהקים קלמן סופרין, מי ששימש בזמנו היועץ ההנדסי של חברת הבנייה של הקיבוץ הארצי באשדוד. את הפרויקט בן 320 יחידות דיור, סיימו לבנות תוך פחות משנה, במקום פי שלוש מכך.

סופרין: “בתחילת שנות ה-90’ שררה בישראל מצוקת דיור בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות ונוצר חשש שהמדינה לא תצליח לספק את פתרונות הדיור הדרושים לכל העולים. היו צריכים להקים בניינים ומהר. ענף הבנייה בישראל נדרש למציאת פתרונות דיור הן בפיתוח ושילוב בנייה מתועשת והן בשילוב שיטות בנייה שחלקן פותחו בארץ וחלקן נקנו ויובאו מחו״ל".

"במהלך העבודה נסעתי ביחד עם גדעון פרידמן, מנהל חברת הבנייה של הקיבוץ הארצי, לאירופה על מנת להתרשם משיטות בנייה חדשות. במסגרת הסיור הגענו לעיר פורלי שבאיטליה וביקרנו שם במפעל המייצר קוביות בטון גדולות כולל כל המערכות ועבודות הגמר הפנימיות. קוביות אלה התאימו לשימושים שונים לרבות ליחידות שירותים ואמבטיה. התרשמנו מאוד מהרעיון ושיטת הייצור והחלטנו להתאים את התכנון בארץ לקליטת מוצר זה בבניינים המתוכננים על ידינו במסגרת הפרוגרמה של משרד השיכון”.

סופרין יזם פגישה נוספת של מהנדסים נורבגים המומחים בבנייה טרומית עם חברת הקיבוץ הארצי ב-1991. המפעל הנורבגי, שבאותה עת היה ״רעב לעבודה״ תמחר גם את הובלת הקוביות ואת כל עבודת ההרכבה בישראל בעלות זולה, העסקה נחתמה ושיתוף הפעולה הישראלי – איטלקי – נורבגי יצא לדרך. כיום, 30 שנה אחרי, הבנייה המתועשת בישראל נמצאת עדיין בחיתוליה.

תעסוקה לבעלי מלאכה

סקירת עיתונות בשנים הראשונות של קום המדינה מלמדת כי הממשלה הצעירה הציבה לה מטרה לחדש ולפתח את עיירות הפיתוח, באמצעות הקמה והשכרה של מבנים תעשייתיים שיספקו מקומות תעסוקה לבאי המקום.

כך עולה מכתבה בעיתון הארץ שפורסמה באוגוסט 1959, “אגף השיכון וגורמים אחרים הבינו שלא על בית המגורים בלבד יחיה המתיישב ויש להגדיל את התקציב הדרוש לפיתוח התעשיה בעיירות הפיתוח. לשם כך הועבר סכום כסף גדול ממשרד המסחר והתעשייה וצורף לקרן של אגף השיכון, המיועדת להקמת מבנים תעשייתיים כדי לאפשר לבעל המלאכה להקים את עסקיו במבנה שייבנה במיוחד למטרה זו. המבנים שהיקפם יגיע בשלב זה ל-10,000 מ”ר, יימסרו לבעלי המלאכה בשכירות... עיירות הפיתוח שייהנו מהסדר החדש: דימונה, אופקים, קרית שמונה, בית שאן, אשקלון, קרית גת, ובמידת מה גם באר שבע”.

הציטוטים לא מביישים את פרוטוקולי ישיבות הממשלה בתקופתנו. מדיניות זו, שהוכתבה באותם ימים, היא שהניעה את הממשלה להקים את חברת ‘מבני תעשייה’, כיום “קבוצת מבנה” - במטרה להגשים את החזון לקידום ופיתוח עיירות הפיתוח.

החברה הממשלתית הצעירה, ‘מבני תעשייה’, זכתה למימון בסך מיליוני שקלים ממשרד המסחר והתעשיה ומשרד העבודה ויצאה לדרך, “לבנות להשכיר ולפתח מבנים לתעשייה כדי לעודד הקמת מפעלי תעשייה חדשים והעברת מפעלים ממרכז הארץ לאזורי פיתוח”. כך מכתבה שפורסמה בפברואר 1961 בעיתון ‘הצפה’.

“המטרה של הממשלה בזמנו הייתה לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ ולייצר להם מקומות תעסוקה”, מסביר מנכ”ל קבוצת מבנה, דוד זבידה. “התפיסה הכלכלית הייתה שנדרש לפתח אזורי תעשייה בשדרות, אופקים, מצפה רמון, אילת, שדרות, בתואנה שהממשלה יכולה לעשות זאת טוב יותר מהמגזר העסקי. אחרי מלחמת ששת הימים החלה התיישבות באזור יהודה, שומרון וחבל עזה ו’מבני תעשיה’, בהתאם למדיניות הממשלתית החלה לבנות מתחמי תעשיה בקריית ארבע, קרני שומרון, באזור התעשייה ארז. המדינה נקטה במדיניות ממשלתית ו’מבני תעשיה’ הייתה הזרוע המבצעת שלה”.

החזירות של פעם

כתבה שפורסמה בעיתון ‘דבר’, בספטמבר 1933 מתארת את שוק הנדל"ן בתל אביב, ממנה נלמד כי מה שהיה, הוא גם שיהיה. הכותבים של אותם ימים לא בוחלים במילים ותיאורים ביקורתיים (כך שספק גדול אם כתבה כזו היתה עוברת היום אישור של עורך ראשי, ע.פ).

על עליות מחירי הדיור בתל אביב באותם שנים נכתב תחת הכותרת: “שטן הספסרות בדירות”. “בתל אביב החלו להשכיר מרפסות, חדרי אמבטיה, פרוזדורים ואפילו גגות. בעלי בתים לא רבים משכירים חדרים גם בבתים חדשים, ב-2 לירות ארץ ישראליות (לא”י), וב-1.750 לירות ארץ ישראליות מכריזים בלי כל היסוס שגם מחיר זה מספיק די והותר, לפי כל חישוב הגיוני... רוב בעלי הבתים פושטים עכשיו שבע עורות משוכר הדירה, עד שהשמרנים שבעסקנים מודים בסכנה שמעשי סדום אלה מביאים על הישוב. ריקוד בצע זה סביב הבנייה עלול להטיל זוהמה של ספסרות”.

על הספסרות שעושה הממשלה בקרקע, (ראו ערך: ‘רמ”י – רשות מקרקעי ישראל), נכתב: “והנה, הופיע קונה חדש לקרקעות, הלא היא מחלקת הפיתוח של הממשלה. אנו ייקרנו בידינו את הקרקעות העירוניים והוספנו רבבות לא”י (לירות ארץ ישראליות) על קופת הממשלה, מלבד הכספים הנסחטים מאיתנו, יום יום בשטחים אחרים. אין היום בישוב חולק על הדעה שהספסרות בקרקעות עוברת את עתיד העלייה”.

אשקלון או סביון

עוד טעימה מהמתרחש באותם ימים היסטוריים של טרום הקמת המדינה, היא פעילות חברת מגורים שהשכילה לא רק להקים דירות מגורים אלא גם לדאוג לחיי רווחה וקהילה למתיישבים החדשים (לעתיד שכונת הסביונים).

מדובר כאמור, על הקמת הישוב “סביון” שהקימה חברת אפריקה ישראל שהחלה את פעילותה בישראל בשנת 1934 ביוזמת משקיעים מדרום אפריקה, כדי לסייע בפיתוח הישוב היהודי בארץ ישראל.

לכל המפספסים שקצת יבכו היום, להלן הפרסום הראשון שנתן אופציה לבחירה בין אשקלון לסביון: “בתוך תקופה קצרה ביותר עומדת חברת אפריקה ארץ ישראל להשקעות להקים בסמוך לתל אביב פרבר חקלאי חדש, שעיקר כוונתו היא אחיזתם של תושבי הארץ, אנשי המעמד הבינוני, ופתרון בעיית מגוריהם ואספקתם החקלאית על-ידי משקים זעירים. לפי כל הסיכויים, עתיד פרבר זה להתחרות ביופיו באשקלון החדשה, שאף היא הוקמה במתכונת דומה על-ידי יהודים וחברות דרום אפריקאיות. שמו של הפרבר החקלאי החדש יהיה “סביון”, על שם פרח הבר הנפוץ בישראל. (עיתון חירות, 5.10.1956)

אז לסיכום, עבר, הווה וגם עתיד, "מה שהיה, הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". (קהלת. א,ט).